על הזכות לאונן במרחב הציבורי

קצת אחרי שבע בבוקר. כמו בכל יום, אני ממתינה לאוטובוס צפונה על צומת הרחובות נמיר ואיינשטיין בת"א. עדיין מתעוררת, מתכוננת לעוד יום עבודה. רכב כחול כהה נכנס למפרץ ומאט כמה מטרים ממני. הוא לא עוצר לגמרי, אלא מתקרב לעברי באיטיות. אני, תמימה שכמוני, מניחה שהנהג הלך לאיבוד בעיר הגדולה, ומתקרבת לחלון כדי להציע עזרה. רק כשהרכב כבר ממש מולי אני רואה שהנהג בעצם מסתדר מצוין. הוא מאונן, איבר מינו מחוץ למכנסיו, ומביט בי במבט זגוגי.

לעולם לא אשכח את תחושת הגועל והבושה שעלו בי באותו רגע. התרחקתי מיד מהרכב לכיוון אנשים נוספים שעמדו בתחנה, תוך שאני שולפת את הטלפון מהתיק כדי להתקשר למשטרה. כמובן שהנהג נמלט מיד. לא הספקתי אפילו לראות מה סוג הרכב, שלא לדבר על המספר. עד שענו לי במוקד, הרכב כבר מזמן יצא מטווח ראייתי. למיטב ידיעתי, הוא לא נתפס.

הסיפור הזה קרה לפני כמה שנים, אך הוא עדין מוחשי מאוד בעיני רוחי. אני נזכרת בו והלב מאיץ, הסומק עולה בחיים, והזעם מחלחל: בסך הכל התקרבתי כדי לעזור, בקושי התעוררתי, וזה היה לאור יום, ובצומת סואן, ולעיני אנשים. חצוף כזה!! הרגשתי מלוכלכת, מנוצלת, שלא דבר על תמימה וטיפשה מכך שהנחתי שהוא זקוק לעזרה. כשאני נזכרת בזה, עולה בי שוב תחושת הבחילה.

*

היום בבוקר קראתי כתבה על גבר שזוכה בבית המשפט המחוזי בירושלים מאשמת ביצוע מעשה מגונה בפומבי. לפי המתואר בכתבה, האיש, בשנות הארבעים לחייו, חזר בערב לביתו כשבדרך חלף על פני אישה בלבוש חושפני. הוא חש מגורה, ולכן עצר את הרכב במפרץ חשוך באחד הכבישים בשכונת פסגת זאב והחל לאונן. שתי חיילות שבמקרה הגיעו אחריו למפרץ התקרבו אל הרכב ותפסו אותו בשעת מעשה. החיילות נבהלו, ואחת מהן הזעיקה את אמה למקום. כשהגבר הבחין בחיילות הוא חדל ממעשיו ונמלט מהמקום, אך החיילת ואמה רדפו אחריו עד שקלטו את מספר הרכב, ואז הגישו תלונה במשטרה.

בית משפט השלום הרשיע את האיש בביצוע מעשה מגונה בפומבי, והוא ערער על פסק הדין. לפי הכתבה, בערעור בבית המשפט המחוזי טען עורך דינו כי "לא ניתן להגדיר את מעשיו של מרשו כמעשה מגונה בפומבי רק בגלל שאדם זר הציץ לתוך מכוניתו" […] עו"ד ג'ני גינזבורג מפרקליטות מחוז ירושלים הודיעה לבית המשפט כי היא מקבלת את טיעוני עו"ד עטרי ומסכימה שמרשו יזוכה. בסופו של הדיון זיכו שלושת השופטים את הנאשם פה אחד, תוך שהם מנמקים את ההחלטה בכך שספק אם ניתן לומר שגבר המענג את עצמו בנסיבות כאלה – אכן עשה את מעשהו בפומבי.".

עוד נכתב בכתבה כי "בית המשפט עמד לצדו של המערער וביטל את ההרשעה בנימוק שכל אדם רשאי לעשות כרצונו במרחב הפרטי שלו – גם אם הוא נמצא בכלי רכב שחונה באמצע הרחוב".

