מאמי, תבלעי! (עד הפעם הבאה)

* פוסט טריגרי *

חברותי לג'יהאד הפמיניסטי, אני חושבת שהגיע הזמן שנתקדם. עזבו אתכן ממושגים ארכאיים כמו פטריארכיה, דיכוי, תרבות אונס, תקיפה מינית. הגיע הזמן להתקדם למשהו קליט יותר. משהו כמו… "מאמי, תבלעי!".

בניגוד אלינו, תמימות שכמונו, ורדה רזיאל ז'קונט כבר קלטה את הטריק. היא הבינה מזמן איך צריכה אישה להתנהג בעולם הזה, במיוחד אם היא עברה תקיפה מינית, והשבוע היא יצאה מגדרה כדי לעזור לכולנו להבין. באורח פלא, את מה שהיא אמרה בלא מעט מילים, אמרו הלקוחות ביהושוע באופן קצר וקולע.

ורדה, את אמנם התנצלת (על חלק מהדברים), אבל מהידע והניסיון שלך כולנו יכולות ללמוד. הפוסט הזה נכתב כדי שחלילה לא נשכח את מקומנו כנשים, ואת תפקידך בשמירה על הסדר הקיים.

"מאמי, תבלעי!". לקוחות משועשעים ביהושוע בר.

