כשיחסי הכוחות משתנים

העצוב הוא שרק עכשיו אני באמת מתחילה להתעורר, שרק עכשיו אני מתחילה לפחד. רק עכשיו אני מבינה סוף סוף איך זה באמת מרגיש להיות מדוכאת על ידי המדינה שלך, להיות משוללת זכויות, להיות חלשה. הייתי צריכה לראות את זה בעיניים שלי, על האנשים שדומים לי, בשביל להבין שגוזלים ממני את החסינות שאליה הורגלתי.

כשהמשטר פועל בצורה גלויה וישירה נגד השכבה החזקה שלו, עושה לה דה-ליגיטמציה בתקשורת ההמונים, משקר, מסית – אני מתחילה לפחד. סימן שמשהו ממש לא טוב קורה. ולא צריך להיות שמאלנית, פמיניסט או יפה נפש כדי להבין את זה.

האנשים שנעצרו בהפגנה הזאת הם אנחנו. הם אתןם ואני – חניכי תנועות הנוער, בוגרי צבא, משכילים, בעלי אמצעים, בעלי המקצועות חופשיים. אנחנו לא קבוצה חלשה או מוחלשת, חשוב לזכור את זה. המדינה היא זו שהעניקה לנו את הכלים להצליח, את כללי המשחק ותנאי הפתיחה להצליח בחיים. אנחנו אלה שהתמזל מזלןם לקבל גישה לפריווילגיות: להיות בחוגים ובתנועות נוער, לסיים את מערכת החינוך עם תעודת בגרות, להגיע לתפקידי מפתח בצבא, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד בעבודה שמאפשרת מחייה סבירה.

לאט ובשקט, כמעט בלי ששמנו לב, גם בנו התחילו לפגוע. גם אותנו מחלישים. זאת הסיבה לכל המרמור הזה – פתאום נהיה לנו יותר כבד. זה כמו במשחק הזה בטיולים ששמים לאנשים אבנים בתיק בלי שירגישו: עוד אבן, ועוד אחת. לוקח זמן עד שמרגישים את המשקל.

זה גורם לי לחשוב על כל אלה שנשללה מהם הגישה אל הכוח, שנמנעו מהם המשאבים, שנשמרו מוחלשים כדי לשרת את השיטה. אילו כלים יש להם כדי להילחם? מה מידת היכולת שלהם להתמודד עם הרשויות, לתעד בכזה קנה מידה הפניה של כוח כלפיהם, למחות? בניגוד אלינו, חלק מהם לא יודעים אפילו את זכויותיהם הבסיסיות ביותר. או יותר נכון: חלקם לא יודעים אפילו שיש להם זכויות.

אני תוהה גם כמה הסיתו אותנו נגד מוחלשים, בלי ששמנו לב. רק עכשיו, כשהאש מופנית כלפי, אני רואה את כל המנגנונים שבהם ההסתה פועלת.  עכשיו אני גם מרגישה כמה זה לא נעים.

תוך כדי כתיבה אני מבינה את האבסורד. בתור פמיניסטית, אני ערה לדיכוי, הסתה ושלילת משאבים שמופנית כלפי. אני מודעת למצבים בהם אני שקופה. אני יודעת כבר שבתור אישה מלכתחילה יש לי פחות כוח. ואני תוהה מה בתפיסה שלי השתנה.
ייתכן שעד עכשיו לא חוויתי דיכוי כזה ישיר ואלים מצד המדינה שהיא קו ההגנה האחרון שלי. עד עכשיו הדיכוי שחוויתי נעשה בדרכים סמויות יותר, גם על ידי המדינה אבל גם על ידי החברה. אלימות פיזית שהופנתה כלפי לא היתה תוצאה של אסטרטגיה מתוכננת, לא סומנתי באופן אישי כמטרה.
יותר מכך, חשוב לזכור: אני אמנם אישה, אבל אישה פריווילגית. מלבד היותי אישה אינני חווה שום סוג של דיכוי. מסתברת לי עכשיו העוצמה של הכוח שכן יש לי, ועד כמה הוא מגונן.
ולבסוף, עכשיו המדינה מדכאת באופן ישיר וגלוי גם את אלה שכן יש להם את כל הפריווילגיות – גם הגברים שעליהם הורגלתי להסתמך לא חסינים. החולשה שלהם מקרינה אלי – וזה גם מאוד מפחיד.

בתור פמיניסטית אני מכירה כבר את הצורך הזה בלהשמיע קול, בלגרום לאנשים לראות את המציאות שגם אני רואה, לגרום להם להשתכנע ולהצטרף. אבל עכשיו אני מבינה עוד יותר את התסכול מלא להצליח. רק עכשיו אני מרגישה את הפחד מלהפוך לשקופה באמת.

גם אני הייתי בהפגנה בשבת. לצורך העניין, ניתן לכנות אותי מעתה אנרכיסטית (ואתם שמכירים אותי ודאי מגחכים עכשיו לנוכח המחשבה). אני מבקשת מכם – אל תחכו לרגע שבו גם אתם תצליחו להרגיש את הדיכוי. תתחילו לפעול קודם, תתחילו רק עם ההבנה.

אל תסמכו על אמצעי התקשורת הרגילים. תמונת העולם שהם מביאים אינה אובייקטיבית, היא לעולם מושפעת מאינטרסים. חפשו מקורות מידע נוספים, היו פתוחים לשמוע קבוצות אחרות, היו ביקורתיים. קחו חלק ביצירה של תקשורת אלטרנטיבית: שוחחו, שתפו, הפיצו מידע. זה קריטי כדי להביא לתפיסת עולם יותר מאוזנת.
חשוב מכך- אחרי ההפגנה בשבת הבנתי לראשונה כמה מהר המטרות משתנות, והאש משנה כיוון. נצלו את הכוח שכן קיבלתם וגלו סולידריות. אחדו כוחות. בחרו קבוצה אחרת, שאינכם משתייכים אליה, וקחו חלק גם במאבק שלהם. השתמשו בכוח שלכם, מצאו את הדרך הנכונה עבורכם, וחזקו אחרים. למיטב הבנתי, זהו הערך הבסיסי עליו מושתת המחאה החברתית הנוכחית.