עקרונות סיוע לכלה לעתיד

נתחיל מהסוף: בסוף התחתנו.
בסוף התחתנו, מוקפים באהבה ושמחה ואנרגיות טובות והיה כייף, ושמח, ומרגש, ומרומם לב, ומצחיק ונהדר, כמו שמרגישים ברגעים מיוחדים ומשמעותיים כאלה בחיים. מי שאמרו לי שזה עובר בטיל צדקו, מי שאמרו שאהנה צדקו, מי שאמרו 'יהיה בסדר', גם הם בדיעבד צדקו.

אבל זה העניין – שאת כל זה אני יכולה להגיד רק בדיעבד. ב"לפני", כך נוכחתי לדעת, למרות הכוונות הטהורות שלי לתת לסיפור הזה של החתונה פשוט לקרות, ולהתרגש לקראתו, ולשמוח לקראתו, ו'לקחת את הדברים בקלות' כי 'מה זה משנה בתכל'ס' ו'למי אכפת (בטח לא לי) ו'גם ככה זה רק אנשים שאוהבים אותנו' –  קמתי יום בהיר אחד (אולי זה היה ערב אחד, לפני או אחרי המדידה של השמלה, אני כבר לא זוכרת…) וגיליתי שגם אני הפכתי, איך לומר בעדינות, לבריידזילה מהגיהינום שהבטחתי לעצמי לא להיות.

עכשיו תגידו 'נו מה את מצפה', 'בסך הכל כלה ככל הכלות…', 'אין כלה שלא איכפת לה!' – (אני ארצה להכות אתכם אבל) אני אגיד לכם – יודעים מה, ברוב המקרים אתןם צודקות/ים. אבל לא אני! אני?? עם קילומטרז' בפמיניזם, עם מבט ביקורתי על תעשיית החתונות, אחרי עשור של חתונות של חברותי/ם, חמושה בציניות ובחוש הומור, א-נ-י, בריידזילה??

ובכן, כן. גם אני. מסתבר שלפחות בכל הנוגע לחתונות, חרדה מנצחת פמיניזם, מגובש ככל שיהיה. כשהשלמתי עם זה, התגבשה בלבי החלטה: להחזיר את הגלגל אני כבר לא יכולה, ולמחוק ממוחיהן של אחותי וחברותיי ואמא שלי ובנזוגי האהוב את הזכרונות הכואבים של איך-אני-יוצאת-מדעתי אני גם לא אצליח, אז לפחות אני אעשה משהו בשביל להקל על האחרות, שגם יומן יגיע בבוא העת.

אחד הדברים שהיו לי הכי קשים ב"לפני", מעבר לכל מה שקשה במילא כשמארגנים חתונה, זה ההתמודדות עם התגובות של א/נשים לאורך התקופה הזאת. כולןם כמובן נורא מתרגשים, וכולןם שמחו בשמחתי, וכולןם התעניינו באמת ובתמים בשלומי, ומפה לשם כל התשומת לב הזאת הרגישה לי לפעמים כמו ערימת קש ענקית וכבדה מדי על גב רעוע גם ככה. לפני שתמשיכו לקרוא חשוב לי להגיד לכל מי שאוהב/ת אותי ורוצה בטובתי (וגם למי שלא מכיר/ה אותי ועלול/ה לחשוב דברים רעים על הא/נשים בסביבתי) – אתן/ם נהדרות/ים, והייתןם נהדרות/ים לאורך הדרך, ובחיים לא הייתי מצליחה להתחתן בלעדיכןם (!), ובעיקר – זה לא אתן/ם, זאת אני.

ועכשיו, אחרי שהבהרנו את זה, מוגשים לכןם בזאת כשירות לציבור הכלות החרדתיות – עקרונות סיוע לכלה לעתיד, או אם תרצו – המדריך לאיך להביע עניין והתרגשות בלי לתרום להתמוטטות עצבים כוללת?

בואו נתחיל מהדברים שאומרים באוטומט, ואולי היה עדיף שלא:

"זה היום (הכי מיוחד / המושלם/ החד פעמי) שלך (שחיכית לו כל חייך/ שתכננת מהיום שנולדת/ שתמיד חלמת עליו)…."
בעעעעעעעעעעע. תסלחו לי, כן? אולי יש כאלו שזו החוויה שלהן, אבל עבורי זה גם היה מלחיץ בטירוף וגם לא בהכרח נכון וגם קיטשי ומעצבן ובעיקר – זה פשוט לא עוזר! כאילו, אני בלחץ גם ככה, איך להדגיש בפני שיש לי רק הזדמנות אחת ויחידה לעשות את זה מ-ו-ש-ל-ם יכול לעזור לי? (הבנתןם נכון, זה לא).

"נו… הכל מוכן? (שאחריו מיד מגיע) … אז מה עוד נשאר…?"
בחיי שלא היה רגע שבו לא חשבתי על רשימת המטלות האינסופית לקראת החתונה, גם כשניסיתי לחשוב על דברים אחרים. ליתר דיוק, רצתי על הרשימה הזאת בלופים כמו אוגר על ספיד. ואז השאלות האלה, שאיכשהו נשאלו בטון שיש בו שילוב של עניין כנה וקורטוב של שמחה לאיד, גרמו לי להמשיך לרוץ בלופים, רק יותר מהר, כלומר להיזכר שוב בכל מה שעוד לא עשינו ונשאר לעשות. או במילים אחרות: זה גם לא עזר.

תחקיר ספקים ("איפה עשית את השמלה…?", "מצאת כבר מאפרת…?", " אז מי בסוף ה-DJ….?")
אני יודעת, אני יודעת שזה מתוך רצון להביע עניין ולקחת חלק וולהתרגש יחד ורק מכוונות טובות, אבל גם השאלות האלו העלו לי ת'דופק. רוב הזמן מצאתי את עצמי ממלמלת בהתנצלות "עוד לא…" או מסבירה את הבחירה בספקית הזאת במקום בהיא (אגב, היו לנו בחירות נהדרות!), או מהנהנת בנימוס בזמן שמספרים לי על ספק נ-ה-ד-ר (לשירות שכבר סגרתי), או שסתם הרגשתי בתחרות של מותגי ספקים לחתונה, כשאני בכלל בחורה של קניות בשוק… בקיצור: זה גם לא עזר.

"מה שאת רוצה" וידידו המעצבן "איך שבא לך ("…כי זה היום שלך…" וכו')"
בדרך כלל אני מאוד בעד החזרת שליטה למי שזקוק/ה לסיוע, אבל במקרה של הכלה החרדתית שהייתי, מצאתי שזה בעיקר מכניס לסרטים. למה? כי אני לא יודעת מה אני רוצה או מה בא לי (אם הייתי יודעת לא הייתי שואלת, נכון?); כי אני לא מסוגלת לקבל יותר החלטות (רבאק כמההההההה החלטות!!!); כי אני לא לבד בעולם (כן, אפילו שאני מתחתנת, אפילו שאני הפאקינג הכלה, עדיין איכפת לי גם מא/נשים אחרים!); כי פשוט לא איכפת לי (ל-א  א-י-כ-פ-ת  ל-י! נשבעת!!!!).

"תשחררי"
תשחררי זה ה-לזרות-מלח-על-הפצעים של הבריידזילות. זה כמו לבקש מעיוורת להקריא לכם ספר, מחיגרת לשחק איתכם קלאס, מגידמת לסרוג לכם צעיף… להגיד לאדם חרדתי(ת) לשחרר זה קצת כמו להצביע עליה עם האצבע ולצחוק לה בפנים על משהו שממש קשה לה לעשות. מוסכם על כולנו שזה לא חברי, נכון?

גם החמודים האלה היו שם

בסדר, נגיד שהשתכנעתן/ם. אז מה כן?

"מזל טוב!! איזה יופי!! ממש שמח/ה לשמוע!!!" ושאר ברכות שתרצו לברך
בכלל, תגובות שמחות ומרגשות מזכירות שבקצה הדרך מחכה משהו טוב, שבחרת בו בעצמך ושבתקווה גם תהני ממנו, כשיגיע הרגע.

"מה שלומך?"
זאת שאלה מעולה לשאול מישהו/י שנמצא בתקופה מאתגרת (שלא לומר קשההההה).

"רוצה לספר לי על החתונה?"
החזרת שליטה כבר אמרנו? אז ככה עושות את זה נכון!

"את צריכה עזרה במשהו?"
ואפילו יותר טוב, להציע עזרה קונקרטית במשהו שבאמת בא לכן/ם לעזור לגביו (לעזור לך עם ההזמנות? עם המוזמנים? לירות בעצמך?). ככה הכלה יכולה לשחרר יותר בקלות את ה"לא נעים לי" שלה ואתן/ם לא נתקעות/ים עם משימה מבאסת מדי שלא ברור לכןם מאיפה היא נחתה עליכןם.

צמצום אפשרויות, מיקוד (יעני פוקוס), קבלת החלטות עבור הכלה בדברים שהשתכנעתןם שבאמת לא מעניינים אותה
תודתי הנצחית נתונה לא/נשים הטובים שעשו את הדברים האלה בשבילי.

הקשבה מכילה ("…אני לא יודעת מה נסגר איתי…", "…אני משתגעת…", "….אני ואני ואני ואני…")
תודתי הנצחית גם לאלו ששרדו את השיחות האלה ועדיין אוהבות אותי. זאת המשמעות של חברות אמת (או קרבת דם, אבל זה גם נחשב מבחינתי)!.

"אוי אני לא מקנאה בך! זה כזה כאב ראש! טוב, לפחות זה תכף נגמר…"
אשה יקרה שדיברתי איתה בתקופת הההכנות אמרה לי את המשפט הזה, ומעבר לעובדה שזה נורא הצחיק אותי, היא גרמה לי להרגיש שסוף סוף מישהו נותן מקום לאיך שאני באמת מרגישה… אז בואו נגיד שהמשפט הזה לא מתאים לכל אחת, ואני רק מניחה אותו כאן…

ועכשיו, כשהגענו לסוף, אני אגיד עוד פעם: בסוף התחתנו. והיה טוב מאוד מאוד מאוד.

פרויקט "מדברים על זה" של עיתון ראש 1

אחרי המון המון זמן, אני חוזרת אל הבלוג כדי לשתף פרויקט מקסים ומרגש שלקחתי בו חלק.

הנה הסיפור:

לפני כמה חודשים העברתי סדנה (בנושא אלימות מינית מן הסתם) לצוות המדריכים במועדונית לילדי פליטים באס"פ. בסוף הסדנה ניגשה אלי אחת המדריכות, מיכל פרנק, ואמרה לי שהיא מנהלת השיווק של עיתון ראש אחד, ושיכול להיות ממש מגניב אם נוכל לעשות פרויקט ביחד. התלהבתי ממש, וסיכמנו שנהיה בקשר.