ורדה רזיאל ז'קונט	ג'יהאד פמיניסטי	יהושוע בר
יום ראשון, 2.12.12, בתכנית רדיו שלה
נניח שהבחור כבר לא יכול היה לעמוד בפני יצרו	#מיתוס #פטריארכיה #תרבות אונס #הצדקת התוקף	מאמי, תבלעי!
כשאת אומרת לא למה את מתכוונת	#סטריאוטיפ #תרבות אונס #הבניה חברתית #האשמת הקורבן	מאמי, תבלעי!
משהו אצלך גם יצא מפרופורציה	# תרבות אונס # האשמת הקורבן #השתקת הקורבן #דיכוי	מאמי, תבלעי!
זה לא שמישהו התנפל עליך	#סטראוטיפ #מיתוס #תרבות אונס #השתקת הקורבן	מאמי, תבלעי!
הוא ניסה, את צעקת עליו והוא הפסיק,נו טוב, אז זרקת אותו, די!	#תקיפה מינית #אונס #נסיון אונס #השתקת הקורבן #הצדקת התוקף #דיכוי	מאמי, תבלעי!
המכתב שלך הוא קצת אגוצנטרי וקצת היסטרי	#סטראוטיפ #השתקת הקורבן #האשמת הקורבן #דיכוי	מאמי, תבלעי!
ברור שלא תהיו ידידים כבר, הוא רוצה איתך משהו יותר. וברגע שאת לא רוצה, הוא מבין שכבר לא יהיה כאן כלום	רגע של בלבול: הוא מבין שלא יהיה כלום? אז למה הוא ממשיך?  #תקיפה מינית #אונס #נסיון אונס #תרבות אונס	מאמי, תבלעי!
את לא מגזימה קצת?	#סטראוטיפ #השתקת הקורבן #האשמת הקורבן #תרבות אונס	מאמי, תבלעי!
את צריכה לצאת עם הרבה גברים, את צריכה להשתחרר קצת מבחינה מינית, תאמיני לי, כמה שאת תצאי יותר ויהיו לך יותר חוויות מיניות, הסיטואציה ההיא תמחק	#מיתוס #פטריארכיה #דיכוי #האשמת הקורבן	מאמי, תבלעי!
טראומות במרכאות נופלות על אישיות בעייתית, ואז אותה אישיות בעייתית הופכת את הטראומה לסיפור חייה	#מיתוס #האשמת הקורבן	מאמי, תבלעי!
ס ל י חה אנחנו לא חיים בעולם סטרילי	*** מסכימות שיש בעיה, אבל… ***  #פטריארכיה #תרבות אונס #דיכוי	מאמי, תבלעי!
ז א ת טראומה רבותי, ז א ת טראומה, עם זה הבן אדם צריך מסתובב וצריך להבריא מזה, אי ההבנה האיומה הזאת. הדבר הנוראי הזה שקרה, ולא שבחור את היית ו…ו…ו…ו…	#השתקת הקורבן #היררכיה של סבל #דיכוי	מאמי, תבלעי!
יום שלישי 4.12.12, בתכנית רדיו שלה
אני ורדה הרעה, אני ורדה האיומה, אני זאת שעכשיו כל ארגוני הנשים בבקשה תתנפלו עלי, ותגידו שאני נותנת לגיטימציה לאונס	כן.	מאמי, תבלעי! הי, רגע…
אל תתפסי טרמפ על הסיפור הזה	#מיתוס #האשמת הקורבן #השתקת הקורבן #דיכוי	מאמי, תבלעי!
את צעקת עליו, הוא הפסיק, די.	#השתקת הקורבן	מאמי, תבלעי!
הוא רצה, היתה אי הבנה, הוא חשב, הוא לא חשב	#תרבות אונס #הצדקת התוקף #תקיפה מינית	מאמי, תבלעי!
יש בכל זאת סוג של הגזמה בעניינים שבינו לבינה	#דיכוי #תרבות אונס	מאמי, תבלעי!
אנחנו הנשים גם לפעמים לפעמים הולכות קצת רחוק מדי	#פטריארכיה #דיכוי #הפנמת הדיכוי #השתקה	מאמי, תבלעי!
אנחנו הנשים צריכות להיזהר מלקחת את הדברים למקומות שהם פליליים והם איומים ונוראיים. בואו גם אנחנו ניקח צעד אחורנית	#פטריארכיה #דיכוי #הפנמת הדיכוי #השתקה #תרבות אונס	מאמי, תבלעי!
מה שהיא תיארה הוא לא דבר שצריך לחרוט את נפשה בחרב של אש	#תרבות אונס #השתקת הקורבן #הפנמת הדיכוי	מאמי, תבלעי!
אני עומדת מאחורי הדברים, אני לא אתנצל בפני אף אחד, זכותכם להתלונן	עוד נראה לגבי זה.	מאמי, תבלעי!
אני אומרת לה: יקירתי, תזיזי בורג קטן במוחך	> > > > > > > > > > >	מאמי, תבלעי!
היתה חוויה נאחסית. איכס, גועל נפש, מגעיל, חבל….. זה קורה, וזה קרה, וזה יקרה	#תרבות אונס #אונס #תקיפה מינית #אלימות #דיכוי #השפלה #שליטה #פטריארכיה #הפנמת הדיכוי	מאמי, תבלעי!
עדיין יום שלישי, במפגש עם סטודנטים באוניברסיטה העברית
ואז הוא ניסה לשכב איתה ואז היא לא רצתה ואז הוא ניסה לכפות את עצמו עליה ואז היא צעקה וזהו, וזה מה קרה. עכשיו היא צעקה עליו – והוא הפסיק. אחרי שהיא צעקה עליו – לא קרה כלום.	#תקיפה מינית #אונס #ניסיון אונס #טראומה #פחד #שיתוק #תרבות אונס	מאמי, תבלעי!
הוא ניסה לכפות את עצמו – אידיוט	#תוקף #עבריין מין #מסוכן #תרבות אונס	מאמי, תבלעי!
אני חושבת שארגוני אנשים בנושא הטרדות מינית וכו' וכו' וכו', מה שבין זה לזה, הולכות רחוק מידי. הולכות רחוק מידי. ואני חושבת שזה, כל כך הולכות רחוק, שזה פחד אלוהים	#פטריארכיה #דיכוי #השתקה #הפנמת הדיכוי	מאמי, תבלעי!
(על אורלי אינס) אני חשבתי שהסיפור שלה הופך את היחסים בין גברים ונשים לשדה קטל. כאילו, לפעמים נושאים איזה דגל, שלוקח את הדברים רחוק מידי. כן, אני חושבת שהנושאים הולכים רחוק מידי.	#פטריארכיה #הפנמת הדיכוי #תרבות אונס #אטימות	מאמי, תבלעי!
זה לא מעסיק שלך, זה לא אדם שמנצל את חולשתך, את תומתך, את טיפשותך, לא אדם שהציע לך נישואין ורימה אותך	זה לא משנה מי זה!!!!!!!!!!!!!!!!!	מאמי, תבלעי!
אנחנו כבנות, כנשים,צריכות לדעת שיש גבול	#פטריארכיה #הפנמת הדיכוי	מאמי, תבלעי!
עכשיו אני טוענת, שזה הופך גם להיות כלי נקם. זה הופך להיות כלי לשימוש של נשים נגד גברים	#סטראוטיפ #מיתוס #השתקה #הצדקת התוקף #האשמת הקורבן	מאמי, תבלעי!
יום רביעי 5.12.12, בתכנית רדיו שלה
אני מעולם לא צידדתי באלימות מינית	הממממ.	מאמי, תבלעי!
יקירתי, אל תנפחי את האירוע	> > > > > > > > > > >	מאמי, תבלעי!
עזבי! זה שאיזה מטומטם עבר את הגבול זה לא צריך להרוס את חייך	#תקיפה מינית #ניסיון אונס #אונס #תוקף #עבריין מין #תרבות אונס #השתקת הקורבן	מאמי, תבלעי!
כל אלה שהן באמת נפגעות טראומות מיניות	#תרבות אונס #השתקת הקורבן #הצדקת התוקף #דיכוי	מאמי, תבלעי!
גברים, אני לא מרשה	משכנע.	מאמי, תבלעי!
לא לנפח דברים ולהוציא אותם מההקשר	#תרבות אונס #דיכוי #השתקה	מאמי, תבלעי!
אני לא חשבתי שהיה שם אונס	#תרבות אונס	מאמי, תבלעי!
(ציטוט מעוות של שיטת חשיפה ממושכת לטראומה לטיפול בטראומה כדי להצדיק את ההמלצה ללכת לשכב עם שישה גברים)	#WTF	מאמי, תבלעי!
מי שמספיק זקן זוכר איך אני הדחתי נערות לזנות. גם זה היה ברקורד שלי.	לא מצחיק, אין לנו חוש הומור.	מאמי, תבלעי!
אני בעד אונס?? אני נותנת הכשרה??	כן.	מאמי, תבלעי!
יום רביעי, צינור לילה
תראי, לא נעים לי אפילו להגיד אבל זה קצת הצחיק אותי	כאמור, אותנו לא.	מאמי, תבלעי!
ההסתערות גובלת בטירוף היסטרי	#סטריאוטיפ #השתקה #הפנמת הדיכוי	מאמי, תבלעי!
זה לא היה בדיוק אונס, אנחנו לא יודעים מה היה	#תרבות אונס #אונס #ניסיון אונס #השתקת הקורבן #הצדקת התוקף	מאמי, תבלעי!
יום חמישי, 6.12.12, תכנית הבוקר של אורלי וגיא
זה אירוע לא נחמד, זה אירוע לא סימפטי, אבל… אירוע טיפשי ואידיוטי	#תקיפה מינית #אונס #ניסיון לאונס	מאמי, תבלעי!
גיא אומר: קוראים לזה אונס. ורדה: סליחה, רק רגע… זה לא אונס.	#תקיפה מינית #אונס #ניסיון לאונס.	מאמי, תבלעי!
אני תמיד אומרת: אל תקחו אותי כתורה מסיני.	הממממ.	מאמי, תבלעי!
אני לא יכולה לקחת אחריות על כל מה שפונה למאזינים, אלה שפונים ואלה שלא פונים.	הממממ.	מאמי, תבלעי!
במדינה הזאת יש סוג של היסטריה שפועל נגד עצמנו הנשים	And we're back!!  #סטריאוטיפ #תרבות אונס #השתקה #האשמת הקורבן #הצדקת התוקף	מאמי, תבלעי!
בסך הכל הבחור הזה אידיוט	#עבריין מין #תוקף #מסוכן	מאמי, תבלעי!
די! אנחנו לא יכולות לצאת במין עוצמות כאלה מטורפות	דווקא כן. #פטריארכיה #דיכוי #תרבות אונס	מאמי, תבלעי!
האופן שבו תקפו אותי… הוא חלק ממלחמת המינים	כן.	מאמי, תבלעי!
לא, את לא אשמה.	*** רגע של נחת ***	מאמי, תבלעי!
את קורבן, את קורבן. אני אומרת רגע, בואו נצא מזה	אנחנו אומרות רגע, היא באמת קורבן!	מאמי, תבלעי!
גיא שואל: יכול להיות שטעית? ורדה עונה: יכול להיות שההתנסחות שלי היא בוטה… פתחתי פתח לסקנדל השנתי, תמיד יש מי שיתפוס עלי טרמפ.	#ראש בקיר	מאמי, תבלעי!
סליחה, אני קצת השתעשעתי מהעודף טירוף	#חסרות חוש הומור	מאמי, תבלעי!
יום חמישי, 6.12.12, בתכנית הרדיו שלה
הנה התנצלות ברורה וחד משמעית…. כבר אתמול הבהרתי אם היה צורך להבהיר, שאני נגד כל אונס ותקיפה מינית…. אני רוצה להבהיר, אני לא יודעת מה קרה לאותה אישה שפנתה אלי. היתה לי אינטואציה מסויימת מקריאת הדברים שלה, על סמך הניסיון שלי. אבל בהחלט יכול להיות שטעיתי. בהחלט יכולה להיות שהחוויה שלה היתה אונס לכל דבר ועניין. אני מודה שאני לא יודעת… אני מבקשת להתנצל בפני אותה פונה שלא הבנתי אותה נכון. אני רוצה להתנצל על חלק מהדברים שאמרתי … חלק מהדברים נאמרו בחוסר רגישות. אבל אני מבינה שיש מי שנפגע מהם ולא התכוונתי לפגוע. אני באמת לא התכוונתי לפגוע. באמת באמת. ואני מצטערת אם פגעתי. זהו, בזה אני מסכמת את מה שיש לי לומר על הנושא	ורדה סוף סוף יורדת מהעץ ולוקחת אחריות על (חלק מ)אמירותיה.  עד הפעם הבאה.	מי יודע/ת מה עלה בגורל התמונה?

