אני מגיעה לשדרות הר ציון, מחנה את הקטנוע בפינת רחוב מוארת. מנסה מרחוק לזהות את הקבוצה, אבל לא רואה עדיין התקהלות. לא את שלנו, בכל אופן. אני חוצה את הכביש, ואני בגינת לווינסקי. עד היום תמיד צפיתי בה מהמרחב המגונן של כלי תחבורה כלשהו: אוטובוס, מונית שירות, קטנוע. תמיד הרגשתי צורך להתגונן. ועכשיו אני ברגל, ולבד, וכבר שקיעה. מסביבי רק גברים, כולם זרים. אני מזכירה לעצמי את המטרה שלשמה הגעתי לכאן, משתדלת לא ליחס להם כוונות זדון.
אני צועדת באחד השבילים. משמאלי גבר יושב על ספסל שמוסתר קצת בין שיחים. בזווית העין אני קולטת את היד שלו במיקום בעייתי. אני אפילו לא טורחת להסתכל כדי לבדוק אם הוא באמת עושה את מה שנדמה לי, ואני ממשיכה לא להסתכל לעברו גם כשהוא קורא לי.
די מהר אני מוצאת עוד כמה מחברי הקבוצה. זה קל, אנחנו הלבנים היחידים שם, פחות או יותר. אנחנו עומדים ביחד, נבוכים. אנחנו פה מתוך כוונה טובה, ובכל זאת זה מרגיש מוזר. לא נעים לנו. המדריכה שלנו הערב היא סיגל רוזן, רכזת פעילות ציבורית של הפורום לזכויות פליטים. אנחנו מחכים למאחרים ויוצאים.
אנחנו מתיישבים ליד הספריה שנמצאת בגן. סיגל מתחילה להסביר על מצב הפליטים בישראל, ואומרת שמדובר בכ-50,000, למקרה שתהיתם. רובם מאריתריאה, כמה אלפים מסודן. היא מסבירה על המצב הפוליטי במדינות הללו: על המשטר הצבאי באריתריאה, על העצמאות השברירית של דרום סודן, על מלחמות השטחים בדרפור. היא מדברת על מיליונים שחיים ברעב, על היעדר תשתיות, על מחסור במי שתיה, על רצח שיטתי של עמים בידי השלטונות. בדיוק כשהיא מגיעה לסוף דבריה מגיע באשיר ומצטרף למעגל.
מיד הוא מתחיל לדבר, בעברית. מספר לנו את סיפורו. הוא נולד בכפר במערב דרפור, כ-20 ק"מ מהגבול עם צ'אד. הוא מספר על היום שבו פשטו על הכפר שלהם, בשנת 2003. מתאר איך שרפו את הכפר כולו, איך הציתו את האש כך שהרוח תעשה את העבודה. מספר איך התחבא וראה במו עיניו ילדים מושלכים אל האש, אנשים נרצחים. כשהוא מגיע לספר על הנשים והילדות הוא נעצר. אומר רק שהוא ראה במו עיניו מה עשו להן, ושקשה לו מדי לדבר על זה.
הוא מספר איך בני משפחתו ברחו לצ'אד, שם הם חיים עד היום במחנה פליטים שהקים האו"ם. מספר שהוא בחר לא לחצות את הגבול, כי רצה להישאר במדינה שלו ולהילחם על הבית שלו. הוא ברח עם כמה חברים להרים, ובמשך חצי שנה הם חיו מפירות שגדלו על העצים. מתישהו הם הבינו שאין בכוחם להילחם, וחצו את הגבול ללוב.
הוא מספר על החיים כפליט בלוב. איך היה צריך להתחבא, איך נעצר ונשלח לכלא, שם היו כלואים עוד אלפי פליטים סודנים כמוהו. הוא מספר שלאחר ששוחרר שמע בטלוויזיה על פליטים שהגיעו לישראל, וכמה מופתע הוא היה מהעובדה שכאן הם יכולים להסתובב, שכאן הם יכולים לספר את סיפורם באין מפריע. הוא החליט להגיע לכאן. הוא הצליח לקבל דרכון סודני, חצה את הגבול למצרים ומשם הגיע לארץ, ארבע שנים אחרי שביתו נשרף.
