יום ארוך של פמיניסטית מתחילה

בוקר
סדנה שגרתית בבית ספר מטעם מרכז הסיוע. עוד חשד למקרה של אלימות מינית כלפי נערה.

צהרים
הסרט miss representation (פרומו). אני עוד אכתוב עליו באריכות ולכן לא ארחיב כאן, אבל בואו רק  נגיד שתוך כדי צפיה יצא לי עשן מהאוזניים. הסרט מציג את הפערים בייצוגי נשים וגברים בתקשורת בארה"ב. הטענה המרכזית של הסרט היא שעלינו להציג יותר מודלים של נשים חזקות ומשפיעות בשביל לעודד עוד נשים להאמין כי גם הן יכולות. אני צופה ומתעצבנת. ומתעצבנת, ומתעצבנת. זה לא שהופתעתי מהנתונים המקוממים בסרט, אלו דברים שכבר ידעתי. בכל זאת, המנה הגדושה הזאת של ייצוג לא הולם גרמה לי להיות שוב מתוסכלת מעד כמה שהמצב נורא.

קצת יותר מאוחר בצהרים
טלפון הביתה לשתף את אמא שלי ואחותי ב"עד כמה המצב נורא". התגובה הראשונה שלהן: "טוב, אבל למה את כל כך כועסת, תירגעי".
זה המקום להזכיר שלהגיד למישהי כועסת "תירגעי" זה הדבר הכי פחות טוב שאפשר לעשות בשבילה…

שעה אחר כך
מנתקת את השיחה עם אמא. למרות הדיון המתיש, שאלת ה-"אבל למה את כל כך כועסת" נותרה לא פתורה. אני עדיין ממש כועסת. רגע, אני פמיניסטית… אני זועמת, זאת המילה.

לפנות ערב
צעדת השרמוטות, גן מאיר. מספר שווה של שרמוטות, גברים תומכים, וצלמים. אני פוגשת את רזיה חברתי היקרה. "תגידי", אני שואלת אותה "גם את עדיין כועסת לפעמים, נכון? אני לא היחידה?"

ערב
מתחילות לצעוד. טשרניחובסקי, על המדרכה. ואז בשד' בן ציון. ואז תרס"ט, ואז שד' חן. אמנם יש לנו שלטים, אבל כבר חושך. לא פעם אנחנו עומדות במרכז השדרה, מוסתרות מהפנסים על ידי העצים הגדולים, צועקות אחת לשניה "לא זה לא!" ומהנהנות אחת לשניה בהסכמה. רזיה ואני מחייכות למצלמה עם השלטים בידינו. מספר השרמוטות קצת עלה. ובכל זאת, למרות ההליכה, ולמרות הקור ברחוב, והחברים שפגשתי תוך כדי, הכעס לא שוכך.

[מחשבות כועסות מהצעדה: למה לא אישרו לנו לצעוד ברחוב הראשי, למה אנחנו נעצרות כל פעם במרכז הרחוב ולא ליד צומת, למה אנחנו לא מפנות את השלטים לכיוון הנהגים בכבישים, למה באו כל כך מעט נשים, למה אנחנו לא מצליחות לנצל טוב יותר את העובדה שאנחנו כבר נמצאות במרחב הציבורי, למה גם ההפגנה הזאת היא מנומסת כל כך, למה הסיבה היחידה שיש לה איזשהו הד תקשורתי היא האפשרות לפרסם אח"כ תמונות של נשים בחזיה…]

ממש לקראת הסוף אני עומדת ליד מפגינה שמוטרדת על ידי צלם. זהו, הצעדה הסתיימה.

ערב מאוחר
"די," אני אומרת לעצמי מיואשת, "תירגעי". הצעקות התישו את כוחי, המפגינות החלו מתפזרות מהכיכר. אני מזכירה לעצמי כמה זה בכל זאת היה חשוב. אני אומרת למארגנות הצעדה תודה כנה*.

אני משוחחת עם עצמי שיחה רגועה בדרך הביתה:
– יופי, לפחות יש לי תמונה לשים בפוסט על הצעדה.
– רגע, מה תמונה? את לא שמה תמונה שלך בבלוג.
– אה, נכון. אני לא מפרסמת שם תמונות שלי.
[שתיקה]
– למה בעצם אני לא שמה תמונה שלי בבלוג? למה אני לא כותבת בשמי המלא? למה לקח לי חצי שנה בין ההחלטה לפתוח בלוג להחלטה לקשר אותו אלי, לפרסם אותו בפייסבוק? הרי כל מי שמכיר אותי כבר במילא יודע מה אני חושבת…
[התשובה האסוציאטיבית הראשונה היתה כל כך לא פמיניסטית, שאני כמעט מתביישת לספר עליה כאן]
– את באמת רוצה שהבחור הבא שיגגל את השם שלך לפני הדייט יגיע ישר לבלוג?! ככה באמת לא תמצאי חתן.