מיכל תקתקה פגישה עם רוני קוטק, העורכת הראשית של העיתון, שהיתה לגמרי בעניין, וסוכם על קמפיין שיפרסם העיתון, בשיתוף עם הכתבים הצעירים שלו.
רוני הובילה את המהלך הזה בצורה מדהימה, וחודשים ספורים אח"כ, הנה זה קורה: היה מפגש עם צוות העורכות/ים, וסדנה מדהימה לכתבות ולכתבים הצעירים, ואז לא מעט טלפונים של "הי דפנה מחר הדד-ליין לכתבה ואני צריכה להתייעץ איתך על…"

ואז זה קרה: סדרת כתבות שכתבו בני נוער, עבור בני נוער, בנושא של אלימות מינית ומיניות בריאה ובטוחה.

וזה מרגש אותי. מאוד.

אני מעלה פה קישורים לסדרת הכתבות (הפוסט יתעדכן אחת לשבוע-שבועיים).

תהנו.

שבוע 1: שוברים שתיקה

שבוע 1: באנו מיתוס לנפץ

שבוע 2: הטרדה או לא הטרדה

שבוע 2: מ'לכלוכית' ל'אמיצה' – דיסני

עקרונות הסכמה חופשית

העקרונות הבאים הם בסיס טוב לשיחה על הסכמה חופשית, על כיבוד גבולות, על רגישות לאחר/ת ועל הימנעות מפגיעה (מינית או אחרת, לצורך העניין). למרות מה שהיינו רוצים להאמין, ילדות/ים ומתבגרות/ים לא יודעים את העקרונות הללו בעצמן/ם, ויש צורך ללמד אותן/ם. מקווה שיועיל.

מהי הסכמה חופשית?

• הסכמה חופשית היא הסכמה הניתנת מרצון, מצב שבו לא מופעל לחץ ואין איום.
• כלל אצבע: מצב שבו מרגישים שאפשר להגיד כן ואפשר להגיד לא במידה שווה. מצב שבו לא יקרה לי משהו רע אם אסרב.
• הסכמה אמורה להתקבל לפני המעשה. התנגדות –אם בכלל- מגיעה אחרי שהמעשה נעשה.
• מצב שבו יש הדדיות. ככל שיש פחות הדדיות ככה יש פחות "הסכמה חופשית" ויותר סיכוי ללחץ/ איום/ הפעלת כוח או ניצול.
• הסכמה חופשית צריך לברר כל פעם מחדש:
  אם יש הסכמה למשהו מסוים זה לא אומר שיש הסכמה למשהו אחר.
  אם היתה הסכמה פעם אחת זה לא אומר שחייבת להיות הסכמה שוב.
  אם היתה הסכמה עם מישהו אחד זה לא אומר שתהיה הסכמה גם עם מישהו אחר.
  למשל: זוג שנשוי הרבה שנים – אפיל שהם קיימו כבר יחסי מין עדיין בכל פעם צריך לברר הסכמה.
• חשוב להבין למה מתייחסת ההסכמה– למשל: האם מישהי שהסכימה לעלות אלי הביתה בהכרח מסכימה גם לקיים יחסי מין? אסור להניח הנחות כאלו!
• לשים לב להבדל בחוק בין קיום מגע מיני "בניגוד לרצון" (מה שהיה פעם) לבין "ללא הסכמתה החופשית" (מה שיש היום) –לפי החוק היום צריך לחפש הסכמה חופשית ולא להוכיח שאכן היתה התנגדות. הרציונל הוא שקשה מאוד להביע התנגדות, וברוב מקרי התקיפה המינית הנפגע/ת קופא/ת או מפחד/ת מכדי להתנגד באופן אקטיבי ואסרטיבי (למשל באמצעות צעקות בעיטות דחיפות וכד').
• בד"כ יותר קשה לסרב או להציב גבול מאשר להראות הסכמה (יש רצון לרצות וחשש לפגוע, לבאס, לאכזב, לצד פחד מכך שהגבול שהוצב לא יכובד). לכן צריך לוודא שאין סירוב ושיש הסכמה.

מה משפיע על הסכמה חופשית?

• לחץ חברתי – יכולים להיות מצבים שבהם מופעל לחץ "להסכים", למרות שאין רצון או מוכנות או שלא מרגישים מספיק בטוחים.
• איום או סחיטה (פחד)  למשל: אם לא תשכבי איתי אפיץ את התמונה שלך.
• אלימות פיזית 
• סמים ואלכוהול (כלל אצבע– אם היא/הוא מעולפ/ת, שותק/ת/ לא משתפ/ת פעולה, תלוי/ה באדם אחר כדי ללכת או להגיע הביתה, מסוחרר/ת עד שמקיאה או לא מביע/ה הסכמה בצורה מפורשת – אסור להמשיך!!)
• יחסי כוחות חברתיים וניצול שלהם (מקובל -דחוי, מעסיק-עובד, קבוצה-יחיד, עשיר-עני, מחוזר-מחזר ועוד…)
• לקות נפשית או שכלית
• פער גילאים  (ההגדרות בהמשך)

לא נוח זה קו אדום. ברגע שלא בטוחים או שמשהו מרגיש לא נוח, זה הזמן לעצור, למתוח גבול או לברר הסכמה. מותר ורצוי להתרחק מסיטואציה שמרגישה לא נוח.

איך מזהים הסכמה חופשית?

הסימנים הבאים נכונים לכל סוג של מגע מיני, לא רק ליחסי מין מלאים.

• שואלים  – מותר וחשוב לדבר ולשאול. זאת הדרך הכי בטוחה לדעת. לא רק לפני האקט המיני. אלא לשמור על שיח בריא ופתוח עם בירור צרכים, גם בזמן האקט אפשר לשאול: "זה נעים?", "להמשיך?", "אפשר?"
  ההמלצה לדבר בד"כ מעוררת מבוכה. נקודות להתייחסות:
  – אם אני לא מרגיש/ה נוח לדבר עם הפרטנר, האם נכון לקיים מגע מיני?
  – מה עדיף – לא לדבר עקב המבוכה או האפשרות לפגוע/להיפגע?
• אמירות מילוליות שמעידות על הסכמה: כשמישהי/ו אומרת "כן", "תמשיכ/י", "נעים".
• חשוב מאוד לדעת ולזכור: שתיקה אינה הסכמה, חוסר תגובה אינו הסכמה
• שפת גוף:
  – חיוך – חיוך יכול להעיד על הסכמה או על מבוכה (או גם וגם). בשל כך חשוב לחפש סימני הסכמה נוספים.
  – מבט / קשר עין – אם יש מבט ישיר בעיניים ולא מוסט הצידה.
  – הדדיות – ליטוף ונישוק חזרה, להבדיל מקיפאון. קיפאון הוא תמרור אזהרה – עוצרים!!
  – עקרון 90-10– אני עושה עד 90% מהמרחק, הצד השני צריכ/ה לעשות את ה-10% הנותרים. אם הוא /היא לא עושים זאת, לא ממשיכים. כמובן שהשאיפה היא לכיוון ה50-50.

הכלל הכי חשוב: אם יש ספק אין ספק. אם משהו לא בטוח עוצרים ומבררים. אם אין הסכמה מפורשת – לא ממשיכים. וכמובן, אם שומעים "לא", גם אם הוא הכי קטן, מחויך, עדין – מפסיקים.
אם הצד השני ירצה הוא יצטרך ליזום או לחדש את המשך המגע המיני.

גילאי הסכמה בחוק:
עד גיל 14– החוק לא מכיר בהסכמה חופשית. קיום יחסי מין, גם אם היתה הסכמה, נחשב אונס.
גילאי 14-16– קיום יחסי מין (בהנחה שהיתה הסכמה) יחשב בעילה אסורה בהסכמה (שהיא עבירה פלילית), אלא אם הפער בין בני הזוג הוא עד 3 שנים (נובע מהשפעת יחסי הכוחות ופערים בציפיות בגילאים הללו).
גילאי 16-18– יש הסכמה חופשית כל עוד אין יחסי מרות, תלות, טיפול או הבטחת שווא לנישואין.

תקיפה מינית – כל מעשה בעל אופי מיני הנעשה ללא הסכמה חופשית.
מעשה בעל אופי מיני –ליטוף, נשיקה, חיבוק, חשיפת אברי מין, מגע באברי מין, מגע מיני מלא מכל סוג.

בשל חיבתי הרבה ללייסי גרין ולאופן שבו היא מחנכת למיניות בריאה ומכבדת, הנה שלושה סרטונים מעולים בנושא של חינוך להסכמה חופשית:

כשהמשטרה מקלקלת את החגיגה

אישה העוסקת בזנות נעצרה אמש בחשד לשורה של עבירות מין שביצעה בקבוצת קטינים בני 13-14, שבאו "לחגוג" (איתה? אצלה? עליה?) את סיומו של החופש הגדול, לאחר שהמשטרה פשטה על הדירה בה שהו. מהם יחסי הכוחות במקרה הזה? מי התוקף ומי הקורבן? ואיזו פרשנות מקבל המושג 'הסכמה החופשית'?

לפני קצת יותר משנה הזדעזעה המדינה מפרשת המין הקבוצתי / אונס קבוצתי בחוף בוגרשוב. חבורת נערים קיימו יחסי מין עם אישה מבוגרת מהם על החוף, בשעת צהרים, לעיני העוברים והשבים. כל המעורבים היו תחת השפעה כזאת או אחרת של אלכוהול ו/או סמים אחרים. כל המעורבים טענו שיחסי המין נעשו בהסכמה (והיו גם טענות על כך שהאישה מוכרת לשירותי הרווחה, ואף עסקה או עוסקת בזנות). מילים רבות נכתבו ונאמרו בניסיון להבין מה קרה שם בדיוק: האם היה שם אונס? מה טיבה של ההסכמה של הנערים ושל האישה? האם ההסכמה היתה באמת הסכמה חופשית? ואם היה זה אונס, מי אנס את מי – היא אותם? הם אותה?

אחת הסיבות שבגללן עורר המקרה כל כך הרבה תשומת לב ציבורית היתה העובדה שיחסי המין התקיימו במרחב הציבורי, לעיני העוברים והשבים, שבחרו לא להתערב ולהסתפק בתפקיד הצופים (מלבד אישה אחת שהתקשרה למשטרה). חלק ניכר מהדיון הציבורי נסוב סביב שאלת האחריות הציבורית והנורמות שמאפשרות ואף מצדיקות התרחשותו של מקרה כזה, ועד כמה הביקורת על המקרה נובעת מפוריטניות ולא מתוך דאגה למעורבים. ברגע שנפוצו השמועות על עיסוקה של האישה בזנות, חל שינוי ביחס הציבורי כלפי המקרה, וקל היה יותר לאנשים להצדיק את התרחשותו, או לפחות לא לראות במעשה כאונס.

