"זכאי עד שלא הוכחה אשמתו" – על הפער בין חוק לצדק בעבירות מין

השבוע התבשרנו על פרישתו של אורי שגיא מהפריימריז למפלגת העבודה, לאחר שיחימוביץ' עמתה אותו עם דיווח שהגיע אליה על תקיפה מינית שביצע לפני שנים רבות, שמעולם לא נחשפה. שגיא בחר לפרוש, עם האמירה שרודפים אותו ושחשוב לו להגן על עצמו ועל משפחתו. עקב הגילוי דיווחה אישה נוספת על עבירות מין שביצע בה.

כמה ימים אחר כך, בנאום בכנס נשים המתמודדות בפריימריז של העבודה, יחימוביץ' דיברה על האחריות של נבחרות הציבור כלפי נשים שהותקפו מינית, והרחיבה את תחום האחריות של אותן נבחרות ונבחרים מהמרחב הפלילי למרחב המוסרי-חברתי. ההרחבה הזאת, כצפוי, לא עברה בשקט, וגררה את שלל התגובות האוטומטיות בשיח הציבורי על אלימות מינית (החל מהאשמת הקורבן, דרך חיפוש מניעים אחרים ועד תקיפת המתלוננת על חשיפת הסיפור).

אני רוצה להתמקד בפוסט הזה דווקא בתגובות המתייחסות להליך הפלילי ("למה היא לא התלוננה", "אדם הוא חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו"), משום שאני סבורה שהן נובעות מבורות. אני חושבת שא/נשים לא מודעים לפער שבין "חוק" ל"צדק" בעבירות מין – הפער שעומד מאחורי הצהרתה של יחימוביץ' – ואני רוצה לנסות להסביר אותו גם כאן.

יכולתו של ההליך הפלילי להשיג "צדק" בכל הנוגע לעבירות מין היא מוגבלת בלשון המעטה. בהליך הפלילי המדינה היא זאת שמנהלת את התיק, כחלק מאחריותה לשמירה על הסדר הציבורי. לאחר הגשת תלונה, המשטרה מתחילה בחקירה ואיסוף ראיות, ואם יש מספיק ראיות, המשטרה ממליצה להגיש כתב אישום ומעבירה את התיק לטיפול הפרקליטות. גם בפרקליטות נבחנות הראיות ומחליטים אם לבצע עסקת טיעון, לסגור את התיק, או להגיש כתב אישום. רק לאחר הגשת כתב האישום מגיע התיק למשפט, וגם אז לא תמיד השופטים מצליחים להגיע להרשעה. הסיבה היא שבשביל להגיע להרשעה בהליך הפלילי (בשונה מהאזרחי), על המדינה להוכיח מעל לספק סביר שהעבירה אכן בוצעה. כדי להבין כמה מסובך זה להוכיח מעל ספק סביר שעבירת מין התרחשה, מספיק להסתכל על המספרים: לפי נתוני המשטרה (המופיעים בדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע), בשנת 2011  נפתחו במשטרה 4,563 תיקים על עבירות מין. באותה שנה נפתחו בפרקליטות 2,877 תיקים וכתב אישום הוגש רק ב-577. וזה עוד לפני שלב המשפט, שגם בו לא תמיד נעשה צדק עם הנפגע/ת.

כדי לא להסתמך רק על המספרים הלא-מעודדים, כדאי להרחיב גם קצת על הדינמיקה של פגיעה מינית. תקיפה מינית היא אירוע טראומטי הקוטע את שגרת החיים הרגילה. התוקף לוקח מהקורבן שליטה על המרחב האינטימי ביותר – הגוף, ומערער את ההנחה הבסיסית שהעולם הוא מקום בטוח. התקיפה נעשית כמעט תמיד בסתר, בנוכחות התוקף והקורבן בלבד, מה שמקשה על יצירת בסיס ראיתי מוצק, ומייצר מצב של "מילה מול מילה". אם נוסיף לכך את העובדה שרוב מקרי התקיפה המינית נעשים על ידי אדם המוכר לקורבן – בן משפחה, מעביד, מורה, עמית לעבודה, ידיד, שכן, מורה רוחני, חבר לשכבה, הפגיעה באמון הבסיסי בבני אדם ובסדרי עולם רק מתעצמת, והתוקף שאחראי לטראומה הוא ברוב המקרים חלק בלתי נפרד משגרת החיים הרגילה.