*

האם כך הוא? האם כלי רכב הוא מרחב פרטי כאשר הוא נמצא בתוך המרחב הציבורי, בחלונות גלויים?

הפסיקה הזאת, אם הכתבה אכן מדייקת בפרטי המקרה, מדאיגה ומקוממת. היא מוחקת לחלוטין את תחושותיהן של החיילות ומבטלת את ההטרדה שחוו. לא סתם טרחו הנשים לרדוף אחרי הגבר, להתלונן במשטרה ולהעיד במשפט. פחות סביר להניח שהדבר נעשה מתוך שעמום. אם הנשים עצמן חשו מוטרדות, מדוע התעלם מכך בית המשפט? מדוע מצא לנכון להכשיר את המעשה? האם מוגזם מדי לצפות מאדם בוגר שיתאפק עד שיגיע למקום בו יהיה באמת לבד? האם לא סביר להניח שאנשים שחולפים על פני רכב חונה עלולים להסתכל לתוכו ולהפגע ממה שהם רואים? האם זה באמת משנה האם הגבר אונן מתחת לבגדים או מעליהם, כשברור היה לחיילות שזה מה שהוא עושה? האם היתה הפסיקה זהה לו היה מדובר בבני זוג המקיימים יחסי מין? הבה נזכור שאין מדובר בשדה נטוש או חורשה מבודדת – מדובר ברחוב עירוני.

לפי חוק העונשין, "מעשה מגונה" – מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. העושה מעשה מגונה בפומבי בפני אדם אחר, ללא הסכמתו, או העושה מעשה כאמור בכל מקום שהוא תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך, השגחה, עבודה או שירות, דינו – מאסר שנה. אני בספק אם אותן חיילות הסכימו לראות את הגבר מענג את עצמו.

אני תוהה האם חשבו השופטים על המסר שהם מעבירים בפסיקה זו. כאישה אני מסיקה ממנה שעלי לשמור על העיניים שלי שמא יפול מבטי במקרה לתוך רכב שבו יושב גבר שבוחר לאונן במרחב הציבורי (רגע, בעצם זה המרחב הפרטי). אני מסיקה ממנה שעדיף שלא אגלה עירנות למתרחש סביבי, שלא אתריע על התנהגות חשודה, שמא אואשם בהצצה. יותר מזה, אני מסיקה כי רשויות החוק אינן לצידי, וכי לחוויות שלי – לתחושות הפחד, המצוקה, הגועל, התסכול – אין תוקף חוקי.

כואב לי במיוחד על אותן חיילות שאזרו אומץ, בחרו להגיב, לרדוף אחרי הגבר, להתלונן נגדו במשטרה ולהעיד נגדו בבית המשפט, ולבסוף הופקרו. לבי איתן. חשוב לי להגיד להן: זו לא אשמתכן. נהגתן מעל ומעבר למצופה, גיליתן אחריות ועמדתן על זכותכן למרחב ציבורי בטוח וחף מהטרדות. זו החברה החולה שבה אנו חיות, היא זו שלא בסדר. אתן לא אשמות.

**תוספת: הענישה במערכת המשפט היא מידתית. גם אם פרטי המקרה לא מצדיקים ענישה מקסימלית, יכלו השופטים למצוא את הנאשם אשם ויחד עם זאת לבטא את הסתייגותם באמצעות גזר דין סלחני. זיכויו המוחלט של הנאשם פוטר אותו באופן גורף מאחריות לפגיעה באותן חיילות, ובנוסף לכך מהווה תקדים מסוכן בכל הנוגע להתנהלות מינית במרחב הציבורי.

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “על הזכות לאונן במרחב הציבורי

  1. ז"א שבית המשפט קבע סופית (אלא אם כן יהיה ערעור לערכאה גבוהה יותר) שמכונית היא "שטח מופקע" של מרחב פרטי בתוך המרחב הציבורי. מכאן והלאה, כל המאוננים וכל המחטטים באף וכל המתגלחים את גילוח הבוקר תוך כדי נסיעה לעבודה רשאים לראות עצמם כאילו הם בחדר השירותים הנעול בביתם הפרטי. והעתיד בוודאי יזמן לנו מראות נוספים שהיינו רגילים לראות בד' אמות, והם יזלגו אל "המרחב הציבורי" באמצעות הקפסולות הקטנות האלה שנקראות רכב פרטי.