והנה היום מתפרסם מקרה מאוד דומה: חמישה נערים, חלקם מתחת לגיל ההסכמה החופשית (14), הלכו לצרוך יחד שירותי מין מאישה העוסקת בזנות, בדירתה. לעולם לא היינו יודעים על מקרה זה (ויש רבים כמוהו)  לולא הפשיטה שערכה המשטרה על דירתה של האישה. למרות שהמקרה נעשה במרחב הפרטי, הדיון הציבורי פה חשוב לא פחות מאותו מקרה בחוף בוגרשוב.

האשמת האישה בביצוע עבירות מין בנערים מבוססת על ההנחה ש"מבוגר חזק מילד". זאת הנחה אוטומטית שנעשית בעבירות מין, המעוגנת בחוק העונשין באמצעות קביעת הגיל המינימלי להכרה בהסכמה חופשית (גיל 14). החוק מכיר בנחיתות החברתית של ילדות וילדים ולכן מגן עליהם. כאשר מבוגר מקיים יחסי מין עם קטין, האחריות (והאשמה) הם על המבוגר. הוא בעל הכוח, ולכן הוא זה שנמצא בעמדת התוקף.  

בפרמטר "גיל", האישה היא המבוגרת יותר, ולכן על פניו היא גם בעלת הכוח. אבל כשבוחנים פרמטרים נוספים, מתקבלת תמונה מורכבת יותר: בפרמטר "מספר" קבוצה חזקה מיחיד; בפרמטר "מגדר" גברים חזקים מנשים; בהסתכלות פמיניסטית על עולם הזנות, צרכני זנות חזקים מנשים העוסקות בזנות (הלקוח תמיד צודק?).

בכתבה נכתב כי "[…] מהחקירה עולה כי החשודה גבתה 50 שקלים מכל אחד מהנערים עבור יחסי המין. היא הספיקה לשכב עם שניים מהם בזמן ששאר חבריהם שהו בחדר וצפו באקט המיני." מהו היחס החברתי כלפי כל אחד מחלקי הציטוט הזה?
"זונה של 50 ש"ח" הוא כינוי גנאי לנשים בתחתית הסולם החברתי, כאלו המוכרות את גופן בשביל סכומים פעוטים, וקל יחסית להבין (גם בקרב תומכי הזנות) שרובן עושות זאת מחוסר ברירה (או לפחות מתוך בחירה בין אפשרויות מאוד מוגבלות). בנוסף לכך קיימת הטענה כי כל צריכת שירותי מין היא בעצם אונס, כי נשים לא בוחרות לעסוק בזנות מבחירה חופשית, ולכן גם באקט עצמו אין הסכמה חופשית (גישה זו זוכה להתנגדות וביקורת משלל מקורות).

ומה לגבי החלק השני של הציטוט? סיטואציה בה חבורת אנשים מקיימים יחסי מין אחד אחרי השני עם אישה אחת בעוד שאר הנוכחים צופים היא שכיחה מאוד בפורנוגרפיה, שם הנשים תמיד נהנות מאוד ממין סדרתי עם מספר רב של גברים. כשבוחנים את הסיטואציה במציאות, סביר להניח שרוב הנשים לא יהנו מחדירה סדרתית של גברים אחד-אחרי-השני, ואף יסרבו להשתתף באקט מיני כזה. כאשר סיטואציה כזאת מתרחשת במציאות, פעמים רבות מדובר בעצם באונס קבוצתי.

ואחרי שבחנו את מקומה של האישה בסיטואציה, חשוב לבחון את יחסי הכוחות בתוך קבוצת הנערים: האם כולם הרגישו נוח לקיים יחסי מין מול חבריהם? האם הרגישו נוח לצפות בחבריהם מקיימים יחסי מין? האם הופעל עליהם לחץ מצד האישה? האם הפעילו לחץ אחד על השני? האם היו ביניהם כאלה שרצו לסרב? האם היתה להם אפשרות לסרב?

במשטרה טענו כי "נראה להם חריג שנערים בגיל כזה חוגגים את סיום החופש בקבלת שירותי מין במקום באירועים אחרים" .האם זה באמת אירוע חריג? החברה משדרת למתבגרים מסרים לפיהם צריכת שירותי מין בכלל, ועל ידי נערים בפרט, היא מקובלת. במקרים רבים היא גם מקבלת עידוד מצד מבוגרים – אבות, אחים גדולים וכו', לעתים אפילו בתור מתנה לבר מצווה, חותמת רשמית למעבר מ"ילד" ל"גבר". וגבר, כידוע, צריך לזיין. אבל המקרה הזה מראה כי המעשה הזה מקובל רק כל עוד הוא נסתר מעינינו. ברגע שהוא נחשף הוא הופך לאסור, לניצול של ילדים חסרי אונים, הנושא בצידו קלון חברתי ועונש חמור.

אז מה מהשניים התרחש כאן? האם היה זה מעשה נורמטיבי או עבירת מין נפשעת? מי ניצל את מי? מי היה בעל הכוח? ומה טיבה של ההסכמה החופשית?

כולי תקווה שבית המשפט, בבואו לפסוק בעניינה של האישה, ישכיל לשאול את השאלות הללו. לצד זאת חשוב שגם אנחנו כחברה נראה את המקרים הללו, גם כשהם לא קורים על החוף באמצע היום, נמשיך לשאול את עצמנו שאלות, ולא פחות חשוב, נדאג שיהיו לנו תשובות. 

מאמי, תבלעי! (עד הפעם הבאה)

* פוסט טריגרי *

חברותי לג'יהאד הפמיניסטי, אני חושבת שהגיע הזמן שנתקדם. עזבו אתכן ממושגים ארכאיים כמו פטריארכיה, דיכוי, תרבות אונס, תקיפה מינית. הגיע הזמן להתקדם למשהו קליט יותר. משהו כמו… "מאמי, תבלעי!".

בניגוד אלינו, תמימות שכמונו, ורדה רזיאל ז'קונט כבר קלטה את הטריק. היא הבינה מזמן איך צריכה אישה להתנהג בעולם הזה, במיוחד אם היא עברה תקיפה מינית, והשבוע היא יצאה מגדרה כדי לעזור לכולנו להבין. באורח פלא, את מה שהיא אמרה בלא מעט מילים, אמרו הלקוחות ביהושוע באופן קצר וקולע.

ורדה, את אמנם התנצלת (על חלק מהדברים), אבל מהידע והניסיון שלך כולנו יכולות ללמוד. הפוסט הזה נכתב כדי שחלילה לא נשכח את מקומנו כנשים, ואת תפקידך בשמירה על הסדר הקיים.

"מאמי, תבלעי!". לקוחות משועשעים ביהושוע בר.

