יום ארוך של פמיניסטית מתחילה

בוקר
סדנה שגרתית בבית ספר מטעם מרכז הסיוע. עוד חשד למקרה של אלימות מינית כלפי נערה.

צהרים
הסרט miss representation (פרומו). אני עוד אכתוב עליו באריכות ולכן לא ארחיב כאן, אבל בואו רק  נגיד שתוך כדי צפיה יצא לי עשן מהאוזניים. הסרט מציג את הפערים בייצוגי נשים וגברים בתקשורת בארה"ב. הטענה המרכזית של הסרט היא שעלינו להציג יותר מודלים של נשים חזקות ומשפיעות בשביל לעודד עוד נשים להאמין כי גם הן יכולות. אני צופה ומתעצבנת. ומתעצבנת, ומתעצבנת. זה לא שהופתעתי מהנתונים המקוממים בסרט, אלו דברים שכבר ידעתי. בכל זאת, המנה הגדושה הזאת של ייצוג לא הולם גרמה לי להיות שוב מתוסכלת מעד כמה שהמצב נורא.

קצת יותר מאוחר בצהרים
טלפון הביתה לשתף את אמא שלי ואחותי ב"עד כמה המצב נורא". התגובה הראשונה שלהן: "טוב, אבל למה את כל כך כועסת, תירגעי".
זה המקום להזכיר שלהגיד למישהי כועסת "תירגעי" זה הדבר הכי פחות טוב שאפשר לעשות בשבילה…

שעה אחר כך
מנתקת את השיחה עם אמא. למרות הדיון המתיש, שאלת ה-"אבל למה את כל כך כועסת" נותרה לא פתורה. אני עדיין ממש כועסת. רגע, אני פמיניסטית… אני זועמת, זאת המילה.

לפנות ערב
צעדת השרמוטות, גן מאיר. מספר שווה של שרמוטות, גברים תומכים, וצלמים. אני פוגשת את רזיה חברתי היקרה. "תגידי", אני שואלת אותה "גם את עדיין כועסת לפעמים, נכון? אני לא היחידה?"

ערב
מתחילות לצעוד. טשרניחובסקי, על המדרכה. ואז בשד' בן ציון. ואז תרס"ט, ואז שד' חן. אמנם יש לנו שלטים, אבל כבר חושך. לא פעם אנחנו עומדות במרכז השדרה, מוסתרות מהפנסים על ידי העצים הגדולים, צועקות אחת לשניה "לא זה לא!" ומהנהנות אחת לשניה בהסכמה. רזיה ואני מחייכות למצלמה עם השלטים בידינו. מספר השרמוטות קצת עלה. ובכל זאת, למרות ההליכה, ולמרות הקור ברחוב, והחברים שפגשתי תוך כדי, הכעס לא שוכך.

[מחשבות כועסות מהצעדה: למה לא אישרו לנו לצעוד ברחוב הראשי, למה אנחנו נעצרות כל פעם במרכז הרחוב ולא ליד צומת, למה אנחנו לא מפנות את השלטים לכיוון הנהגים בכבישים, למה באו כל כך מעט נשים, למה אנחנו לא מצליחות לנצל טוב יותר את העובדה שאנחנו כבר נמצאות במרחב הציבורי, למה גם ההפגנה הזאת היא מנומסת כל כך, למה הסיבה היחידה שיש לה איזשהו הד תקשורתי היא האפשרות לפרסם אח"כ תמונות של נשים בחזיה…]

ממש לקראת הסוף אני עומדת ליד מפגינה שמוטרדת על ידי צלם. זהו, הצעדה הסתיימה.

ערב מאוחר
"די," אני אומרת לעצמי מיואשת, "תירגעי". הצעקות התישו את כוחי, המפגינות החלו מתפזרות מהכיכר. אני מזכירה לעצמי כמה זה בכל זאת היה חשוב. אני אומרת למארגנות הצעדה תודה כנה*.

אני משוחחת עם עצמי שיחה רגועה בדרך הביתה:
– יופי, לפחות יש לי תמונה לשים בפוסט על הצעדה.
– רגע, מה תמונה? את לא שמה תמונה שלך בבלוג.
– אה, נכון. אני לא מפרסמת שם תמונות שלי.
[שתיקה]
– למה בעצם אני לא שמה תמונה שלי בבלוג? למה אני לא כותבת בשמי המלא? למה לקח לי חצי שנה בין ההחלטה לפתוח בלוג להחלטה לקשר אותו אלי, לפרסם אותו בפייסבוק? הרי כל מי שמכיר אותי כבר במילא יודע מה אני חושבת…
[התשובה האסוציאטיבית הראשונה היתה כל כך לא פמיניסטית, שאני כמעט מתביישת לספר עליה כאן]
– את באמת רוצה שהבחור הבא שיגגל את השם שלך לפני הדייט יגיע ישר לבלוג?! ככה באמת לא תמצאי חתן.

שוב זועמת.

***

יום אחר כך, קצת יותר רגועה
אני מנסה להבין קצת יותר לעומק. האם בקישור שמי המלא לבלוג שלי אני מסכנת את עצמי איכשהו (מעבר לסוגיית החתן כמובן)? אולי אני חוששת שזה יגביל אותי בכתיבה?

אני הרי לא היחידה. ב"ראומה", "יחסי מין", "משהו לנשנש כשהאורחים יגיעו" – שלושה מהבלוגים היותר ידועים בעולם הזה של כתיבה פמיניסטית – זהות הכותבות לא לגמרי ידועה (הבלוגים כתובים בשם פרטי / שם מלא ובכל מקרה בלי תמונה), והם לא היחידים כמובן. זה לא הפך אותם לפחות משמעותיים או פחות משפיעים – הבלוג שלי, שנפתח בזכותם, הוא הראיה לכך.

אני חושבת על המשפט "האישי הוא הפוליטי", ועל miss representation. תוהה האם אין ערך בכך שנעמוד מאחורי המילים שלנו בפה מלא (ושם מלא, ותמונה). איזה מסר עובר בהסתרה הזאת של הזהות, בכתיבה ב(סוג של)מחתרת? מה עומד מאחוריה? מה עומד מאחוריה במקרה שלי? ואיפה עובר הגבול בין האישי לפוליטי? מתי הוא נחצה?

עוד יום אחר כך, באמת רגועה
בינתיים, כמו שאפשר להבין, הפוסט פורסם בלי תמונה.

* חשוב לי לחזור ולהדגיש את הערכתי הרבה למארגנות הצעדה שהצליחו להוציא א/נשים לרחוב ולעורר שיח חברתי חשוב על תרבות האונס. תבורכו.