הסכמה חופשית

פעם אחרי פעם אני מגלה כמה א/נשים לא מכירים את החוק ביחס לעבירות מין בכלל, ולאלמנט של הסכמה חופשית בפרט. הנה הסבר קצר שיכול לעזור.

לפי החוק, תקיפה מינית (כלומר, מעשה הנחשב עבירת מין) מתקיימת במצב שבו אין הסכמה חופשית. אבל מה זאת בדיוק הסכמה חופשית?
בשנת 1993 פסק בית המשפט העליון פסק דין תקדימי בפרשת האונס בקיבוץ שמרת. באותו מקרה חבורת בני הקיבוץ (שהיו אז בני 17) קיימו יחסי מין עם בת קיבוץ (אז בת 14.5) לאורך חמישה ימים, שבמהלכם חזרה לביתה ושבה לדירה בה בוצעו מעשי האונס. הנערים טענו לאורך המשפט כי המעשים נעשו בהסכמתה המלאה של הנערה, ואילו היא טענה שהמעשים נעשו בניגוד לרצונה ותוך איומים כלפיה. בבית משפט השלום נמצאו הנערים אשמים באונס, בערעור בבית המשפט המחוזי זוכו הנערים חמת הספק מכמה טעמים בהם אמינות העדים (בעיקר חוסר אמינותה (לכאורה כמובן) של המותקפת), השיהוי בדיווח על המקרה, והתנהגותה של הנערה במהלך האירועים (כאן הכוונה לעובדה שהנערה לא צעקה בשעת המעשה, והעובדה שהיא עזבה את הדירה ושבה אליה "מרצונה"). בערעור נוסף בית המשפט העליון מצא את הנערים אשמים באונס, והוא מתייחס לכמה וכמה היבטים של המקרה. פסק הדין מציג גישה מהפכנית בכל הנוגע לאונס, בעיקר סביב שאלת ההסכמה. מובאים כאן כמה ציטוטים חשובים מתוך פסק הדין:

[נשיא ביה"ש דאז, שמגר]
התייחסות לעבירת האינוס:
"שלא בהסכמתה החופשית" – הסכמה חופשית עולה מתוך מתן ביטוי להסכמה ואין די בהיעדר התנגדות, אם זה יכול להיות בנסיבות העניין תולדה של פחד, הלם או חוסר אונים שהאישה נקלעה אליו.

• הסכמה לבעילה על-ידי פלוני אינה הסכמה לבעילה על-ידי פלמוני, והסכמה לבעילה בעבר אינה כשלעצמה הסכמה לצורכי בעילה בהווה. הווי אומר, בהיעדר סימן להסכמה במועד הרלוואנטי, אין זכות מוקנית להסכמה.
• הסכמה להתעלסות (נשיקות וחיבוקים) אינה גם הסכמה לבעילה ואינה מונעת הבעת אי-הסכמה לבעילה.
• אישה האומרת "לא" – מבטאת אי-הסכמה. […] אין הצדקה והיגיון בכך שלצורכי מניעת חדירה לאיבר מינה של אישה תהיה דרושה יותר מאי-הסכמה מילולית. כל אדם בישראל נהנה מזכות יסוד לשלמות גופנית ולשמירת כבודו כאדם.
• גבר המתעלס עם אישה בהסכמתה אינו חייב לקרוא מחשבותיה ולחוש מיד כאשר חל שינוי בגישתה והיא פוסקת להסכים למעשה, אולם אם האי-הסכמה מובעת בדבריה או נובעת מהתנהגותה, די בה כדי להפוך בעילה – הנעשית בניגוד להבעת האי-הסכמה ­לעבירה.
• אין הכרח בכך שהאי-הסכמה תובע בצעקות, בהיאבקות וכדומה. בוודאי, אין מקום לתמיהה מדוע פלונית לא צעקה כאשר הנסיבות היו כאלה שהיא ראתה עצמה בסכנה לו הייתה מביעה התנגדות קולנית, או אם הצעקה היא בנסיבות העניין חסרת תוחלת או תועלת.

הסכמה זה סקסי.  קרדיט: bedsider

התייחסות ל"עצימת עיניים":
ייתכנו אפוא שלוש מערכות של נסיבות כאשר אין הסכמה חופשית של האישה הנבעלת: (1) העבריין היה מודע להיעדר ההסכמה, ואולם לא היה מוכן לוותר בשל כך על הבעילה; (2) התקיים מצב של טעות בעובדה; (3) הבועל עצם את עיניו מפני אפשרות התקיימותן של הנסיבות העובדתיות הרלוואנטיות להתהוות העבירה. בכך נדון עתה:

• יש נסיבות שבהן נוצר חשד בלבו של עושה המעשה (הבועל את האישה), שמא מתקיימת נסיבה שעלולה להפוך את מעשהו למעשה עבירה, היינו, עולה במחשבתו החשד שמא האישה אינה מעניקה לו הסכמה חופשית. אם הוא בוחר לבצע מעשהו על-אף החשד האמור, בלי לבדוק את הנסיבות ובלי שהוא מראה אכפתיות לדבר התקיימותן – יש בכך משום עצימת עיניים. זו האחרונה דינה ומהותה כדין המודעות לקיום הנסיבה ההופכת את המעשה לעבירה. עצימת עיניים הינה שוות משמעות לידיעה.