ורדה רזיאל ז'קונט	ג'יהאד פמיניסטי	יהושוע בר
יום ראשון, 2.12.12, בתכנית רדיו שלה
נניח שהבחור כבר לא יכול היה לעמוד בפני יצרו	#מיתוס #פטריארכיה #תרבות אונס #הצדקת התוקף	מאמי, תבלעי!
כשאת אומרת לא למה את מתכוונת	#סטריאוטיפ #תרבות אונס #הבניה חברתית #האשמת הקורבן	מאמי, תבלעי!
משהו אצלך גם יצא מפרופורציה	# תרבות אונס # האשמת הקורבן #השתקת הקורבן #דיכוי	מאמי, תבלעי!
זה לא שמישהו התנפל עליך	#סטראוטיפ #מיתוס #תרבות אונס #השתקת הקורבן	מאמי, תבלעי!
הוא ניסה, את צעקת עליו והוא הפסיק,נו טוב, אז זרקת אותו, די!	#תקיפה מינית #אונס #נסיון אונס #השתקת הקורבן #הצדקת התוקף #דיכוי	מאמי, תבלעי!
המכתב שלך הוא קצת אגוצנטרי וקצת היסטרי	#סטראוטיפ #השתקת הקורבן #האשמת הקורבן #דיכוי	מאמי, תבלעי!
ברור שלא תהיו ידידים כבר, הוא רוצה איתך משהו יותר. וברגע שאת לא רוצה, הוא מבין שכבר לא יהיה כאן כלום	רגע של בלבול: הוא מבין שלא יהיה כלום? אז למה הוא ממשיך?  #תקיפה מינית #אונס #נסיון אונס #תרבות אונס	מאמי, תבלעי!
את לא מגזימה קצת?	#סטראוטיפ #השתקת הקורבן #האשמת הקורבן #תרבות אונס	מאמי, תבלעי!
את צריכה לצאת עם הרבה גברים, את צריכה להשתחרר קצת מבחינה מינית, תאמיני לי, כמה שאת תצאי יותר ויהיו לך יותר חוויות מיניות, הסיטואציה ההיא תמחק	#מיתוס #פטריארכיה #דיכוי #האשמת הקורבן	מאמי, תבלעי!
טראומות במרכאות נופלות על אישיות בעייתית, ואז אותה אישיות בעייתית הופכת את הטראומה לסיפור חייה	#מיתוס #האשמת הקורבן	מאמי, תבלעי!
ס ל י חה אנחנו לא חיים בעולם סטרילי	*** מסכימות שיש בעיה, אבל… ***  #פטריארכיה #תרבות אונס #דיכוי	מאמי, תבלעי!
ז א ת טראומה רבותי, ז א ת טראומה, עם זה הבן אדם צריך מסתובב וצריך להבריא מזה, אי ההבנה האיומה הזאת. הדבר הנוראי הזה שקרה, ולא שבחור את היית ו…ו…ו…ו…	#השתקת הקורבן #היררכיה של סבל #דיכוי	מאמי, תבלעי!
יום שלישי 4.12.12, בתכנית רדיו שלה
אני ורדה הרעה, אני ורדה האיומה, אני זאת שעכשיו כל ארגוני הנשים בבקשה תתנפלו עלי, ותגידו שאני נותנת לגיטימציה לאונס	כן.	מאמי, תבלעי! הי, רגע…
אל תתפסי טרמפ על הסיפור הזה	#מיתוס #האשמת הקורבן #השתקת הקורבן #דיכוי	מאמי, תבלעי!
את צעקת עליו, הוא הפסיק, די.	#השתקת הקורבן	מאמי, תבלעי!
הוא רצה, היתה אי הבנה, הוא חשב, הוא לא חשב	#תרבות אונס #הצדקת התוקף #תקיפה מינית	מאמי, תבלעי!
יש בכל זאת סוג של הגזמה בעניינים שבינו לבינה	#דיכוי #תרבות אונס	מאמי, תבלעי!
אנחנו הנשים גם לפעמים לפעמים הולכות קצת רחוק מדי	#פטריארכיה #דיכוי #הפנמת הדיכוי #השתקה	מאמי, תבלעי!
אנחנו הנשים צריכות להיזהר מלקחת את הדברים למקומות שהם פליליים והם איומים ונוראיים. בואו גם אנחנו ניקח צעד אחורנית	#פטריארכיה #דיכוי #הפנמת הדיכוי #השתקה #תרבות אונס	מאמי, תבלעי!
מה שהיא תיארה הוא לא דבר שצריך לחרוט את נפשה בחרב של אש	#תרבות אונס #השתקת הקורבן #הפנמת הדיכוי	מאמי, תבלעי!
אני עומדת מאחורי הדברים, אני לא אתנצל בפני אף אחד, זכותכם להתלונן	עוד נראה לגבי זה.	מאמי, תבלעי!
אני אומרת לה: יקירתי, תזיזי בורג קטן במוחך	> > > > > > > > > > >	מאמי, תבלעי!
היתה חוויה נאחסית. איכס, גועל נפש, מגעיל, חבל….. זה קורה, וזה קרה, וזה יקרה	#תרבות אונס #אונס #תקיפה מינית #אלימות #דיכוי #השפלה #שליטה #פטריארכיה #הפנמת הדיכוי	מאמי, תבלעי!
עדיין יום שלישי, במפגש עם סטודנטים באוניברסיטה העברית
ואז הוא ניסה לשכב איתה ואז היא לא רצתה ואז הוא ניסה לכפות את עצמו עליה ואז היא צעקה וזהו, וזה מה קרה. עכשיו היא צעקה עליו – והוא הפסיק. אחרי שהיא צעקה עליו – לא קרה כלום.	#תקיפה מינית #אונס #ניסיון אונס #טראומה #פחד #שיתוק #תרבות אונס	מאמי, תבלעי!
הוא ניסה לכפות את עצמו – אידיוט	#תוקף #עבריין מין #מסוכן #תרבות אונס	מאמי, תבלעי!
אני חושבת שארגוני אנשים בנושא הטרדות מינית וכו' וכו' וכו', מה שבין זה לזה, הולכות רחוק מידי. הולכות רחוק מידי. ואני חושבת שזה, כל כך הולכות רחוק, שזה פחד אלוהים	#פטריארכיה #דיכוי #השתקה #הפנמת הדיכוי	מאמי, תבלעי!
(על אורלי אינס) אני חשבתי שהסיפור שלה הופך את היחסים בין גברים ונשים לשדה קטל. כאילו, לפעמים נושאים איזה דגל, שלוקח את הדברים רחוק מידי. כן, אני חושבת שהנושאים הולכים רחוק מידי.	#פטריארכיה #הפנמת הדיכוי #תרבות אונס #אטימות	מאמי, תבלעי!
זה לא מעסיק שלך, זה לא אדם שמנצל את חולשתך, את תומתך, את טיפשותך, לא אדם שהציע לך נישואין ורימה אותך	זה לא משנה מי זה!!!!!!!!!!!!!!!!!	מאמי, תבלעי!
אנחנו כבנות, כנשים,צריכות לדעת שיש גבול	#פטריארכיה #הפנמת הדיכוי	מאמי, תבלעי!
עכשיו אני טוענת, שזה הופך גם להיות כלי נקם. זה הופך להיות כלי לשימוש של נשים נגד גברים	#סטראוטיפ #מיתוס #השתקה #הצדקת התוקף #האשמת הקורבן	מאמי, תבלעי!
יום רביעי 5.12.12, בתכנית רדיו שלה
אני מעולם לא צידדתי באלימות מינית	הממממ.	מאמי, תבלעי!
יקירתי, אל תנפחי את האירוע	> > > > > > > > > > >	מאמי, תבלעי!
עזבי! זה שאיזה מטומטם עבר את הגבול זה לא צריך להרוס את חייך	#תקיפה מינית #ניסיון אונס #אונס #תוקף #עבריין מין #תרבות אונס #השתקת הקורבן	מאמי, תבלעי!
כל אלה שהן באמת נפגעות טראומות מיניות	#תרבות אונס #השתקת הקורבן #הצדקת התוקף #דיכוי	מאמי, תבלעי!
גברים, אני לא מרשה	משכנע.	מאמי, תבלעי!
לא לנפח דברים ולהוציא אותם מההקשר	#תרבות אונס #דיכוי #השתקה	מאמי, תבלעי!
אני לא חשבתי שהיה שם אונס	#תרבות אונס	מאמי, תבלעי!
(ציטוט מעוות של שיטת חשיפה ממושכת לטראומה לטיפול בטראומה כדי להצדיק את ההמלצה ללכת לשכב עם שישה גברים)	#WTF	מאמי, תבלעי!
מי שמספיק זקן זוכר איך אני הדחתי נערות לזנות. גם זה היה ברקורד שלי.	לא מצחיק, אין לנו חוש הומור.	מאמי, תבלעי!
אני בעד אונס?? אני נותנת הכשרה??	כן.	מאמי, תבלעי!
יום רביעי, צינור לילה
תראי, לא נעים לי אפילו להגיד אבל זה קצת הצחיק אותי	כאמור, אותנו לא.	מאמי, תבלעי!
ההסתערות גובלת בטירוף היסטרי	#סטריאוטיפ #השתקה #הפנמת הדיכוי	מאמי, תבלעי!
זה לא היה בדיוק אונס, אנחנו לא יודעים מה היה	#תרבות אונס #אונס #ניסיון אונס #השתקת הקורבן #הצדקת התוקף	מאמי, תבלעי!
יום חמישי, 6.12.12, תכנית הבוקר של אורלי וגיא
זה אירוע לא נחמד, זה אירוע לא סימפטי, אבל… אירוע טיפשי ואידיוטי	#תקיפה מינית #אונס #ניסיון לאונס	מאמי, תבלעי!
גיא אומר: קוראים לזה אונס. ורדה: סליחה, רק רגע… זה לא אונס.	#תקיפה מינית #אונס #ניסיון לאונס.	מאמי, תבלעי!
אני תמיד אומרת: אל תקחו אותי כתורה מסיני.	הממממ.	מאמי, תבלעי!
אני לא יכולה לקחת אחריות על כל מה שפונה למאזינים, אלה שפונים ואלה שלא פונים.	הממממ.	מאמי, תבלעי!
במדינה הזאת יש סוג של היסטריה שפועל נגד עצמנו הנשים	And we're back!!  #סטריאוטיפ #תרבות אונס #השתקה #האשמת הקורבן #הצדקת התוקף	מאמי, תבלעי!
בסך הכל הבחור הזה אידיוט	#עבריין מין #תוקף #מסוכן	מאמי, תבלעי!
די! אנחנו לא יכולות לצאת במין עוצמות כאלה מטורפות	דווקא כן. #פטריארכיה #דיכוי #תרבות אונס	מאמי, תבלעי!
האופן שבו תקפו אותי… הוא חלק ממלחמת המינים	כן.	מאמי, תבלעי!
לא, את לא אשמה.	*** רגע של נחת ***	מאמי, תבלעי!
את קורבן, את קורבן. אני אומרת רגע, בואו נצא מזה	אנחנו אומרות רגע, היא באמת קורבן!	מאמי, תבלעי!
גיא שואל: יכול להיות שטעית? ורדה עונה: יכול להיות שההתנסחות שלי היא בוטה… פתחתי פתח לסקנדל השנתי, תמיד יש מי שיתפוס עלי טרמפ.	#ראש בקיר	מאמי, תבלעי!
סליחה, אני קצת השתעשעתי מהעודף טירוף	#חסרות חוש הומור	מאמי, תבלעי!
יום חמישי, 6.12.12, בתכנית הרדיו שלה
הנה התנצלות ברורה וחד משמעית…. כבר אתמול הבהרתי אם היה צורך להבהיר, שאני נגד כל אונס ותקיפה מינית…. אני רוצה להבהיר, אני לא יודעת מה קרה לאותה אישה שפנתה אלי. היתה לי אינטואציה מסויימת מקריאת הדברים שלה, על סמך הניסיון שלי. אבל בהחלט יכול להיות שטעיתי. בהחלט יכולה להיות שהחוויה שלה היתה אונס לכל דבר ועניין. אני מודה שאני לא יודעת… אני מבקשת להתנצל בפני אותה פונה שלא הבנתי אותה נכון. אני רוצה להתנצל על חלק מהדברים שאמרתי … חלק מהדברים נאמרו בחוסר רגישות. אבל אני מבינה שיש מי שנפגע מהם ולא התכוונתי לפגוע. אני באמת לא התכוונתי לפגוע. באמת באמת. ואני מצטערת אם פגעתי. זהו, בזה אני מסכמת את מה שיש לי לומר על הנושא	ורדה סוף סוף יורדת מהעץ ולוקחת אחריות על (חלק מ)אמירותיה.  עד הפעם הבאה.	מי יודע/ת מה עלה בגורל התמונה?

הסכמה חופשית

פעם אחרי פעם אני מגלה כמה א/נשים לא מכירים את החוק ביחס לעבירות מין בכלל, ולאלמנט של הסכמה חופשית בפרט. הנה הסבר קצר שיכול לעזור.

לפי החוק, תקיפה מינית (כלומר, מעשה הנחשב עבירת מין) מתקיימת במצב שבו אין הסכמה חופשית. אבל מה זאת בדיוק הסכמה חופשית?
בשנת 1993 פסק בית המשפט העליון פסק דין תקדימי בפרשת האונס בקיבוץ שמרת. באותו מקרה חבורת בני הקיבוץ (שהיו אז בני 17) קיימו יחסי מין עם בת קיבוץ (אז בת 14.5) לאורך חמישה ימים, שבמהלכם חזרה לביתה ושבה לדירה בה בוצעו מעשי האונס. הנערים טענו לאורך המשפט כי המעשים נעשו בהסכמתה המלאה של הנערה, ואילו היא טענה שהמעשים נעשו בניגוד לרצונה ותוך איומים כלפיה. בבית משפט השלום נמצאו הנערים אשמים באונס, בערעור בבית המשפט המחוזי זוכו הנערים חמת הספק מכמה טעמים בהם אמינות העדים (בעיקר חוסר אמינותה (לכאורה כמובן) של המותקפת), השיהוי בדיווח על המקרה, והתנהגותה של הנערה במהלך האירועים (כאן הכוונה לעובדה שהנערה לא צעקה בשעת המעשה, והעובדה שהיא עזבה את הדירה ושבה אליה "מרצונה"). בערעור נוסף בית המשפט העליון מצא את הנערים אשמים באונס, והוא מתייחס לכמה וכמה היבטים של המקרה. פסק הדין מציג גישה מהפכנית בכל הנוגע לאונס, בעיקר סביב שאלת ההסכמה. מובאים כאן כמה ציטוטים חשובים מתוך פסק הדין:

[נשיא ביה"ש דאז, שמגר]
התייחסות לעבירת האינוס:
"שלא בהסכמתה החופשית" – הסכמה חופשית עולה מתוך מתן ביטוי להסכמה ואין די בהיעדר התנגדות, אם זה יכול להיות בנסיבות העניין תולדה של פחד, הלם או חוסר אונים שהאישה נקלעה אליו.