כשזו עמדת המוצא, הקושי להתלונן מובן אפילו יותר. הרצון הטבעי שלנו לאחר אירוע טראומטי הוא לחזור מהר ככל הניתן לשגרה, ואילו הגשת תלונה מערערת את שגרת החיים המעורערת ממילא וחושפת את הנפגע/ת לפגיעה נוספת והוקעה חברתית. הסביבה שמכירה גם את התוקף וגם את הקורבן מתקשה לקבל את המעשה, והיחס הראשוני לו "זוכה" מי שמדווחת על פגיעה מינית הוא כמעט תמיד הטלת ספק, חוסר אמון והפניית אצבע מאשימה אליה עצמה ("את בטוחה?" "אולי את מדמיינת", "בטח עשית משהו שהזמין את זה", "שידרת לו שאת רוצה", "לא התנגדת", "עלית אליו הביתה – למה את מצפה?" וכד'). כך הנפגע/ת מפסידה גם את מעגל התמיכה שהיא כה זקוקה לו בהתמודדות עם הפגיעה. התהליך דורש מהנפגע/ת לשחזר שוב ושוב את התקיפה שהיא כל כך רוצה לשכוח, ומאלץ אותה להתעמת מול התוקף. ומכיוון שבהליך הפלילי הנפג/ת היא רק עדה והמדינה היא זו שאחראית על ניהול התיק, תחושת השליטה של הנפגע/ת – שנפגעה ממילא בתקיפה-  מתערערת אפילו יותר.

ועל כל זה צריך להוסיף את התגובות הפסיכולוגיות לפגיעה מינית. בהרבה מהמקרים הנפגע/ת "מתנתקת" מהסיטואציה הקשה (מה שמכונה בז'רגון המקצועי דיסוציאציה), ולכן גם לא זוכרת את הפגיעה לפרטי-פרטים. בשל כך לא פעם מוטלת עדותה בספק. יש פעמים בהן לנפגע/ת עצמה לוקח זמן זמן לעכל את האירוע ולהודות בפני עצמה (ובטח שבפני אחרים) שהתקיפה אכן התרחשה, ואז היא מואשמת על כך שהשתהתה בדיווח. הנפגעת מודעת היטב לתגובות הללו ולמחיר החברתי שהיא תשלם אם תעז לדווח, ולפיכך לא רק שהנפגעת לא מגישה תלונה, היא גם שומרת את הפגיעה בסוד אפילו מהסובבים אותה. כל עוד אלו הם פני הדברים, קשה שלא להבינה.

בהיעדר אפשרויות טובות יותר כרגע, הדרך למיגור תופעה חייבת לצאת מגבולות השיח המשפטי אל התחום המוסרי-חברתי. אם נשדר לנפגעות שאנחנו מאמינות להן, יעזו נשים לדווח על תקיפות מיניות ולהתלונן. הוקעה חברתית של אנשים המואשמים בעבירות מין תשדר כי מי שאמור לשלם את המחיר הוא התוקף, לא הקורבן, ותגרום אולי לחלק מהאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם מנצלים את כוחם.

השיח המשפטי אמנם מכתיב את השיח הנורמטיבי, אך הוא גם תוצר שלו, וזה בדיוק המקום שבו אנחנו צריכות וצריכים להציב את הרף, כחברה. כל עוד המנגנון החוקי אינו מספיק טוב בשביל שיעשה צדק, לא נותר אלא לקחת אחריות ולפעול לעשיית צדק גם בכלים חברתיים, וברמת הפרט.

*

הערות:
1. כשמדובר בנבחרי ציבור, אחת התגובות השכיחות היא "למה היא חיכתה עד עכשיו" ("כי היא בטח רוצה לנקום"…). כדי לנסות ולהסביר מה כל כך מפחיד בכך שהאדם שתקף אותי ישב בבית המחוקקים, ולמה זה השלב שבו נפגע/ת אומרת "עד כאן", אני ממליצה לקרוא את הפוסט החשוב הזה.
2. הסכנות שב"לקיחת החוק לידיים" ברורות לי, ועם זאת הדינמיקה הייחודית של פגיעה מינית מביאה אותי למסקנה שאין ברירה. כל עוד אלו הם פני הדברים, אני לא רואה דרך אחרת (מלבד חינוך כמובן), ואני יותר מאשמח לשמוע פתרונות נוספים.
3. הדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע עוסק בהרחבה בנושא האחריות החברתית. למי שמתעניין אני ממליצה בחום להמשיך את הקריאה בנושא גם שם.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “"זכאי עד שלא הוכחה אשמתו" – על הפער בין חוק לצדק בעבירות מין

  1. בעיית ההוכחה בעבירות מין היא בעיה ידועה אלא שאין היא מהווה סיבה טובה מספיק לקחת את החוק לידיים. לא תמיד הההחלטה מתי ואם להוקיע אדם מופקדת בידיים הנכונות והעברת המושכות לידי הציבור היא מסוכנת, בלשון המעטה. גם גברים שהואשמו שלא בצדק מוצאים את עצמם עומדים מול חוסר יכולת להוכיח חפות, מאותן סיבות בדיוק (עדות מול עדות), ולצערי מקרים כאלה קיימים ולא מעט. רק בדקי את נתוני פרוייקט החפות האמריקאי, בו שוחררו לאחר 15 ו20 שנות מאסר ולאחר שחיכו לביצוע גזר דין מוות, עברייני מין מורשעים שחפותם הוכחה בעזרת ראיות DNA. ואגב, הפרקליטות אינה שוקלת עיסקת טיעון ואז מחליטה האם לנסח כתבי אישום. הפרקליטות מנסחת כתבי אישום כשהרבה פעמים הפרקטיקה הרווחת היא האשמה בסעיף כבד, כמו אחד מסעיפי האינוס, על מנת שבעסקת הטיעון ניתן יהיה להתפשר על מעשה מגונה. בינתיים, תיוג הנאשם כ"אנס" כבר נעשה על ידי המערכת והתקשורת. להענשה חברתית דוגמת הוקעה וחרמות יש אפקט חזק אלא שלא בטוח שהיית שמחה לראות את זה יוצא משליטה. עם כל הכבוד ליחימוביץ', עימות פומבי מוקיע מיד את העבריין לכאורה מבלי לאפשר לו לעבור הליך הוגן של שימוע. זה עולה בהרבה על חוסר הכבוד העיתונאי לעקרון הסוביודיצה. הצעד הבא יהיה לינץ'.