מסקנות:

• החבורה נהגה בה לא כמו באדם, אישה או נערה, שהיא חברה ­ולו חברה לשעה – אלא כבבובת-מין החייבת לשמש אותם לפי צוויהם, ללא כבוד, ללא יחס אנושי, ללא כל התחשבות. […] תיאורה של שרשרת האירועים המתוארת כ"הסכמה חופשית" של בת ארבע-עשרה וחצי היא נטולת היגיון ונטולת יסוד במערכת הנסיבות שתיאורה הובא לפני בית המשפט. אגב, הקריאה "זונה תצאי החוצה" הוא ביטוי שמשתלב היטב עם היחס אליה.
• לפנינו מקרה, שבו הצביעו הנסיבות לפני מי שלא עצם עיניו מראות, לא אטם אוזניו משמוע ולא חתם עצמו מכל תחושה ורגש, כי נעדרת הסכמה חופשית.

תשאלו קודם: "זה בסדר?" זה לא הורס את האווירה… זה מדליק אותי. קרדיט:where is your line 

 

[השופט חשין מוסיף]

• חלה תזוזה בהגדרת מעשה האינוס; ותחת מעשה הנעשה "בניגוד לרצונה" של אישה, מדבר עתה החוק במעשה הנעשה "שלא בהסכמתה החופשית" של אישה. ודוק: לא אך "שלא בהסכמתה", אלא שלא בהסכמתה "החופשית".
• ההבחנה בין "בניגוד לרצונה" לבין "שלא בהסכמתה החופשית", היא הבחנה בין דברים הנראים לעין או הנשמעים לאוזן לבין דברים שאינם נראים לעין ושאינם נשמעים לאוזן. […] לענייננו כאן ניתן לומר, כי המושג "בניגוד לרצונה", ובצדו המושג "שלא בהסכמתה החופשית", הינם שני צדדים של אותה מטבע, כאשר "בניגוד לרצונה" (או "התנגדות") הינו הביטוי החיצוני לאי-הסכמה.
• במקום בו מבקש גבר להתייחד עם אישה, אמור הגבר לבקש את הסכמתה של האשה, ולקבל את הסכמתה של האישה לדבר. הבקשה יכולה שתבוא באורח מפורש, ויכולה היא שתבוא במשתמע; אפשר שתבוא בדיבור מישרין, אפשר שתבוא בדיבור מרומז, ואפשר שתהיה במעשה. ואולם בין בדרך אחת ובין בכל דרך אחרת, חייבת שתהיה הסכמה בין שני בני הזוג.
• רק במקום בו הסכימה האישה – באחת מדרכי ההסכמה המקובלות: בין מקובלות על בני-אדם בכלל ובין מקובלות על הגבר והאישה המיוחדים – ניתן לומר כי מעשה האישות נעשה בהסכמתה של האישה. ואם לא נתנה האישה הסכמתה – הסכמה מפורשת או הסכמה במשתמע – יהיה מעשה האישות שלא בהסכמה.
• במקום בו עולה ספק אם הסכימה האישה למעשה אישות – או אם לא הסכימה – המסקנה חייבת להיות כי מעשה האישות היה שלא בהסכמה, שהרי עד שלא הייתה הסכמה לא הייתה הסכמה, ומעשה אישות שהיה לאחר אותה "לא הייתה הסכמה" נעשה ממילא "שלא בהסכמתה החופשית" של האישה.
• מסקנה נדרשת מאליה היא, שאישה אינה נדרשת כלל להתנגד ­או להביע אי-רצון – למעשה האישות כדי שהמעשה יהיה שלא בהסכמה. די לה שלא נתנה הסכמתה למעשה, והמעשה יהיה שלא בהסכמה.

השופט מצטט את השיר "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת", וכך הוא כותב:

האומנם כך הוא? האומנם "לא" הוא "אולי"? האומנם "לא" הוא "בוא"? האומנם "לא" הוא "כן", ואף "עוד יותר מזמין מ'כן'"? אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת – בוודאי בכישרון – ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג.

ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאישה אומרת "לא" היא מתכוונת ל"לא" כמשמעותו בחיי יום-יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. "לא" הוא לעולם "לא", ואין "לא " שהוא "כן". אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום – והכול אם מדברים אנו בלשון בני-אדם. "לא" הוא "לא". אישה האומרת "לא" והגבר מתייחד עמה על-אף אותו "לא", הייחוד הוא שלא בהסכמתה והמעשה הוא מעשה אינוס

בכל שאלה ניתן לפנות לקווי הסיוע לנפגעות  ונפגעי תקיפה מינית:
1202– קו נשים
1203 – קו גברים.

חינוך מיני או או חינוך לתקיפה מינית?

כבר כתבתי כאן בעבר על היעדר חינוך מיני בבתי הספר והבעיות שהמצב הזה מעורר. מסתבר שגם כאשר כן ניתן חינוך מיני, הוא עלול לעשות יותר נזק מתועלת.

היום הגיע אלי בפייסבוק סיפורה של רותי דייויס המתארת את הטראומה שחוותה בתה, בכיתה י', בסדנת חינוך מיני שעברה. אני מביאה את המכתב כלשונו (באישורה). את ההדגשות אני הוספתי.

*

‎"כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?"
לפני מספר שבועות ניתנה סדנא בנושא חינוך מיני לילדי כיתה י' – הכיתה של בתי. הסדנא ניתנה ע"י רופא כחלק מתוכנית "שביל" המיועדת להרחיב את הידע של בני נוער בכל מיני נושאים כולל מיניות (הסכנות הקשורות בכך, הריון לא מתוכנן, מחלות וכו)
כשבתי חזרה אותו יום מביה"ס היא סיפרה על כך שהתוכן בחלקו היה חשוב אבל היא יצאה מהמפגש בתחושה של גועל ודחיה. בירורים נוספים עם בתי וחברותיה הבהירו לי כמה דברים שחשוב לי לשתף את כולכם בכך.
א. המפגש נעשה בנוכחות שלושה מבוגרים: רופא, פסיכולוג והמחנך. שלושתם גברים, שלושתם דמויות סמכותיות שייעודם לחנך ולשמור על ילדינו. לא היתה אף נוכחות נשית…
ב. את ההסבר ליווה הרופא בהתבטאויות שאולי נועדו לחבב אותו על הילדים, אבל רק יצרו תחושה של דחיה, כמו למשל "אתה מוצא חן בעיניה, היא מוצאת חן בעיניך, אתם מזדיינים, ואופס היא בהריון … ( מה קרה לביטויים סטריליים כמו 'מקיימים יחסי מין' או קצת יותר חביבים כמו 'מתעלסים', למה צריך להשתמש בביטוי ברוטלי שהופך את המעשה הזה לזול) גם היו נושאים שהועלו כמו "חדירה בתחת" (זה ציטוט) שאיני יודעת אם זה המקום או ההקשר הנכון להעלות זאת.
ג. במהלך ההסבר הדגים הרופא איך מלבישים קונדום על פין. לאחר ההסבר וההדגמה. ביקש הרופא תלמידים שיתרגלו את ההלבשה לפני כל הכיתה. להזכירכם זוהי כיתה מעורבת, בנים, בנות, עם שלושה גברים נוכחים. הרופא פנה אז ישירות לבתי וביקש ממנה לעשות זאת. היא סרבה והוא ביקש ממנה שוב. לאחר שסרבה שוב התנדב אחד הבנים לעשות זאת. אז ביקש הרופא מהבת שלפחות תחזיק את הפין בזמן שהבן מלביש את הקונדום…בתי הסכימה.