• הסכמה לבעילה על-ידי פלוני אינה הסכמה לבעילה על-ידי פלמוני, והסכמה לבעילה בעבר אינה כשלעצמה הסכמה לצורכי בעילה בהווה. הווי אומר, בהיעדר סימן להסכמה במועד הרלוואנטי, אין זכות מוקנית להסכמה.
• הסכמה להתעלסות (נשיקות וחיבוקים) אינה גם הסכמה לבעילה ואינה מונעת הבעת אי-הסכמה לבעילה.
• אישה האומרת "לא" – מבטאת אי-הסכמה. […] אין הצדקה והיגיון בכך שלצורכי מניעת חדירה לאיבר מינה של אישה תהיה דרושה יותר מאי-הסכמה מילולית. כל אדם בישראל נהנה מזכות יסוד לשלמות גופנית ולשמירת כבודו כאדם.
• גבר המתעלס עם אישה בהסכמתה אינו חייב לקרוא מחשבותיה ולחוש מיד כאשר חל שינוי בגישתה והיא פוסקת להסכים למעשה, אולם אם האי-הסכמה מובעת בדבריה או נובעת מהתנהגותה, די בה כדי להפוך בעילה – הנעשית בניגוד להבעת האי-הסכמה ­לעבירה.
• אין הכרח בכך שהאי-הסכמה תובע בצעקות, בהיאבקות וכדומה. בוודאי, אין מקום לתמיהה מדוע פלונית לא צעקה כאשר הנסיבות היו כאלה שהיא ראתה עצמה בסכנה לו הייתה מביעה התנגדות קולנית, או אם הצעקה היא בנסיבות העניין חסרת תוחלת או תועלת.

הסכמה זה סקסי.  קרדיט: bedsider

התייחסות ל"עצימת עיניים":
ייתכנו אפוא שלוש מערכות של נסיבות כאשר אין הסכמה חופשית של האישה הנבעלת: (1) העבריין היה מודע להיעדר ההסכמה, ואולם לא היה מוכן לוותר בשל כך על הבעילה; (2) התקיים מצב של טעות בעובדה; (3) הבועל עצם את עיניו מפני אפשרות התקיימותן של הנסיבות העובדתיות הרלוואנטיות להתהוות העבירה. בכך נדון עתה:

• יש נסיבות שבהן נוצר חשד בלבו של עושה המעשה (הבועל את האישה), שמא מתקיימת נסיבה שעלולה להפוך את מעשהו למעשה עבירה, היינו, עולה במחשבתו החשד שמא האישה אינה מעניקה לו הסכמה חופשית. אם הוא בוחר לבצע מעשהו על-אף החשד האמור, בלי לבדוק את הנסיבות ובלי שהוא מראה אכפתיות לדבר התקיימותן – יש בכך משום עצימת עיניים. זו האחרונה דינה ומהותה כדין המודעות לקיום הנסיבה ההופכת את המעשה לעבירה. עצימת עיניים הינה שוות משמעות לידיעה.

מסקנות:

• החבורה נהגה בה לא כמו באדם, אישה או נערה, שהיא חברה ­ולו חברה לשעה – אלא כבבובת-מין החייבת לשמש אותם לפי צוויהם, ללא כבוד, ללא יחס אנושי, ללא כל התחשבות. […] תיאורה של שרשרת האירועים המתוארת כ"הסכמה חופשית" של בת ארבע-עשרה וחצי היא נטולת היגיון ונטולת יסוד במערכת הנסיבות שתיאורה הובא לפני בית המשפט. אגב, הקריאה "זונה תצאי החוצה" הוא ביטוי שמשתלב היטב עם היחס אליה.
• לפנינו מקרה, שבו הצביעו הנסיבות לפני מי שלא עצם עיניו מראות, לא אטם אוזניו משמוע ולא חתם עצמו מכל תחושה ורגש, כי נעדרת הסכמה חופשית.

תשאלו קודם: "זה בסדר?" זה לא הורס את האווירה… זה מדליק אותי. קרדיט:where is your line 

 

[השופט חשין מוסיף]

• חלה תזוזה בהגדרת מעשה האינוס; ותחת מעשה הנעשה "בניגוד לרצונה" של אישה, מדבר עתה החוק במעשה הנעשה "שלא בהסכמתה החופשית" של אישה. ודוק: לא אך "שלא בהסכמתה", אלא שלא בהסכמתה "החופשית".
• ההבחנה בין "בניגוד לרצונה" לבין "שלא בהסכמתה החופשית", היא הבחנה בין דברים הנראים לעין או הנשמעים לאוזן לבין דברים שאינם נראים לעין ושאינם נשמעים לאוזן. […] לענייננו כאן ניתן לומר, כי המושג "בניגוד לרצונה", ובצדו המושג "שלא בהסכמתה החופשית", הינם שני צדדים של אותה מטבע, כאשר "בניגוד לרצונה" (או "התנגדות") הינו הביטוי החיצוני לאי-הסכמה.
• במקום בו מבקש גבר להתייחד עם אישה, אמור הגבר לבקש את הסכמתה של האשה, ולקבל את הסכמתה של האישה לדבר. הבקשה יכולה שתבוא באורח מפורש, ויכולה היא שתבוא במשתמע; אפשר שתבוא בדיבור מישרין, אפשר שתבוא בדיבור מרומז, ואפשר שתהיה במעשה. ואולם בין בדרך אחת ובין בכל דרך אחרת, חייבת שתהיה הסכמה בין שני בני הזוג.
• רק במקום בו הסכימה האישה – באחת מדרכי ההסכמה המקובלות: בין מקובלות על בני-אדם בכלל ובין מקובלות על הגבר והאישה המיוחדים – ניתן לומר כי מעשה האישות נעשה בהסכמתה של האישה. ואם לא נתנה האישה הסכמתה – הסכמה מפורשת או הסכמה במשתמע – יהיה מעשה האישות שלא בהסכמה.
• במקום בו עולה ספק אם הסכימה האישה למעשה אישות – או אם לא הסכימה – המסקנה חייבת להיות כי מעשה האישות היה שלא בהסכמה, שהרי עד שלא הייתה הסכמה לא הייתה הסכמה, ומעשה אישות שהיה לאחר אותה "לא הייתה הסכמה" נעשה ממילא "שלא בהסכמתה החופשית" של האישה.
• מסקנה נדרשת מאליה היא, שאישה אינה נדרשת כלל להתנגד ­או להביע אי-רצון – למעשה האישות כדי שהמעשה יהיה שלא בהסכמה. די לה שלא נתנה הסכמתה למעשה, והמעשה יהיה שלא בהסכמה.

השופט מצטט את השיר "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת", וכך הוא כותב:

האומנם כך הוא? האומנם "לא" הוא "אולי"? האומנם "לא" הוא "בוא"? האומנם "לא" הוא "כן", ואף "עוד יותר מזמין מ'כן'"? אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת – בוודאי בכישרון – ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג.

ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאישה אומרת "לא" היא מתכוונת ל"לא" כמשמעותו בחיי יום-יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. "לא" הוא לעולם "לא", ואין "לא " שהוא "כן". אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום – והכול אם מדברים אנו בלשון בני-אדם. "לא" הוא "לא". אישה האומרת "לא" והגבר מתייחד עמה על-אף אותו "לא", הייחוד הוא שלא בהסכמתה והמעשה הוא מעשה אינוס

בכל שאלה ניתן לפנות לקווי הסיוע לנפגעות  ונפגעי תקיפה מינית:
1202– קו נשים
1203 – קו גברים.

תמלול קובץ האודיו של רוזה כלשהי למאזין אחמד שכתב לה מכתב:

*** טריגר ***

* לכאורה *

כותב לי ככה מאזין: אני בן עשרים ושלוש וסטודנט. לפני כחודש הייתי חבר טוב של מישהו יהודי, היינו חברים רק חודש, אולי אפילו קצת פחות, אבל לפני שנהיינו חברים היינו ידידים במשך שלוש שנים. זה נגמר כשהוא לחץ עלי להתגושש אתו. סירבתי, עד שפעם אחת – הוא פשוט עשה את זה ופירק אותי במכות. למרות שאמרתי לו באופן מפורש, למרות שאמרתי לו לא באופן מפורש והפסיק רק כשהתחלתי לצעוק. מאז די קשה לי. אני לא מבין איך הוא עשה את זה. בכלל לא היה לו אכפת ממני? אפילו בתור ידיד….כאילו ….מבחינתו זה לזרוק הכל לפח? יש לי סיוטים לפעמים ואני נזכר בזה. אני אפילו לא יודע אם כואב לי עכשיו בגוף או לא. המחשבה למצוא חבר יהודי חדש נראית לי מופרכת לחלוטין.

איך שוברים את מעגל הנורא הזה, איך מפסיקים להיזכר בזה, איך מפסיקים לבכות על זה, איך יוצאים מהריקנות הזאת (כי זה הותיר בי תחושת גדולה של ריקנות כלפי החיים). תודה מראש, אחמד.

תראה אחמד,

בתור בן עשרים ושלוש אני חייבת להגיד לך דבר כזה…קודם כל אתה מכיר בחור שהוא ידיד יהודי שלך שלוש שנים ואז חודש אתם חברים טובים ו…אתם כנראה בסיטואציה די אינטימית כי  אחרת הוא לא יכול סתם להתגושש אתך פתאום, ..נניח שהבחור כבר לא יכול היה לעמוד בפני יצרו, והוא חשב שאתה אומר לו לא, תראה —-סליחה, יש עדיין גברים יהודים כאלה מטומטמים ….רוזה שרה:

כשאתה אומר לא למה אתה מתכוון….

נניח שהוא אידיוט…מה שאני לא מבינה מה הסיפור שלך?! או.קיי.