    אהבתי

    • הי א"א,
      מכיוון שאין בידי את הפסיקה המקורית, לא הייתי מרחיקה ואומרת שביהמ"ש קבע סופית שמכונית היא מרחב פרטי, אך מסתמן כי זהו הלך הרוח העומד מאחורי הפסיקה.
      כמו כן, הייתי מפרידה בין אוננות לחיטוט באף וגילוח בוקר – גם אם כל הנ"ל אינם נעימים לצפייה, לפי החוק בישראל אוננות בציבור הינה עבירה, ולא ידוע לי על איסור דומה לגבי חיטוט באף או גילוח.
      אני מסכימה איתך שבתוך כלי רכב הרבה פעמים נוצרת אשליית פרטיות, בעוד בפועל היושבים בהם חשופים (ברוב המקרים) לכל עובר ושוב.

      תודה.

      אהבתי

  2. פינגבק: פרסום רע « האחות הגדולה

  3. מעניין. מעניין במובן המטריד, כמובן. לי זה קרה לפני המון שנים, בשנות התיכון – אותו תסריט, כביש ראשי בשעות היום, רק שהוא פנה אלי בדברים מתוך האוטו, ושאל משהו מבולבל, ביקש כיוונים בדרך. לכן לקח לי כמה שניות להוריד את המבט למקום שבו התרחשה הפעילות האמיתית. מלבב זה לא היה.
    אני תוהה אם במקרה שבו המטריד פונה למוטרדת ישירות מתוך המרחב הפרטי הקרוי רכב, השופטים היו פוסקים אותו הדבר.

    אהבתי

    • הי אביבה,
      תודה על תגובתך.
      צר לי על החוויה שחווית.

      את מעלה שאלה מעניינת, והיא המוטיבציה של מי שנמצא בתוך הרכב לפגוע. עם נצייר מעין "רצף" של שלושת האירועים – אזי באירוע שאת חווית הגבר ממש יזם אינטרקציה, באירוע שאני חוויתי לא היו בינינו חילופי דברים אבל כן היה צמצום של המרחק הפיזי בינינו גם מצידו, ובאירוע המתואר בכתבה נדמה כי הגבר כלל לא התכוון להיות באינטרקציה עם החיילות, וזו נכפתה עליו.
      בהקשר הזה אני חוזרת שוב לשאלת הפגיעה – האם העובדה שהחיילות כן חשו מוטרדות ממעשיו (גם אם לטענתו מעשיו לא היו מכוונים כלפיהן) אינה מספיקה כדי לגרום לו לקחת אחריות. תשובת השופטים, כפי שאני מבינה אותה, היא שלא.

      אהבתי

  4. ליבי עם החיילות , מצד שני השופטים צדקו.
    אילו הוא היה מורשע , הוא היה טוען שהוא נפגע בגלל אותה אישה שלבשה ביגוד חושפני ואנשים היו מקבלים את הטיעון שלו כלגיטימי.

    אהבתי

    • הי דרול,
      אני מצטערת, אני לא בטוחה שהבנתי את תגובתך עד הסוף. מדוע לדעתך השופטים צדקו? על איזה בסיס היה טוען שנפגע מהאישה בלבוש חושפני? ומי הם אותם אנשים שהיו מקבלים את הטיעון שלו כליגיטימי?

      אשמח לקבל הסבר לדבריך…

      אהבתי

      • אני אסביר לך.
        יש לנתבע שתי טענות בסיסיות.
        א. המעשה שלי לא היה יזום , אני הגבתי לפרובוקציה בדמות אותה אישה שלבשה לבוש חושפני והדיחה אותי בצורת לבושה לבצע את המעשה.
        ב. אני נקטתי צעדים על מנת להותיר את המרחב הציבורי מטוהר באופן זה שלא עמדתי מול האישה הלבושה באופן מגרה וסיפקתי את יצרי , אלא עשיתי מעשה בתוך הרכב הפרטי שלי , שדאגתי להחנות במקום צדדי . לעומתי, אותה אישה בכלל לא נקטה שום צעד כדי לשמור על המרחב הציבורי המטוהר . היא התלבשה איך שמתחשק לה, בלי להקדיש תשומת לב , לאופן שהביגוד שלה מפריע לסביבה.