לאחר שנודע לי על כך, ככל שעבר הזמן כך הרגשתי כועסת יותר ויותר. הגבול נחצה פה בכמה אופנים:
מכעיסה האפשרות שמפגש זה יערך ללא נוכחות נשית, כשבכיתה נוכחות בנות שאינטימיות הנושא יכולה להביא אותן לידי מבוכה.
מכעיסה צורת התבטאות המוזילה והופכת את העניין לטכני וגס ומנתקת אותו מכל הקשר אחר. גם אם חושבים שקיום יחסי מין נועד רק לסיפוק צרכים פיזיים. עדיין הדגש בהסבר צריך להיות על כבוד הדדי ועל מערכות יחסים, כשיחסי מין הם רק חלק ממכלול רחב יותר.
חציית הגבול הגסה ביותר לדעתי, נעשתה בפניה של הרופא לנערה לבקש ממנה לתרגל לפני כל הכיתה הלבשת קונדום. בררתי עם אנשי מקצוע וקיבלתי חיזוק להבנה שלי שלא עושים כזה דבר. מבחינה מגדרית זה לא נכון שגבר יבקש מנערה לעשות זאת. אותו רופא צריך היה לעשות שיעורי בית לפני שהוא בא ללמד נערים ונערות על מיניות. מלבד זאת, כשנערה מביעה את אי הסכמתה, זה צריך להספיק לרופא. הוא לא צריך לבקש ממנה שוב ובטח לא לבקש שלפחות תחזיק את הפין. איני יודעת מה זה אמור היה בדיוק לשרת. אולי "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"…
במקום זאת היה צריך להבהיר בו ברגע לכולם שכשמישהי או מישהו אומר לא, יש לכבד זאת ולא לנסות לעקוף זאת. המסר התת מודע במקרה הזה היה – אם אומרים לא, תנסה שוב, ואם לא מצליח לך, תעקוף זאת. ובמקרה הזה הנערה מרגישה שלא נעים לה, "מה היא עושה סיפור מדבר כל כך שטותי" ואז היא נענית.
מלבד זאת יש שם שלושה גברים סמכותיים שאמורים לשמור עליה – רופא, פסיכולוג, מחנך ואם הם תומכים בעניין אז כנראה שהקול הפנימי שלה טועה.
בכל ה"חינוך" הזה צריך היה להקפיד על חינוך להקשבה לקול הפנימי, והקשבה וכיבוד קול האחר. כאן, לא רק שלא הודגש המסר הזה, גם באופן העברת החומר לא היתה הקשבה אמיתית למה שהנערה הביעה ולא עידוד שלה להקשיב לקול הפנימי שלה. דווקא בגיל הזה, עם הרצון להיות ב"חברה" צריך ללמד איך להגיד לא. איך לשמור על גבולות.

בעקבות הפניה שלי לצוות בי"ס, היתה שיחה בצוות עם הכיתה והתקבל המשוב שהמידע היה חשוב, אבל האופן שבו הועבר היה בוטה ומעורר גועל. האם זה מה שהיינו רוצים שיקבלו ויחוו לגבי מיניות?
נפגשתי עם הפסיכולוג של התוכנית ועם יועצת ביה"ס. הם גם הביעו הבנה והזדהות. אך ההמשך עורר בי תהיות.
באותה פגישה וגם אח"כ, טלפונית, הודיע לי הפסיכולוג שנעשו שינויים בתוכנית. הכוונה לעתיד שתהיה נוכחות נשית במפגשים האלו. ושתרגולים יעשו כשיש הפרדה בין בנות לבנים. שמחתי על כך אך גם ביקשתי שתהיה התנצלות בפני הכיתה והסבר לגבי החשיבות של אמירת הלא. לא קיבלתי הסכמה לכך. הפסיכולוג אמר שידברו עם הילדים לגבי התחושות שלהם מהמפגש. אבל הרופא לא יגיע להתנצל. לדבריו הרופא עוסק רק באספקט הפיזי ולא הנפשי.
אמרתי לו שהאופן שבו מועבר האספקט הפיזי לילדים משפיע גם על הנפשי. ואני, כמי שמלווה נשים בלידה, רואה איך הן נכנעות הרבה פעמים ועושות דברים שהן לא רוצות רק בגלל המסר הבלתי מודע שחקוק בהן מילדות. בגלל המסר הזה אפשר להגיד להן "את לא יודעת איך ללדת". אפשר לשכנע אותן להסכים לכל מיני התערבויות לא נחוצות ופוגעניות. ובמחילה מכבודו של הרופא – מה זה היתה אמורה ההחזקה של הפין ללמד את בתי? ואיני יכולה להימנע מהחשיבה – מה לעזאזל זה שרת אצלו?!
לכן חשוב לי שגם המסר התת מודע יהיה מחזק ולא מחליש.
הפסיכולוג אמר שאני לוקחת את הדברים בצורה יותר מדי אישית…
מה לעשות, אני מודה באשמה – איך אפשר לא לקחת זאת באופן אישי?!
(אני אכן פוסטראומטית, כי בצד הלידות המופלאות שאני שותפה להן, יש הרבה לידות עם פגיעה בכבוד האשה ובגופה. אני חווה זעם וחוסר אונים מול אמירות שמחלישות את האשה, מול בדיקות והתערבויות גסות.)
הרופא עצמו, דרך אגב, מתנער מאחריות. לדבריו, ביה"ס היה צריך לעשות הכנה לכיתה לפני המפגש שלו וגם היה צריך לדאוג לנוכחות נשית. הוא דאג לדברים שבאחריותו (?!)
אנחנו ש"קוראות ללדת" שתומכות בנשים ללדת לפי ראות עיניהן ובחירתן, צריכות לראות איך אנחנו פועלות במקום של החינוך של הילדות, הנשים לעתיד, ללקיחת אחריות על גופן ונפשן.
אישית אני פועלת כרגע להשתמש במה שקרה כהזדמנות להפנות תשומת לב הילדים למקומות המוחלשים האלה ולחזק אותם. בתי לא בטראומה. דיברתי איתה וההתנסות הזאת ניערה אותה לגבי אמירת לא. אבל עדיין חשוב שהמסר יעבור לכל הכיתה. במיוחד מצד המבוגרים שהחליקו שם.