יש לך סיוטים….אתה לא יודע אם כואב לך או לא…המחשבה ליצור חברות חדשה עם מישהו יהודי נראית לך מופרכת לחלוטין, איך שוברים את המעגל הנורא…סליחה…תראה, יש כאן בכל זאת, בכל זאת…סליחה, משהו אצלך גם יצא מהפרופורציה, אה…זה לא שמישהו התנפל עליך…או.קיי. הבחור…הבחור כבר לא יכול היה לעמוד…שלוש שנים ידידים, חודש חברים טובים, אמרת לו לא, הוא ניסה, אתה צעקת עליו והוא הפסיק, נו טוב, אז הפסקתם להיות חברים, די.

עכשיו, אתה…אני חייבת להגיד לך שהמכתב שלך הוא קצת אגוצנטרי וקצת היסטרי, כי אתה אומר: בכלל לא היה לו אכפת ממני? ואני אומרת במובן מסוים…אולי..מה זה אולי אפילו בתור ידיד? די! אחרי כל כך הרבה זמן שהייתם ידידים והתחלתם להיות חברים טובים, ברור שלא תהיו ידידים כבר, הוא רוצה אתך משהו יותר. וברגע שאתה לא רוצה, הוא מבין שכבר לא יהיה כאן כלום. עכשיו הכל, תרשה לי להגיד לך, כשאתה אומר: יש לי סיוטים, אתה לא מגזים קצת? אה…המחשבה הזאת – – נראית לי מופרכת לחלוטין ה ל ו …אני…סליחה..אני אומרת עכשיו להפך.

אתה צריך להכיר הרבה גברים יהודים, אתה צריך להתקשח קצת עם הגוף, תאמין לי, כמה שאתה תצא יותר ויהיו לך יותר התגוששויות, הסיטואציה ההיא תמחק.

תראו, הרבה פעמים, הוא קורא למכתב שלו טראומה, אני רוצה לטעון שהרבה פעמים טראומות במרכאות נופלות על אישיות בעייתית, ואז אותה אישיות בעייתית הופך את הטראומה לסיפור חייו, וכאילו כלום לא קורה לו עכשיו, עשרים שנה… לא יהיה לו אף חבר טוב יהודי, הכל בגלל הטראומה ..ו..

אה..יום אחד… כי הוא לא יספר על זה לאף אחד כי זה דבר איום ונורא… ויהיו לו סיוטים.

אז מישהו כותב: המאזין ממש היסטרי הוא נסחף ברור – ידידים. עכשיו מישהו כותב לי: הוא עבר תקיפה אלימה…. עם שלושה סימני קריאה. ס ל י חה אנחנו לא חיים בעולם סטרילי. זה לא שהבוס שלך התנפל עליך ופירק אותך במכות על השולחן, אז יקירי, אני חושבת שאתה תמימון, אני חושבת שאתה להפך, אתה צריך הרבה ניסיון.

אתה…מה זאת אומרת אני לא יודע אם כואב לי עכשיו או…לך תתגושש עם ששה גברים ותדע שכואב לך. זה מה שאתה צריך. ומישהו כתב לי שיבקש כסף. אהבתי.

אני מקווה שאתם קצת מתייחסים בהומור לדברים שאני אומרת. אל תהיו יותר מדי דדלי סיריוס.טוב, גם המאזינים מבינים……יקירי, אתה כתבת לפורום ואני עניתי לך מהר מהר.

עוד מישהו כותב לך משהו מאד יפה: עוד כמה זמן תעשה קריירה על הטראומה?

ו..מאזיניי, ילדיי, המשפט הזה עוד כמה זמן תעשה קריירה על הטראומה הוא נראה לי משפט כזה מדהים, כזה יפהפה, ואני יודעת מאזינים, מאזינות, לפעמים אתם עושים את זה!! כולנו חווים טראומות מכל מיני סוגים, מכל מיני צבעים, החיים מלאים בטראומות. השאלה מה אתם עושים עם זה.

אז..אני לא הייתי אומרת את זה למישהו ש…אני יודעת… סליחה אתם ראיתם בטח את הסרט… אולי לא ראיתם…שמתאר את הסיפור הנוראי של אסון צאלים ב', איך בחור יהודי, איך אי הבנה גרמה לכך שבחור יהודי ירה טיל ונהרגו חמישה חברים יהודים וגם נפצעו. ז א ת טראומה רבותיי, ז א ת טראומה, עם זה הבן אדם צריך מסתובב וצריך להבריא מזה, אי ההבנה האיומה הזאת. הדבר הנוראי הזה שקרה, ולא שבחור אתה היית ו…ו…ו…ו…

***

הזוי, הא?

***

בעקבות זה, ותודה למתמלל/ת בבלוג תקריב.

תודה גם לחברים היקרים שלי שמוכנים לסבול אותי עד השעות הקטנות של הלילה.

"זכאי עד שלא הוכחה אשמתו" – על הפער בין חוק לצדק בעבירות מין

השבוע התבשרנו על פרישתו של אורי שגיא מהפריימריז למפלגת העבודה, לאחר שיחימוביץ' עמתה אותו עם דיווח שהגיע אליה על תקיפה מינית שביצע לפני שנים רבות, שמעולם לא נחשפה. שגיא בחר לפרוש, עם האמירה שרודפים אותו ושחשוב לו להגן על עצמו ועל משפחתו. עקב הגילוי דיווחה אישה נוספת על עבירות מין שביצע בה.

כמה ימים אחר כך, בנאום בכנס נשים המתמודדות בפריימריז של העבודה, יחימוביץ' דיברה על האחריות של נבחרות הציבור כלפי נשים שהותקפו מינית, והרחיבה את תחום האחריות של אותן נבחרות ונבחרים מהמרחב הפלילי למרחב המוסרי-חברתי. ההרחבה הזאת, כצפוי, לא עברה בשקט, וגררה את שלל התגובות האוטומטיות בשיח הציבורי על אלימות מינית (החל מהאשמת הקורבן, דרך חיפוש מניעים אחרים ועד תקיפת המתלוננת על חשיפת הסיפור).

אני רוצה להתמקד בפוסט הזה דווקא בתגובות המתייחסות להליך הפלילי ("למה היא לא התלוננה", "אדם הוא חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו"), משום שאני סבורה שהן נובעות מבורות. אני חושבת שא/נשים לא מודעים לפער שבין "חוק" ל"צדק" בעבירות מין – הפער שעומד מאחורי הצהרתה של יחימוביץ' – ואני רוצה לנסות להסביר אותו גם כאן.

יכולתו של ההליך הפלילי להשיג "צדק" בכל הנוגע לעבירות מין היא מוגבלת בלשון המעטה. בהליך הפלילי המדינה היא זאת שמנהלת את התיק, כחלק מאחריותה לשמירה על הסדר הציבורי. לאחר הגשת תלונה, המשטרה מתחילה בחקירה ואיסוף ראיות, ואם יש מספיק ראיות, המשטרה ממליצה להגיש כתב אישום ומעבירה את התיק לטיפול הפרקליטות. גם בפרקליטות נבחנות הראיות ומחליטים אם לבצע עסקת טיעון, לסגור את התיק, או להגיש כתב אישום. רק לאחר הגשת כתב האישום מגיע התיק למשפט, וגם אז לא תמיד השופטים מצליחים להגיע להרשעה. הסיבה היא שבשביל להגיע להרשעה בהליך הפלילי (בשונה מהאזרחי), על המדינה להוכיח מעל לספק סביר שהעבירה אכן בוצעה. כדי להבין כמה מסובך זה להוכיח מעל ספק סביר שעבירת מין התרחשה, מספיק להסתכל על המספרים: לפי נתוני המשטרה (המופיעים בדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע), בשנת 2011  נפתחו במשטרה 4,563 תיקים על עבירות מין. באותה שנה נפתחו בפרקליטות 2,877 תיקים וכתב אישום הוגש רק ב-577. וזה עוד לפני שלב המשפט, שגם בו לא תמיד נעשה צדק עם הנפגע/ת.

כדי לא להסתמך רק על המספרים הלא-מעודדים, כדאי להרחיב גם קצת על הדינמיקה של פגיעה מינית. תקיפה מינית היא אירוע טראומטי הקוטע את שגרת החיים הרגילה. התוקף לוקח מהקורבן שליטה על המרחב האינטימי ביותר – הגוף, ומערער את ההנחה הבסיסית שהעולם הוא מקום בטוח. התקיפה נעשית כמעט תמיד בסתר, בנוכחות התוקף והקורבן בלבד, מה שמקשה על יצירת בסיס ראיתי מוצק, ומייצר מצב של "מילה מול מילה". אם נוסיף לכך את העובדה שרוב מקרי התקיפה המינית נעשים על ידי אדם המוכר לקורבן – בן משפחה, מעביד, מורה, עמית לעבודה, ידיד, שכן, מורה רוחני, חבר לשכבה, הפגיעה באמון הבסיסי בבני אדם ובסדרי עולם רק מתעצמת, והתוקף שאחראי לטראומה הוא ברוב המקרים חלק בלתי נפרד משגרת החיים הרגילה.

כשזו עמדת המוצא, הקושי להתלונן מובן אפילו יותר. הרצון הטבעי שלנו לאחר אירוע טראומטי הוא לחזור מהר ככל הניתן לשגרה, ואילו הגשת תלונה מערערת את שגרת החיים המעורערת ממילא וחושפת את הנפגע/ת לפגיעה נוספת והוקעה חברתית. הסביבה שמכירה גם את התוקף וגם את הקורבן מתקשה לקבל את המעשה, והיחס הראשוני לו "זוכה" מי שמדווחת על פגיעה מינית הוא כמעט תמיד הטלת ספק, חוסר אמון והפניית אצבע מאשימה אליה עצמה ("את בטוחה?" "אולי את מדמיינת", "בטח עשית משהו שהזמין את זה", "שידרת לו שאת רוצה", "לא התנגדת", "עלית אליו הביתה – למה את מצפה?" וכד'). כך הנפגע/ת מפסידה גם את מעגל התמיכה שהיא כה זקוקה לו בהתמודדות עם הפגיעה. התהליך דורש מהנפגע/ת לשחזר שוב ושוב את התקיפה שהיא כל כך רוצה לשכוח, ומאלץ אותה להתעמת מול התוקף. ומכיוון שבהליך הפלילי הנפג/ת היא רק עדה והמדינה היא זו שאחראית על ניהול התיק, תחושת השליטה של הנפגע/ת – שנפגעה ממילא בתקיפה-  מתערערת אפילו יותר.