כשאנחנו שואלים אותו אם היה רוצה לחזור לסודן הוא עונה שכן. אבל לא כרגע. היה רוצה לחזור לכפר שלו, שעכשיו חיים בו אנשים אחרים, שטוענים שהכפר שלהם, אבל הוא יודע שלא. מישהו אחר גר במקום שבו פעם עמד ביתו. עד אז, הוא אומר לנו, אני רוצה לדבר. אני רוצה לספר את הסיפור שלי לכל מי שאפשר. שכולם ידעו. תודה שהקשבתם, הוא אומר.
***
סיגל ובאשיר מדברים איתנו בגינת לוינסקי. צילום: עמית בנבנישתי
הוא מדבר, ואני מצטמררת. הוא מספר איך התחבא ואני רואה מול עיני את סבי וסבתי. נזכרת במסע לפולין. שמעתי כבר סיפורים כאלה, אני חושבת לעצמי. רק שבסיפורים ששמעתי הגיבורים היו בצבע לבן ודיברו יידיש. ואז הוא מספר איך גזלו ממנו את הכפר שלו ואני חושבת: שמעתי כבר סיפורים כאלה. רק שבסיפורים ששמעתי הגיבורים היו ערבים וקראנו להם האויב.
והכל מתערבב לי: הסיפור של באשיר הפליט עם הסיפור של בני משפחתי הפליטים עם הסיפור של הפלשתינאים הפליטים ואני מבולבלת מהמהירות שבה נעשים המעברים, מחילופי התפקידים המהירים. לא מצליחה להכיל את הכל, לא מרגישה שאי פעם קיבלתי כלים. אני נזכרת באחת הפעמים שבהן הגעתי עם הצופים לליפתא – כפר נטוש בכניסה לירושלים, ממש מול השכונה בה גדלתי. היתה אז חלוקת תפקידים בשבט, הודיעו לנו מה נעשה בשנה הבאה. אני זוכרת את הדרמה, את הלחץ, את כובד המאורע. בשמונה שנותי בצופים לא עצרנו פעם אחת לחשוב על התפאורה.
בדרך חזרה לקטנוע אני הולכת לבד ברחוב הראשי, המואר. בכל זאת הלב הולם בחזה כי כבר חושך, וברחוב יש כמעט רק גברים, כולם זרים, ועדיין, כולם נראים מאיימים.
** הפוסט הוא אוסף של מחשבות בעקבות סיור בדרום תל אביב בנושא הפליטים בישראל בו השתתפתי אתמול, במסגרת פעילות של ארגון הבוגרים של אוניברסיטה בעם. הוא מתאר את החוויה האישית שלי.
קישורים:
- א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים למבקשי מקלט בישראל
- הפורום לזכויות פליטים
- חטופים – סיפורו המצמרר של פליט אריתראי בבלוג Noaka's
קוצים 
אינני מעורה בכל הפרטים הנוגעים לפליטים, אך בדיוק היום ניהלתי שיחה באותו עניין, עם טונדה, עובד זר ניגרי, אותו אני מכירה זה מספר שנים. טונדה חי בארץ זה למעלה מעשר שנים ומייצג את קהילת העובדים הזרים הניגריים בפני השלטונות.
לשאלותי על מצבם של הפליטים מסודן ואריטריאה הוא מגיב: "אינני מבין איך אתם מאפשרים למצב לזה להתקיים.
מדובר במסה של פליטים מוסלמים, אשר במצבים רגישים בהם תהיו מאויימים, הם יפנו לכם את גבם ויחברו עם אוייבכם. איך אתם לא חושבים על כך? הם באים ממצרים כי הם יודעים שלא יגורשו מכאן. להפך, הם מקבלים ויזה למספר חודשים, הרבה מאוד אירגונים מסייעים להם במזון ביגוד ועוד.. ולכן הם נוהרים לכאן. אך עבורכם, בהסתכלות קדימה זו תהיה פצצת זמן. ודעי לך כי קיימת אלימות קשה בקרבם, במיוחד – רציחות נשים."
לא יודעת אם כל העובדות מדוייקות, אך אין ספק – חומר למחשבה…
אהבתיאהבתי
מסכימה לגמרי.
אני לא מתחילה להבין אפילו את מורכבות המצב הזה, ומודה שלא מסוגלת כרגע להתמודד גם עם סוגיית הפליטים (יש מספיק מה לעשות עם נשים…).
בכל זאת, היה מאוד קשה לשמוע אותו, ובכלל, מאוד קשה לשמוע – גם על אפריקה וגם על מצבם כאן.
אהבתיאהבתי
פינגבק: שוות ערך « האחות הגדולה