***

אז מה היה לנו? מערכת בורה ואטומה, צוות גברים פריוויליגים מול נערה אחת בכיתה של מתבגרים, הבכה (או השפלה?) פומבית, סגנון דיבור גס ואלים מצד המנחים, חוסר יכולת לשמוע "לא" בקונטקסט הכי רגיש, התייחסות טכנית ליחסי מין, התנשאות מצד האחראים בבית הספר וחוסר יכולת שלהם לקחת אחריות (ומהצד השני של זה – אמא היסטרית, כמובן), כיתה של נערים ונערות שחשו גועל מהסדנה, ונערה אחת לפחות שחזרה הביתה מזועזעת.

כן, שום דבר מאלה לא מפתיע. ובכל זאת נשבר לי הלב בכל פעם מחדש כשאני רואה את זה קורה.

* תוספת מאוחרת: חשוב להזכיר בהקשר הזה את המושג תרבות אונס. אפשר לקרוא על כך כאן וכאן.

אני מתכננת להמשיך לעקוב אחרי העניין הזה של חינוך מיני בבתי הספר, מתוך כוונה להתחיל ולהעלות מודעות לנושא (כדי לטפל בבעיה, צריך קודם להכיר בכך שיש בעיה….)
אם אתןם יודעותים על סיפורים רלוונטיים, אשמח אם תעבירו אלי ואפרסם בבלוג (גם סיפורים לא לפרסום יתקבלו בברכה). תודה.

כמה מילים עליהם

הדיון בפרשת "חוף בוגרשוב" כבר חצה מזמן את האספקט המשפטי המבקש לפסוק האם מדובר באונס או לא לפי החוק היבש. רבות כבר נכתב ונאמר על כך, ולכן לא אוסיף. עם זאת, בבחינת האספקטים החברתיים של הפרשה, אני חושבת שיש עוד אלמנט אחד שלא קיבל מספיק התייחסות, וחשוב לי להדגיש גם אותו כאן. בשלל הדברים שאני קראתי על הפרשה, ההתייחסות הגורפת היתה היא-הם. "הם" היו מקשה אחת, ישות אחת שזכתה להתייחסויות על הרצף שבין "חסרת מודעות" ל"אלימה ותוקפנית". בהנחה שאנחנו מרחיבים את הדיון מעבר לחוק היבש ואל ההשלכות החברתיות של המקרה, אני חושבת שצריך להתיחס גם למורכבות של ה-"הם", לתהליכים שהתרחשו (ומתרחשים כל הזמן) בתוך קבוצה בכלל, וקבוצה של נערים בפרט, ובעיקר לזכור שקבוצה מורכבת מפרטים.

ניקח לדוגמה נער אחד שאולי היה שם (ואולי גם לא). הוא קיבל חינוך למופת בבית, הוא אדיב ומנומס ותלמיד טוב ותמיד עוזר לאמא עם הכלים אחרי הארוחה ביום שישי. זה בדיוק אותו נער שיגידו עליו "נורמטיבי", "בן טובים". אותו נער הולך עם חברים שלו לים. אולי הוא שמח במיוחד שהפעם הזמינו אותו. אולי הוא ממש לא מת על החברים האלה, אבל הוא בכיתה י' עכשיו והוא יודע שאלו האנשים שאיתם הוא הולך לבלות עכשיו שלוש שנים בתיכון. או שאולי אלו החברים שלו מהגן, "החבר'ה" שלו, האנשים שאיתם הוא מרגיש הכי שייך. לא בטוח שזה משנה. החבורה הזאת יושבת על החוף, הם שותים קצת למרות שאסור, ומנגנים, ומעשנים נרגילה – יום רגיל בים. פתאום ניגשת אל החבורה אישה מבוגרת, שאולי נראית לנער שלנו קצת הזויה (ואולי לא). אחד החבר'ה, המנהיג או אולי הליצן, זורמים איתה, ומזמינים אותה להצטרף. ומתחילים "צחוקים". לנער שלנו לא כל כך נוח, הוא לא אוהב את החברים שלו כשהם מתנהגים ככה, אבל מה הוא כבר יכול להגיד. חוצמזה שהיא אישה מבוגרת ונראה לו שהיא רוצה להיות שם (אם הוא יודע שהיא זונה אז הוא בכלל לא ישאל את עצמו שאלות, כי ממה שהוא יודע, זונה תמיד רוצה זין). הוא ישתדל להישאר בצד ויצחק רק אם ידע שמסתכלים עליו. אולי מתישהו היא תיגש דווקא אליו, בגלל העיניים הטובות שלו. והחבר'ה ידלקו כי הם יודעים שהוא ביישן. הם ישרקו, ויריעו לו, ויצלמו אותו בפלאפונים כשהיא תניח עליו יד. וכשהוא לא ישתף פעולה, הם יזרקו לעברו "מה אתה נקבה? תהיה גבר!", והם יצדיקו לעצמם את המעשים בכך שהיא זו שניגשה אליהם, או יותר פשוט – בכך שהיא זונה. אולי אותו זה ירתיע, אולי אפילו יגעיל, אבל לא בטוח שהוא יתנגד, כי הוא קצת שיכור, ואולי גם קצת חרמן מהים ומכל מה שקורה סביבו, ובעיקר, כי הוא לא באמת יודע שיש לו ברירה.

בתור פמיניסטיות אנחנו מאוד מודעות לנערות שנמצאות בסיטואציות דומות. כשנערה נמצאת עם קבוצת נערים אנחנו ערות ללחץ החברתי שמופעל עליה ומקשה עליה להתנגד לסיטואציה, בטח ובטח אם היא גם קצת שיכורה. אנחנו לא רואות ב"הסכמה" של נערה כזאת כ"הסכמה חופשית" – אנחנו נראה בה קורבן של לחץ חברתי, ונגיד שמדובר באונס.