ועל כל זה צריך להוסיף את התגובות הפסיכולוגיות לפגיעה מינית. בהרבה מהמקרים הנפגע/ת "מתנתקת" מהסיטואציה הקשה (מה שמכונה בז'רגון המקצועי דיסוציאציה), ולכן גם לא זוכרת את הפגיעה לפרטי-פרטים. בשל כך לא פעם מוטלת עדותה בספק. יש פעמים בהן לנפגע/ת עצמה לוקח זמן זמן לעכל את האירוע ולהודות בפני עצמה (ובטח שבפני אחרים) שהתקיפה אכן התרחשה, ואז היא מואשמת על כך שהשתהתה בדיווח. הנפגעת מודעת היטב לתגובות הללו ולמחיר החברתי שהיא תשלם אם תעז לדווח, ולפיכך לא רק שהנפגעת לא מגישה תלונה, היא גם שומרת את הפגיעה בסוד אפילו מהסובבים אותה. כל עוד אלו הם פני הדברים, קשה שלא להבינה.

בהיעדר אפשרויות טובות יותר כרגע, הדרך למיגור תופעה חייבת לצאת מגבולות השיח המשפטי אל התחום המוסרי-חברתי. אם נשדר לנפגעות שאנחנו מאמינות להן, יעזו נשים לדווח על תקיפות מיניות ולהתלונן. הוקעה חברתית של אנשים המואשמים בעבירות מין תשדר כי מי שאמור לשלם את המחיר הוא התוקף, לא הקורבן, ותגרום אולי לחלק מהאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם מנצלים את כוחם.

השיח המשפטי אמנם מכתיב את השיח הנורמטיבי, אך הוא גם תוצר שלו, וזה בדיוק המקום שבו אנחנו צריכות וצריכים להציב את הרף, כחברה. כל עוד המנגנון החוקי אינו מספיק טוב בשביל שיעשה צדק, לא נותר אלא לקחת אחריות ולפעול לעשיית צדק גם בכלים חברתיים, וברמת הפרט.

*

הערות:
1. כשמדובר בנבחרי ציבור, אחת התגובות השכיחות היא "למה היא חיכתה עד עכשיו" ("כי היא בטח רוצה לנקום"…). כדי לנסות ולהסביר מה כל כך מפחיד בכך שהאדם שתקף אותי ישב בבית המחוקקים, ולמה זה השלב שבו נפגע/ת אומרת "עד כאן", אני ממליצה לקרוא את הפוסט החשוב הזה.
2. הסכנות שב"לקיחת החוק לידיים" ברורות לי, ועם זאת הדינמיקה הייחודית של פגיעה מינית מביאה אותי למסקנה שאין ברירה. כל עוד אלו הם פני הדברים, אני לא רואה דרך אחרת (מלבד חינוך כמובן), ואני יותר מאשמח לשמוע פתרונות נוספים.
3. הדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע עוסק בהרחבה בנושא האחריות החברתית. למי שמתעניין אני ממליצה בחום להמשיך את הקריאה בנושא גם שם.

אחריות אזרחית

בשבת אחרי הצהרים הגעתי סוף סוף לים. זה היה אחרי סוף שבוע של השלמת פערים בבית: שמה מכונה-עושה שוק-תולה מכונה-שוטפת כלים-שמה עוד מכונה-מבשלת-שוטפת כלים-מחליפה מצעים-תולה עוד מכונה- ובין לבין הרבה מאוד פייסבוק, בלוגים, וצדק חברתי און-ליין. התכנית היתה להתנתק קצת מהמחשב, לתת לעצמי ולחברי הפייסבוק שלי כמה שעות של מנוחה מפמינזם, הפגנות, מחאות, עוולות ושאר עניינים שבהם אני מציפה בלי הרף. בכל זאת, שבת. לכולנו מגיעה מנוחה. אז ירדתי לפגוש חברים בים.

שעה קלה אחר כך כבר הייתי עמוק בתוך השיחה הצדק-החברתי-ית הראשונה מבין שתיים שהשתתפתי בהן בשעתיים שבהן "נחתי" על החוף, כל אחת מהן עם משפט טריגרי שהצליח (איך לא) לעצבן אותי. החלטתי לנצל גם את הבמה הזאת כדי להגיב. זה קצת ארוך, תחזיקו מעמד.

1. "אני לא בא להפגנה כי דפני ליף מעצבנת אותי"
דפני-ליף-מעצבנת-אותי זה כנראה הטיעון הכי עיקש בכל המחאה החברתית הזאת, והמתסכל מכולם. הוא מתסכל כי הוא מעיד על הפער בין מה שליף (ושותפיה) מנסים שוב ושוב להגיד לבין מה שאנשים מצליחים לשמוע. הייתי רוצה לנסות ולגשר על הפער הזה.
דפני ליף היא ללא ספק אחת מסמלי המחאה החברתית, אם לא ה-סמל שלה. המחאה מזוהה איתה לגמרי, והיא מזוהה עם המחאה. ומשום מה, זה נראה כאילו ליף לא עושה כלום עם ההכתרה, כאילו היא לא ממלאת טוב את תפקידה. ואותנו זה מכעיס.

אנחנו רגילים לצפות ממנהיג שינהיג: שיגיד מה לעשות, ואיך, ומתי, שיציג יעדים ויראה את הדרך למימושם. אנחנו מצפים ממנהיג להיות אחראי על המתרחש: להיות הכתובת לכל שאלה ולספק תמיד תשובה. אנחנו אוהבים מנהיגים שאפשר "לסמוך עליהם בעינים עצומות", שזה בעצם אומר שאנחנו נוכל להסיר מעצמנו אחריות, ולהעביר אותה להם. כך הם ישאו בתוצאות, לכשיהיו, טובות או רעות. אנחנו רגילים לקבל ממנהיגינו תוצרים מדידים: נתונים, יעדים ממוספרים, שורות תחתונות של "הצלחתי" או "נכשלתי", וכך להחליט אם אנחנו רוצים להכתיר אותם מחדש. אנחנו אוהבים לקבל את התשובות שלנו מהר, ומכיוון שכך, גם המנהיגים שלנו ויתרו על הצבת יעדים רחוקי-טווח כי גם הם הבינו שבמבחן התוצאה של העם, זה פשוט לא עומד. לעם אין סבלנות לחכות, והם רוצים להישאר מנהיגים. אבל כנראה שמשהו בשיטה הזאת בכל זאת לא עובד.

דפני ליף, לעומתם, היא בכלל לא מנהיג. היא מנהיגה. היא מביאה סגנון הנהגה אחר, מהפכני, זר לנו, בשפה שאנחנו לא רגילים לדבר. היא מסרבת להיות "המנהיג" שאנחנו מכירים. היא מסרבת לעמוד בראש הפירמידה, היא מסרבת להיות זאת שמספקת תשובות-בזק, מסרבת לתת לנו ללכת אחריה בעיניים עצומות. שוב ושוב היא אומרת לנו "זה לא המאבק שלי, זה המאבק של כולם, של כולנו. האחריות שלכם ושלי היא זהה". וכמי שהורגלו להסיר מעצמם אחריות, או שבכלל מעולם לא הבינו כי עליהם מוטלת אחריות לגורלם, אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה. אז אנחנו מתעצבנים עליה במקום, כאילו היא אשמה.

אחת הטענות העיקריות נגד ההתעוררות המחודשת בקיץ היתה שהמחאה יצאה לפגרת חורף, ועכשיו עם בוא הקיץ היא חזרה ("כי זה מגניב" או משהו). "איפה דפני היתה כל החורף" זה הטיעון הבא שמשמיעים נגד המחאה. באותה נשימה, בדרך כלל, גם אומרים "המחאה לא הצליחה, שום דבר לא השתנה".

את דפני ליף אני לא מכירה באופן אישי, ולכן לא יכולה לספר כאן על מעשיה במהלך השנה האחרונה. אני כן יכולה לספר לכם על ברק סגל, שהיה "ממנהיגי" המחאה בקיץ שעבר, ושבניגוד לאחרים הבין את השיח החדש שדפני מציעה. את ברק הכרתי באוניברסיטה, בפרויקט בו הדרכנו יחד. ברק לימד פסיכולוגיה קבוצה של נוער בסיכון, תחת אג'נדה שטוענת כי הידע מגיע לכולם, ולא רק לבעלי הפריווילגיות שיכולים להשיגו. במשך שנה היו תלמידיו מגיעים לאוניברסיטה, לכיתות בהן אנחנו למדנו, ולומדים. ביחד. למחויבותו לתלמידיו לא היה גבול. בסוף אותה שנה הגיע הקיץ שבו התחילה המחאה. בשנה שאחר כך ברק בחר להיות מורה לאנגלית בבית ספר, ובשאר הזמן הוא היה פעיל מאוד (בין היתר) במאבקים של תושבי השכונות. הוא ויתר על כל התכניות שהיו לו לפני הקיץ ופעל. בשטח. עם אנשים. הלך (מילולית, הלך) ודיבר עם אנשים, על צדק, על זכויות, על אחריות אזרחית. אם לא שמעתם על זה, זה גם בגלל שברק בוחר לא להתראיין. גם הוא מבין שלא הוא המנהיג, ושלא הוא צריך להיות בקדמת הבמה. גם בעיניו זה המאבק של כולנו. כהערת אגב אספר לכם שברק הוא אחד מאותם "אנרכיסטים" שנעצרו במהלך ההפגנות במחאה.

אני רוצה לספר לכם גם על דניה דעואל, עוד מנהיגה. גם דניה הדריכה בני נוער, במקביל לברק, בפרויקט עליו סיפרתי. וכשהגיע הקיץ דניה בחרה להיות פעילה במאהל נורדאו, ובין היתר עשתה לילות כימים במאבקם של תושבי השכונות הצפוניות בת"א (ביניהם קשישים רבים) על תחבורה ציבורית הולמת שתקרב אותם לשירותים העירוניים. כמו ברק, גם דניה היא אשת חינוך, ולא רחוק היום שבו היא תנהל בית ספר. אני נבוכה לספר על כמות אירועי המחאה שדניה הזמינה אותי אליהם במהלך השנה האחרונה, פשוט בגלל שרק למעטים מהם באמת הגעתי. הרצאות, כנסים, דיונים, הפגנות, קבלות שבת – לא עבר שבוע מאז הקיץ שעבר בלי אירוע כלשהו הקשור למחאה. בטח גם עליה לא שמעתם. אני מקווה שאתם כבר מבינים לבד שזה לא אומר ששום דבר לא קרה.

דניה וברק הם חברים שלי גם בפייסבוק. זו הסיבה שבגללה אני יודעת לספר על כל מה שהם עושים. בזכותם (ובזכות עוד רבים וטובים) אני יודעת שהמחאה ממש לא עצרה במהלך החורף, אפילו להיפך. אלפי (אם לא עשרות אלפי) פעילים ברחבי הארץ עובדים במרץ מאז הקיץ שעבר. אין-ספור יוזמות חדשות החלו בעקבות המחאה של הקיץ, במספר רב של מוקדים, במספר רב של תחומים. פעילים ופעילות מצאו נושאים קרובים לליבם, והתחילו להזיז דברים. איך? הם יצאו מהבית, בתור התחלה. נפגשו, שוחחו, למדו, חשבו, יצרו, פיתחו, יזמו, הובילו, התעוררו, לקחו אחריות על עצמם, על הסביבה שבה הם חיים ועל החברה שבה הם רוצים לחיות.