        אילו השופטים היו מרשיעים אותו , היו חלקים גדולים ומשמעותיים מגיעים למסקנה מתבקשת , שלפיה חופש הלבוש של הנשים הוא לא אידיאל כל כך חשוב ואם הוא יוצר בעיתיות לגברים מסויימים , בדמות הרשעות פליליות וכד' , אין סיבה שלא להגביל אותו , כדי להגיע לטהר את המרחב הציבורי.

        לכן לשופטים , לא הייתה כאן ברירה.
        היו חייבים לזכות אותו , למרות שאין ספק שהמעשה שהוא מגעיל ותודה לאל שאני לא ראיתי אותו.
        זה מבחיל.

        אהבתי

        • טוב, עכשיו זה באמת יותר ברור… עם זאת יש לי כמה השגות על הדברים שלך:
          לגבי טענות הנאשם: למיטב ידיעתי אין עדיין חוק בארץ המגדיר נורמות לבוש לנשים וגברים, מלבד החובה ללכת לבושים במרחב הציבורי. אני מבינה מדוע ישנן פעמים שבהן לבוש חשוף יכול להיות מגרה, ועם זאת אינני חושבת שזו סיבה מספיק טובה להצדיק אוננות במרחב הציבורי.
          משיכה אינה נגרמת רק כתוצאה מלבוש. באותה מידה שבה הוא טען "אשה בלבוש חושפני" הוא היה יכול לטעון "אשה יפה וצנועה". נשים וגברים חולפים אלו על פני אלו כל הזמן, ועדיין איננו רואים שורות של רכבים בצדי הדרכים כשבתוכן נשים וגברים מאוננים.
          הטיעון שלך מסובב את האירוע כך שהוא תולה את האחריות לסיטואציה בצורת הלבוש של אשה עלומה כלשהי, וזו עמדה שקשה לי לקבל לא פחות.
          אני ממש לא מסכימה גם עם הטענה השניה. העובדה שהגבר לא סיפק את יצרו בפניה של אותה אישה עלומה אינה ראויה לפרס, היא התנהגות נורמטיבית המצופה מכל אדם בעל שיקול דעת תקין.
          באותו אופן שבו אוננות בפניה אינה מקובלת, כך בעיני צריך להיות הדבר גם לגבי אוננות במרחב שאינו פרטי לחלוטין (כמו כלי רכב), שיוצר אשלית פרטיות אך בפועל אינו כזה.

          לגבי המסקנה שלך – אנחנו עדיין לא חיים תחת שלטון דתי (לפחות לא במוצהר), וחופש הפרט עדיין עולה בחשיבותו על מצוות התורה. הבעייתיות הזו שאתה מסמן יכולה להיות מופנית כלפי כל תחום המבקש לשלב בתוכו נשים, ו"טיהור" המרחב הציבורי מנשים היא תופעה בזויה שלא ראויה להיכלל בתוך מארג של שיקולים משפטיים.

          אהבתי

          • זו הייתה תגובה מאוד צפיה מצידך , כיוון שאולי את חושבת שלאישה מותר ללבוש מה שמתחשק לה ואילו לגבר תמיד אסור להגיב באופן שאינו תואם את רצונה המוצהר של האישה או של הנשים.

            כמובן שזכותך להחזיק בדעה הזו וייתכן מאוד שהחוק היום פחות או יותר תואם את דעתך.

            אבל חוקים ניתנים לשינוי והמציאות היא שחלק משמעותי מהציבור אינו חושב כמוך. לא שהציבור סבור שיש לאונן במרחב הפתוח , אלא שהוא חושב שיש לאזן בין הגורמים השונים הנוכחים במרחב הציבורי.