אבל כשאנחנו מדברות על הנערים, הרבה יותר קשה לנו להכיר באלו שגם פגיעים ללחץ חברתי ואלימות בתוך הקבוצה. בגלל שאנחנו מניחות שהגבר חייב להיות אקטיבי כדי שתתרחש חדירה, אנחנו מטילות עליהם (ושוב, "הם" ככלל), את מלוא האחריות לסיטואציה, בין אם היתה חדירה ובין אם לא. אנחנו מתקשות להשמיע את הקול לפיו הציווי החברתי "להיות גבר" הוא בעצמו אלים, הוא מצמם משמעותית את חופש הבחירה וגובה גם כן מחיר מגברים, ובעיקר מנערים.

חשוב לי להדגיש: אני לא מתיחסת כאן למצבים שבהם ברור שהאישה/ נערה לא מעוניינת במגע מיני, או שבהם הוא נעשה בכוח פיזי. במצבים כאלה אין ספק שכל מי שמשתף פעולה הוא שותף לדבר עבירה ועליו לשאת בעונש. אני גם לא פוטרת את הנערים מאחריות במקרה הספציפי הזה, ומסכימה שהתנהגות הקבוצה במקרה הזה היתה גסה, דורסנית, אלימה ומנצלת. אני מקבלת את הפרשנות "הפמיניסטית" המקובלת לאירוע ויותר מזה, אני בעצמי השתמשתי בהכללות בפוסט הקודם שכתבתי בנושא.

בכל זאת, אני חושבת שההכללה הגורפת וההתייחסות אל הנערים אך ורק כ"קבוצת תוקפים" הומוגנית (שאוטומטית גם מורחבת להתייחסות לכלל הגברים כקבוצת תוקפים הומוגנית) עלולה לגרום נזק. היא מגבילה את הפרשנות למצב ל"מלחמה מגדרית" (או מלחמה אידיאולוגית: הפמיניסטיות מול השאר) ובעשותה כך היא מפספסת לא מעט א/נשים.

אני חושבת שמחובתנו להסתכל מעבר להכללות, ולהשמיע גם קולות של נערים כמו זה שתיארתי. בדיוק כשם שאנחנו מכירות בכוחות הפועלים על נשים ונערות בסיטואציות דומות, אנחנו חייבות להתיחס לכוחות הפועלים על נערים. אנחנו חייבות לשאול את עצמנו באילו כלים ציידנו אותו, האם עזרנו לו להתמודד עם סיטואציה כזאת, שכוללת מגע מיני (יתכן שבניגוד לרצונו)? עד כמה הוא באמת מסוגל להתנגד? האם הוא נתון פחות להשפעה של הלחץ החברתי המופעל עליו? ובהיעדר כל חינוך שמלמד אותו אחרת, האם לא נכון לראות גם בו קורבן של נסיבות לא שגרתיות?

הנקודה הזו שבה ועלתה בשיחות שניהלתי עם א/נשים מאז המקרה, אך נעדרה מהשיח אליו נחשפתי ברשת. בהתחשב בכך שאף אחת מאיתנו לא היתה שם, אני מבקשת להציג זווית ראיה נוספת שמזכירה לנו להיזהר בהכללות, להכיר במורכבות של הסיטואציה ולחשוב על כל מי שעלולים להיפגע בה, למרות המגדר אליו הם משתייכים.

חוף בוגרשוב

כמו רבות אחרות, גם אני לא שקטה מאז התפרסמה פרשת "המין הקבוצתי" בחוף בוגרשוב. שלושה ימים אחרי, והרשת לא נרגעת. פוסטים, סטטוסים, ציוצים. נדמה כי כולן מדברות על זה, וכולן חסרות מנוחה. כולן עצובות. עוד ועוד נשים מספרות את סיפוריהן האישיים: אונס, נסיונות אונס. דוגמאות אפשר למצוא כאן, כאן, כאן וכאן והן ממש לא היחידות.

בעודי כותבת את הפוסט התפרסם ראיון עם האישה בחדשות ערוץ 2, והתבררה גם גרסתה. אני אתיחס לכך בהמשך, אבל קודם אני רוצה להתעכב מה שקרה בימים האחרונים. אני מנסה להבין מה היה כל כך טריגרי בפרשה הזאת, למה דווקא הסיפור הזה עורר כזה גל תגובות, ומה השפיע על השיח הציבורי שהתפתח בעקבות המקרה.

המקרה בים לא תואם את "סצנת האונס" הקלאסית. זה לא קרה בחושך, באיזו סמטה אפלה. לא היה שם גבר (= זר, כהה, מלוכלך, הומלס עם קעקועים וסכין) שתוקף אישה (= צעירה, תמימה, יפה ובלונדינית). לא היתה שם אלימות פיזית, לא ראינו סימנים לכפייה. כל כך הרבה עדים לאירוע לא חשבו שקורה פה משהו רע. לפיכך, רבים פסקו בנחרצות שלא מדובר באונס, ואף יצאו למסע השמצות נוסף נגד "הפמיניסטיות הפטרוניות" שהן בעצם פוריטניות ותו לא. ההתנגדות הזאת היתה קשה כל כך על רקע הכאב שחשו א/נשים (אבל בעיקר נשים) כששמעו על הסיפור.

אני משתדלת להימנע מחלוקה ל"נשים" מול "גברים" כשאני מדברת על אלימות מינית מתוך הבנה שלא רק נשים נפגעות. אבל הפעם אני כן אדבר בהכללה על נשים וגברים, כי אני חושבת שאחת הסיבות לפער הזה בפרשנות של הסיטואציה קשור לחוויה השונה של גברים ונשים במרחב ציבורי בכלל, ובהקשר של מין בפרט.

נדמה לי שמה שזעזע את כולם יותר מכל בפרשה הזאת זו האדישות. האדישות הזאת של הסביבה המיידית באירוע כואבת לכל מי שאי פעם חוותה (וחווה) סוג כלשהו של אלימות מינית – הטרדת רחוב או גילוי עריות כאחת. "האדישות החברתית" מתבטאת בהתעלמות, שתיקה, השתקה והכחשה. היא נמצאת כמעט בכל סיטואציה של אלימות מינית, והיא גם זו שמאפשרת אותה. היא מאיימת על נשים דרך החוויה הפרטית שלהן: אם א/נשים נשארו אדישים ל"מין קבוצתי" חריג על חוף הים, איך ניתן יגיבו למקרה "פעוט" כמו הטרדה מינית? למה שיגידו משהו כשיראו גבר ש"בסך הכל" צובט לאישה בתחת, או מניח עליה יד באוטובוס? בטח ובטח אם הוא רק מדבר אליה לא יפה. והרי אין אישה (למיטב ידיעתי) שלא חוותה איזושהי הטרדה מינית בחייה, או שאינה חשופה לאלימות מינית בחלק ניכר מזמנה. הסטיאוציה הזו מראה לכל אחת ואחת באיזו קלות היה ניתן להפקיר גם אותה.