ההתעוררות האזרחית הזאת לא יכולה לשאת פרי ביום אחד, וגם לא בשנה אחת. זו ציפיה מופרכת. שינויים חברתיים, בטח כאלה המבוססים על חינוך מחדש, לוקחים זמן. תוצאותיהם נמדדות ביוזמות חברתיות (והשפעתן), בחקיקה, במספר המתפקדים החדשים, באחוזי ההצבעה בבחירות. כדי לראות שינוי חברתי דרושה סבלנות. גם זה חלק מהשיח החדש. וזה בדיוק מה שדפני ליף טוענת שוב ושוב. בעיני, כשמסתכלים על זה ככה, המחאה של דפני ליף היא לגמרי סיפור הצלחה.

ולנקודה השניה.

2. "אין לי כוח לקרוא, תספרי לי"
בניגוד למשפט הראשון, שהגיע מבחור שאני לא מכירה, את המשפט השני אמר חבר קרוב, אחרי אין-ספור שיחות שניהלנו על צדק חברתי ועל המחאה. כבר חודשים ארוכים שהחבר הזה (כמו כל חברי) שומע ממני כמה התקשורת מוטה וכמה חשוב לחשוף את עצמנו למקורות מידע חלופיים כי אחרת אין באמת מושג על מה שקורה בשטח. ובכל זאת, פעם אחר פעם, אני מוצאת את עצמי בדיונים עם אנשים (הוא לא היחיד ועמו הסליחה…) שיש להם המון ביקורת, והמון התנגדות, והמון טענות נגד, אבל מינימום של מעורבות.

זה מתסכל אותי בשתי רמות: הרמה הראשונה היא הרמה האישית. יש משהו מאוד מתיש בלנהל דיון עם מישהו שצריך להסביר לו את כל התמונה מההתחלה, פעם אחר פעם, כי עמדת המוצא שלו מבוססת על חוסר ידע. זה מובן לגמרי כשחוסר הידע מוצדק, ומתסכל נורא כשחוסר הידע נובע מבחירה. אני לא מצפה מכולם לרמת המעורבות שלי, בדיוק כפי שאני לא דורשת מעצמי את רמת המעורבות של ברק או של דניה. אני כן מצפה ממי שמותח ביקורת שידע למלא את חלקו קודם ולבסס את הביקורת שלו על תמונת מצב רחבה ככל הניתן, בטח כשאני יודעת שהיא בהישג ידו, אם רק יבחר בכך.

הרמה השניה של התסכול היא הרמה החברתית. המשפט הזה "אין לי כוח, תעשי בשבילי" מייצג את תפיסת העולם של השיח הישן, של אדם שמחפש לו מנהיג שיוביל אותו בזמן שהוא נח. מתסכל אותי לחשוב על כמות האנשים שמפספסים את הנקודה העקרונית הזאת, כי היא בסופו של דבר המפתח להצלחתה או מפלתה של המחאה החברתית. אי אפשר לדרוש צדק בלי לפעול, ולו במעט, כדי להשיגו. זה פשוט לא עובד ככה. לצאת להפגנות מבלי לדעת על מה מפגינים (או מי עומד מאחורי ההפגנה) זה לא מספיק, לקרוא רק את העיתונים הגדולים זה לא מספיק, לטעון נגד המנהיגים בלי להתפקד זה לא מספיק, לבחור לא להתעניין בשיח המתנהל ברשת ובמקביל לבקר את האופן שבו המחאה מתנהלת זה כבר יותר מלא מספיק – זה פשוט מעצבן. וזה יוצר עומס אדיר (בעיקר רגשי, אגב) על אלה שכן פועלים.

 שורות תחתונות:

• "דפני ליף מעצבנת אותי" זו לא סיבה מספיק טובה לא להיות מעורבים. דפני ליף לא בוחרת להנהיג את המחאה הזאת באופן אליו אנו רגילים, היא לא מבקשת לה את המושכות ואין שום סיבה להמשיך ולהעמיד אותה במיקום הזה. לא טוב לכם דפני ליף? בואו ותגידו מה כן. בואו ותפעלו בדרך שלכם. אבל תפסיקו להפיל עליה את האחריות. מדובר בחיים שלכם בסופו של דבר. הסיפור פה הוא לא היא, הוא אנחנו.
• המידע לגבי המחאה קיים, גם אם אתם לא מוצאים אותו בעיתון. הוא קיים באתר המחאה, בבלוגים, בפייסבוק, בטוויטר. באמת שלא צריך להתאמץ כדי להיות חשופים לנעשה בשטח. לקיחת אחריות אישית היא הצעד הראשון בדרך לשינוי חברתי. יש לכם ביקורת כלפי מה שקורה? מעולה. צאו לשטח ותתחילו ללמוד. תהיו מעורבים. אל תשבו בבית מול הטלוויזיה בתריסים מוגפים ותגידו "לא קורה שום דבר". זה לא עובד ככה יותר. ואם לא בא לכם, אז לפחות אל תמתחו ביקורת. באמת שזה לא עוזר.
• ואם כבר – כדי לעזור להגביר את הנגישות למידע, קחו חלק בהפצתו. השתמשו בכלים שהאינטרנט מציע כדי להגיע לעוד אנשים, כדי לספר להם על דברים שבעיניכם הם חשובים. זה הרי כל כך פשוט, וזה חלק מהמהות של אחריות חברתית.
•  השינוי כבר קורה. פשוט צריך לפקוח עיניים כדי לראות אותו.

סכין בין השיניים וסיליקון בשדיים

 לפני כמה ימים פרסמה hilanoga פוסט על ייצוג מעוות של דמות נשית במשחק מחשב (תקציר: "משחק חדש. הוא בוחר – נקבה. סיפור הרקע – לוחמת ותיקה ושבעת קרבות, שנקראת להציל את העולם. תפריט עיצוב הדמות עולה, ומולנו מופיעות פנים של ילדה בלונדינית בת 13, שמורכבות על גוף עם סימני מין משניים שהיו מביישים את המלכה-האם של סימני המין המשניים, פמלה אנדרסון, בשיאם של ימי התהילה עטויי הספנדקס האדום שלה. אני בוהה במסך, ולא מאמינה לה. אני לא מאמינה לפרח הלוטוס החינני הזו שהיא לוחמת שבעת קרבות. מתי בדיוק היא הספיקה לשבוע? בשבועיים שעברו מאז שהיא הפסיקה לינוק?").

לוחמת שבעת קרבות

בגלל שאני לא ממש בקיאה בעולם משחקי המחשב (כלומר: אין לי מושג קלוש מה הולך שם) קראתי את הפוסט, התמרמרתי קלות והמשכתי הלאה… עוד ייצוג נשי מעוות. מה חדש?

אז ככה. היום פרסמה הילה פוסט נוסף בנושא , הפעם מלא בקישורים. מסתבר שהעניין הזה של סקסיזם במשחקי מחשב הרבה יותר משמעותי ממה שהבנתי.

הקישור הראשון מוביל ל- Feminist Frequency – בלוג שמוקדש לביקורת פמיניסטית על ייצוגים נשיים במדיה. ממש לא מזמן אניטה סרקיסיאן, יוצרת הבלוג, השיקה את הפרוייקט האחרון שלה: מעקב אחר ייצוגים של נשים במשחקי מחשב. תתרשמו לבד:

 

 היוזמה הזאת לא עברה בשקט. אניטה ספגה מתקפה מטורפת בכל ערוץ אפשרי: האתר שלה הותקף, נעשו נסיונות לפרוץ לאימייל שלה ולחשבונות ברשתות חברתיות, גל שנאה כלפיה גאה בתגובות לסרטון ביוטיוב, בויקיפדיה ובשלל דיונים ברחבי הרשת. למרבה המזל היא הצליחה להשיג את המימון הדרוש להוצאת הפרויקט לפועל, ובהחלט כדאי להמתין לבאות.

קישור נוסף בבלוג של הילה מוביל לבלוג  Fat, Ugly or Slutty, המתעד את ההטרדות להן "זוכות" גיימריות על בסיס יומיומי, במהלך המשחק. אם זה קורה לנשים ברחוב על בסיס קבוע, אין שום סיבה שזה לא יקרה גם ברשת. הנה דוגמה נחמדה:

הטרדות רשת. דוגמה אחת מני רבות .

כאמור, אני לא גיימרית. אין לי באמת מושג מה קורה במשחקים האלה. יותר מזה, אני מבינה שלרוב מדובר בעולמות פנטזיה, וככאלה הם מבוססים דמויות לא מציאותיות. אני מרשה לעצמי להניח שגם הדמויות הגבריות במשחקים הן מוגזמות. הבעיה היא שהפנטזיה במשחקים, לפחות בכל הנוגע לדמויות הנשיות, נשענת על פנטזיות מיניות: חזה ענק, פטמות בולטות, ישבן מובלט, פנים צעירות ויפות, לבוש מינימלי וקול ילדותי. ובעוד הבחירה בין דמויות גבריות היא מרובה, עבור דמויות נשיות זו האפשרות היחידה.

אני לא אסביר פה שוב איך החשיפה לייצוגים מעוותים משפיעה על התפיסה שלנו את המציאות. אני חושבת גם שמספיק להסתכל על גל השנאה שהופנה כלפי הבלוגרית אניטה סרקיסיאן כדי להבין שיש דברים בגו, ושיש מי שמאויימים מהביקורת על הייצוגים הנשיים במשחקים (ולא מעט מהם).

כן חשוב בעיני להזכיר שילדים חשופים למשחקים הללו מגיל מאוד צעיר, ומבלים מולם שעות. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שמדובר "רק" במשחקי מחשב (ואולי אף אומרים תודה לאל שלפחות זה לא פורנו), כשבפועל המרחק בין השניים הולך וקטן. המציאות המעוותת במשחקים לא משפיעה רק על הנערים (והגברים) המשחקים בהם. היא גם מגבילה את הנשים שרוצות לשחק במקרה הטוב, או מדירה אותן מהמשחקים במקרה הסביר יותר. דווקא בגלל שמדובר במרחב כל כך גברי, ורק לכאורה שולי, נראה לי שחשוב שכולנו נהיה עירניות ועירניים למה שקורה שם.

מ.ש.ל

[*ותודה (שוב) ל-hilanoga על שפקחה (שוב) את עיני…]