    אהבתי

    • הי לורסטין, אני מאוד מאוד שמחה על תגובתך.
      התגובה שלך משקפת את הסדר הקיים. בתגובתך את מעדיפה במידה מסוימת את טובתם של הגברים (שחשוב לשמור על חפותם עד שלא הוכח אחרת) על פני טובתם של נשים וגברים נפגעים (שנאלצים להתמודד עם קשר שתיקה, הוקעה חברתית, אשמה, בושה, תסמונת פוסט טראומטית וחוסר אונים נוראי). אני מאוד אשמח ביום שבו לאפקט החזק של ההוקעה התקשורתית וחברתית יהיה מספיק כוח כדי לעצור עבריין מין מלבצע את זממו. כרגע, נראה שזה לא המצב (לראיה "פרשות" שמתפרסמות חדשות לבקרים בנוגע לבכירים במגזר הציבורי והפרטי).
      אני באמת מאמינה ששינוי מהותי בכללי המשחק יוכל להוביל גם לשינוי בהתנהגות. כשזה יהפוך *לא לגיטימי* לתקוף מינית – א/נשים יותקפו פחות. זה עד כדי כך פשוט.
      גם אותנו לימדו לפחד – לא ללכת לבד בלילה, לא לעלות אליו לדירה, לא להישאר איתו לבד בחדר, לא ללבוש בגדים חשופים – אנחנו מצירות את צעדינו ונזהרות בלי סוף, בנסיון עקר להגן על עצמנו מפני פגיעה. אני יכולה לחיות בשלום עם המחשבה שפחד לא יהיה רק נחלתן של נשים (וגברים במצבים מסוימים), אלא גם של אלו שעלולים להיות תוקפים.
      בנימה אחרת אגיד שאני מסכימה שהכלי הזה הוא כלי של אין ברירה. הוא בוודאי לא כלי מיטבי, הוא מסוכן ועלול לפגוע. לשיטתי הדרך הטובה יותר להביא לשינוי חברתי היא חינוך – וכך גם אני עושה. אבל כל עוד החינוך למניעת אלימות מינית הוא טיפה בים, וכל עוד אין משאבים המוקצים למניעת אלימות מינית בדרכים טובות יותר, אני מאמינה שאין ברירה אלא להשתמש גם בדרך הזאת.

      אהבתי

  2. פינגבק: די לאלימות « האחות הגדולה

  3. תודה על הפוסט המדויק.

    דומני שעברייני המין בצמרת הצבא ובעמדות כוח אחרות צצים כמו פטריות אחרי הגשם.

    מצאתי פוסט מעניין מאוד בעניין. אני עדיין לא בטוחה מה אני חושבת עליו, אם הוא מעליב או מבריק או אולי שניהם (ואולי אף אחד מהם):

    http://lazygraphomaniac.wordpress.com/2011/12/31/3-versions-of-moshe-katzav

    אהבתי

    • הי פזית,
      תודה רבה על הפוסט. הוא באמת המשלים של מה שניסיתי להגיד כאן.
      אני לא מוצאת בו עלבון, להיפך – אני חושבת שהוא מאוד מדויק ומתאר נכון את המציאות. אכן יש מחיר על שינוי הנורמות, ואנשים בשר ודם משלמים אותו (והופכים בכך לסוג של שעירים לעזאזל). עם זאת, חשוב לזכור שהנשים בסיפורים השונים באמת נפגעו – זו לא היתה מניפולציה זדונית של ארגוני הנשים באשר הן. הפגיעה באמת התרחשה. האופן שבו היא טופלה הוא השונה – והוא גורם לפגיעה גם במי שביצעו את המעשים ולא רק בקרבנות. זה אולי עצוב ברמת הפרט (כמה מדכא זה ששינו את כללי המשחק ולא הודיעו לי), אבל לא פוטר את אותם תוקפים מאחריות.
      זו גם הסיבה שחינוך הוא כל כך חשוב. אם אנחנו רוצות לשנות את הנורמות ולא דרך "הקרבה" של אנשים על מזבח השינוי, עלינו לחנך לכך שהנורמה השתנה. כל כך פשוט :).
      כך או כך, אני ממש חושבת שגם הקול המובא בפוסט ראוי בהחלט להישמע. אז תודה.

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s