            לעיניינינו, הדעה היא שאם ניתן להגביל התנהגות לא נורמטיבית , ניתן גם להגביל התנהגות אקסצנטרית של אישה כדוגמת לבוש פרובוקטיבי ולכן הרשעה במקרה הזה הייתה יוצרת לחץ לחקיקה ריאקציונרית .

            כמובן שדעה כזו אינה תואמת את הלך הרוח הפמניסטי המצוי , אבל זה האחרון הינו רחוק מאוד מלהוות קונצנזוס בציבור הישראלי.

            אהבתי

            • דרול,
              תגובתך האחרונה מעידה על הפער התפיסתי בינינו, פער שכפי הנראה לא יגושר בשיח אינטרנטי שכזה. מכיוון שכך איני מעוניינת להתייחס לגופם של טיעוניך.
              אני כן אגיד שהתפסיה שאתה מציג כאן, אשר רואה בנשים אשמות באלימות מינית המופנית כלפיהן, היא עמדה מסוכנת שאני מתנגדת לה מכל וכל.
              קריאה נוספת בבלוג הזה ובקישורים אליהם אני מפנה יכולה להרחיב על עמדתי בכל הנוגע לאלימות מינית ולנורמות החברתיות המאפשרות אותה, דוגמת זו שהצגת כאן.

              אהבתי

            • העמדה המייחסת אחריות לנשים בנוגע למתרחש מסביבן, היא עמדה לגיטימית שיש לכבד אותה , גם אם לא מקבלים אותה.

              אהבתי

  5. החוק פחות מעניין מהמוסר. לכן עלו בי מספר שאלות:
    אם גבר מאונן בביתו בעודו מדמיין נשים שראה ברחוב, זה מוסרי בעיניך?
    אם גבר מאונן בביתו בעודו צופה בתמונות של נשים בגוגל אימג'ס, זה מוסרי בעיניך?
    אם גבר מאונן בביתו בעודו מציץ דרך וילון על נשים העוברות ברחוב, זה מוסרי בעיניך?
    אם גבר מאונן ברכבו שחלונותיו חד-צדדיים (ניתן לראות רק החוצה), בעודו מביט דרך הוילון על נשים העוברות ברחוב, זה מוסרי בעיניך?

    אהבתי

    • הי יוסי,
      קודם כל אני לא מסכימה שהחוק פחות מעניין מהמוסר. החוק מגדיר את הנורמה החברתית המקובלת, והוא יכול ללמד הרבה על החברה שבה אנו חיים והחברה שבה היינו רוצים לחיות.

      לשאלתך – אין לי בעיה מוסרית עם אוננות כלל וכלל. להיפך, אוננות היא פעולה טבעית ובריאה.
      אין לי בעיה עם כך שמושאי פנטזיה של גברים הם נשים (כמו בדוגמאות שנתת), ואין לי בעיה עם כל מצב מגדרי אחר (או בכלל). לכל אחת ואחד מותר לפנטז על מה שבא לה/לו, ולאונן במקביל. זה הקטע באוננות.
      הבעיה שלי מתחילה במפגש בין הפנטזיה למציאות, במיוחד כשהמפגש הזה מייצר פגיעה. כל עוד דברים נשארים במרחב *הפרטי* שלך, ולא פוגעים באדם אחר, הכל טוב.

      האדם במקרה הזה זוכה מכיוון שלא התכוון לפגוע בחיילות, לבזותן או להשפילן (בניגוד למה שתיארתי שקרה לי, שם הייתי האובייקט באופן ישיר). אני מבינה את ההבדל בין שני המקרים ולפיכך אני מבינה מדוע הוא זוכה.
      לאור העובדה שהחיילות נפגעו מהמעשה שלו, אפילו שלא כוון כלפיהן, יש בי עדיין תרעומת מסוימת. בעיני לא מוגזם לצפות מאדם שלא יאונן במקום בו יהיה קל כל כך לראות אותו בשעת מעשה, בטח לאור היחס המגדרי בין המעורבים, והעובדה שנשים לא מרגישות בטוחות מספיק במרחב הציבורי (מה שהוביל לכך שהן חוו את המעשה שלו כפגיעה).

      אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s