שוב זועמת.

***

יום אחר כך, קצת יותר רגועה
אני מנסה להבין קצת יותר לעומק. האם בקישור שמי המלא לבלוג שלי אני מסכנת את עצמי איכשהו (מעבר לסוגיית החתן כמובן)? אולי אני חוששת שזה יגביל אותי בכתיבה?

אני הרי לא היחידה. ב"ראומה", "יחסי מין", "משהו לנשנש כשהאורחים יגיעו" – שלושה מהבלוגים היותר ידועים בעולם הזה של כתיבה פמיניסטית – זהות הכותבות לא לגמרי ידועה (הבלוגים כתובים בשם פרטי / שם מלא ובכל מקרה בלי תמונה), והם לא היחידים כמובן. זה לא הפך אותם לפחות משמעותיים או פחות משפיעים – הבלוג שלי, שנפתח בזכותם, הוא הראיה לכך.

אני חושבת על המשפט "האישי הוא הפוליטי", ועל miss representation. תוהה האם אין ערך בכך שנעמוד מאחורי המילים שלנו בפה מלא (ושם מלא, ותמונה). איזה מסר עובר בהסתרה הזאת של הזהות, בכתיבה ב(סוג של)מחתרת? מה עומד מאחוריה? מה עומד מאחוריה במקרה שלי? ואיפה עובר הגבול בין האישי לפוליטי? מתי הוא נחצה?

עוד יום אחר כך, באמת רגועה
בינתיים, כמו שאפשר להבין, הפוסט פורסם בלי תמונה.

* חשוב לי לחזור ולהדגיש את הערכתי הרבה למארגנות הצעדה שהצליחו להוציא א/נשים לרחוב ולעורר שיח חברתי חשוב על תרבות האונס. תבורכו.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “יום ארוך של פמיניסטית מתחילה

  1. מעולה! ממש מזדהה עם כל מילה (כולל החלק האחרון)! קשה להיות פמיניסטית….. . וגם רציתי להוסיף, שאם הבחור מפחד מפמיניסטיות את כנראה לא רוצה להתחתן איתו בכל מקרה, כך שזה סינון לא רע 🙂

    אהבתי

    • קודם כל תודה 🙂
      אני מסכימה לגבי החלק האחרון, למרות שנראה לי שיש הרבה אנשים שמפחדים מ"פמיניסטיות" בלי לדעת למה (או שלא בצדק). זה נכון אגב לא רק לחתנים פוטנציאליים, אלא בכלל…

      אהבתי

  2. פינגבק: זכויות נשים « האחות הגדולה

  3. נו, כבר נכנסתי אז התחלתי לקרוא וכמובן שיש לי גם מה להגיב: אז קודם כל לגבי הכעס. כעס הוא לא תמיד דבר רע, הוא מניע אותנו לפעולה, ובמינונים מתאימים למי שאת, הוא אכן דלק טוב לפעולה. מניסיוני, המינונים האלה משתנים מאוד מתקופה לתקופה ומאישה לאישה. אחת הנקודות החשובות ביותר בענין הפעולה שהכעס מביא לטעמי היא שאלת הבחירה – כלומר – עד כמה את מצליחה לבחור את התגובה שלך, את הפעולה שלך, כאשר ההנעה העיקרית היא הכעס. וכאן יש קצ'. כי לפעמים להתפרץ זה משחרר, אבל האם זה נעים? יעיל? תורם למה שרציתי להגיע אליו? ובכן – בעיני פעמים רבות לא. אבל זה בכל זאת יכול להיות כזה, אם בחרתי לעשות כך, אם זה לא השתלט עלי, וגרם לי לפעול באופן שלא באמת בחרתי בו. כי אז גם הרבה אנרגיה הלכה על ביצוע הפעולה (להתפרץ זה הרבה אנרגיה) וגם על התסכול, האשם, ההתלבטות שבאים אחרי.
    דבר אחר – אני תוהה כמה מתוך הכעס הוא הרגש הראשון שיש, וכמה ממנו נבנה כתוצאה מרגש אחר, מודחק הצידה, שהוא הראשון שיצא – העלבון. עלבון הוא תחושה קשה, וחלקנו מטמירות אותו לכעס. במקרה כזה, לדעתי כדאי לבדוק מדוע בא העלבון, ומה אפשר לעשות כדי לשנות את ההרגשה הזו. העלבון יכול להגיע כי אמרו (וסימנו, וכיוונו ושתקו) לנו מספיק פעמים מכל כך הרבה כיוונים שאנחנו פחות שוות, לא טובות מספיק, עושות את זה בדרך לא טובה ועוד ועוד. ואם משם בא העלבון, אז פתרון נוסף יכול להיות – להזכיר לנו שאנחנו שוות מאוד, לעשות משהו שעוזר לנו לזכור זאת, ואז במקום כעס אולי תבוא איזו יצירתיות, ופעולה אחרת תצמח מתוכה.
    ולענין הזיהוי והחשש – את יכולה להיות משמעותית בשם בדוי, בשם פרטי, בשם מומצא, באות, עם תמונה של מדונה או שלך, השאלה היא מה את בוחרת והאם את בוחרת מתוך פחד. כי באמת העיקר לא לפחד כלל. או לפחות – לפחד פחות.
    מאוד אוהבת את כתיבתך גלוית הלב

    אהבתי

    • הי אורלי,
      קודם כל אני שמחה מאוד שנשארת לקרוא עוד… תודה על תשובתך המושקעת.
      אני מסכימה עם דברייך לגבי הכעס והעלבון. את העלבון באמת יותר קשה לזהות, ויכול להיות שהוא זה שמוביל לכעס. בכל מקרה, אני כן חושבת שכעס ותסכול נותנים מוטיבציה לפעולה. במקרה שלי זה יוצר מוטיבציה לגרום לשינוי, והבלוג הזה הוא אחת מהדרכים בשבילי…
      גם לגבי שאלת הזיהוי אני מסכימה. זו היתה שאלה יותר עקרונית שקשורה למידה שבה נשים מוכנות לשים את עצמן במרכז הבמה בצורה גלויה לגמרי, כדוגמה אישית. כאמור, עוד אין לי תשובה סופית בעניין…

      אהבתי

  4. תודה לכן.

    כמה הערות שלי על miss representation.
    ממש מעצבן שרק מכח הכסף שלו סרט כל כך דמגוגי ותעמולתי שעושה עוול גדול לתנועה הפמיניסטית זוכה להכרה.

    הוא נוקט במודע ובמכוון באותן שיטות בדיוק שהוא מבקר שזה שטיפת מוח פרסומית תוך אין סוף חצאי אמיתות, אי דיוקים והסתרת כל מה שלא נוח לנראטיב.

    מחקה את אותה שיטה שהוא מבקר בחוסר ההתייחסות הבוטה שלו לאוניברסליות וההיסטוריה של השוביניזם והפמיניזם שלא קשורה באמריקה,בטלוויזיה ובעולם הפרסום- אפילו לא אזכור קצר.

    מתעלם מהשינוי העצום ש"הוליווד" היא המובילה שלו בעשור האחרון בתרבות (לא רק האמריקאית) לעומת שנות ה-80- ותחילת ה-90 וזה חיסול ממוקד של הגבריות המאצ'ואיסטית- קשוחה לטובת ההיפוך הגמור-אפילו באופן מוגזם- לגבריות לוזרית,מצחיקה,פגיעה וחנונית.

    הסרט מתייחס בהכללה גורפת ל"אשה אמריקאית" כאילו יש אחת כזו (אולי היוצרת תופסת עצמה ככזו..) ובלי שימת דגש על הבדלים בין הנשים במעמד, צבע ונטייה מינית.

    הוא גם עשוי רע ולא קוהרנטי וקשה ויותר לבקר אותו בשל כך.

    נו, תמיד אני יכול לראות שוב את פרספוליס כדי להיזכר איך עושים יצירה קולנועית פמיניסטית מושלמת.

    אהבתי

    • תודה.
      התגובה שלך כל כך חשובה כל כך כי היא מראה שוב עד כמה חשוב להיות ביקורתיים, גם בתוך ה"עשיה הפמיניסטית".
      למרות הביקורת המוצדקת (והיא באמת מוצדקת: בסרט ישנו ציטוט ששבר אותי, של פט רוברטסון. רק אחרי הצפיה חיפשתי אותו בגוגל והבנתי שהוא איזה ימני-דתי-קיצוני. לא שהדברים שלו לא צורמים, אבל לקחת אותם ללב זה קצת מוגזם), אני עדין חושבת שהמסר של הסרט לגבי היעדר ייצוגים של נשים "חזקות" והמחיר החברתי הכבד שנשים כאלה משלמות כן חשוב וראוי להתייחסות.
      וכדאי לשאול גם האם המסר של הסרט היה עובר בצורה כל כך חזקה ללא העריכה הפרובוקטיבית (ואין לנו ויכוח על כך שהיא מוטה).

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s