במקביל לפחד שההבנה הזו מייצרת, עולה גם הזיכרון המקרים הקודמים – המקרים שבהם החברה כבר הפקירה את אותן נשים, כשהחוויה הפרטית נתפסה כ"אפור" או כלא חמורה מספיק. אותם מקרים חרגו מסכמת האונס המוכרת, ומכיוון שכך החברה לא הצליחה להכילם. כשמשהו מאיים מכדי להתמודד איתו, מנסים לגרום לו להיעלם. עושים זאת על ידי האשמת הקורבן (היא רצתה את זה, היא הלכה איתם מרצונה, היא לא התנגדה, היא התלבשה חשוף, היא אוהבת סקס), או הגנה על התוקפים (בני טובים, נערים נורמטיביים, איש מקצוע מוערך) או באמצעות אמירה הפשוטה ש"אין מדובר פה באונס", או שהיא סתם מגזימה. אני חושבת שהצפיה במנגנון הזה פועל מול העיניים בסיטואציה כל כך חריגה, גרמה לכך שנשים לא יכלו יותר לשתוק והחליטו לספר את סיפורן.

חשוב לשאול גם למה תגובת "המתנגדים", כלומר אלו שלא חושבים שמדובר באונס, היא כל כך אלימה. אחת הסיבות "לנרמל" את מקרי האלימות המינית היא חוסר היכולת (והרצון) להתמודד עם שכיחותם. אם נסכים שבמקרה כל כך שונה ממה שאנו רגילים לתייג כאונס היה מדובר באלימות מינית, נצטרך להכליל תחת אותה כותרת עוד מי-יודע-כמה אירועים "הרבה פחות אפורים". אם נעשה זאת, אולי נבין פתאום שאירועים שעד היום נתפסו אצלנו כ"צחוקים" היו בעצם אלימות מינית. אולי פתאום נגלה שגם אנחנו תוקפים, והמחשבה הזאת נורא מפחידה. אז עדיף להשקיע כמה שצריך בלנרמל את הסיטואציה הזאת. בעיקר את זאת. כך נרחיק מאיתנו את מה שנתפס כאונס, כך נבדיל את עצמנו מאותם תוקפים או מאותם עדי ראיה אדישים.

מעבר לזה, קיים קושי של גברים להבין איך זה *באמת* מרגיש להיות אישה בעולם הזה, איך זה *באמת* מרגיש להיות חשופה לאלימות מינית כל הזמן. חלק ניכר מהגברים לא מודעים בכלל לחוויה הנשית הזאת, ולא מסוגלים להבין אותה. הם לא מצליחים לדמיין את עצמם בעולם שבו יחסי הכוחות אינם לטובתם. הם לא מצליחים להבין את האיום התמידי שנשים נמצאות בו, את התחושה הזאת שאת עלולה להיות מושפלת או להיפגע פיזית בכל רגע נתון, אפילו שזה לא קורה כל הזמן. חוויית ה"עלולה" הזאת, שנשים חיות בה, היא חמקמקה מדי עבורם. חוסר המודעות הזה להבדלים בכוח מייצר עיוורון כלפיו כשהוא בא לידי מימוש – זה אפילו לא נחווה כשימוש בכוח. ואם אין שימוש בכוח, אז לא היה אונס. הנשים נתפסות כהיסטריות והפמינסטיות כגוזמאיות שטניות. הסדר החברתי נשמר.

התיחסות קטנה גם לסוף הסיפור. שלושה ימים לאחר חשיפת הפרשה מתגלה כעת זהותה של האישה. מדובר בזונה. היא רואיינה בחדשות ערוץ 2, שם היא טענה כי המעשים נעשו מרצונה, וכי לא היתה שום כפיה. אני מקשיבה לה, ושומעת בעיקר את הפערים: אני שומעת אותה מגינה עליהם, ואומרת: "הם עשו צחוק יותר מדי בים, אלו שהיו מסביב רצו צחוקים, אבל הם לא עשו משהו רע". או מתנצלת: "זאת הטעות שלי, קצת שתיתי וודקה, קצת התחרפנתי", או מתגוננת: "אני מאוד לא הייתי קרובה לכל הקהל כמו שעשו מזה, אלא הייתי די רחוקה מאחורי הגלים". ולא יוצא לי מהראש התיאור הזה מפיה של האישה שבסופו של דבר התקשרה למשטרה: "הבנים צעקו עלי: ‘תעופי מפה', ואמרו שלא אעז להתקשר למשטרה. הם אמרו לי ‘מה אכפת לך שאנחנו נהנים קצת"'. הם ידעו שהיא לא בסדר. הם צחקו עליה, קראו לה מכוערת, ואמרו ‘מי יילך איתה'. אחרים שם עמדו וצעקו שמי שרוצה מין אוראלי שישלם שקל ויעמוד בתור". טוב, עכשיו כבר באמת קל לקבוע שאין פה קייס. בסך הכל מדובר בזונה.

*

כמה טורים מעולים בנושא: מירב מיכאלי, מאיה קוי, נעמה כרמי, מורן בריר, הדס בשן.
ריכוז של כתיבה מהימים האחרונים (כלומר הפוסטים האלה ועוד) בבלוג האחות הגדולה: כאילו השלווה היא חוף הבהלה.

יום ארוך של פמיניסטית מתחילה

בוקר
סדנה שגרתית בבית ספר מטעם מרכז הסיוע. עוד חשד למקרה של אלימות מינית כלפי נערה.

צהרים
הסרט miss representation (פרומו). אני עוד אכתוב עליו באריכות ולכן לא ארחיב כאן, אבל בואו רק  נגיד שתוך כדי צפיה יצא לי עשן מהאוזניים. הסרט מציג את הפערים בייצוגי נשים וגברים בתקשורת בארה"ב. הטענה המרכזית של הסרט היא שעלינו להציג יותר מודלים של נשים חזקות ומשפיעות בשביל לעודד עוד נשים להאמין כי גם הן יכולות. אני צופה ומתעצבנת. ומתעצבנת, ומתעצבנת. זה לא שהופתעתי מהנתונים המקוממים בסרט, אלו דברים שכבר ידעתי. בכל זאת, המנה הגדושה הזאת של ייצוג לא הולם גרמה לי להיות שוב מתוסכלת מעד כמה שהמצב נורא.

קצת יותר מאוחר בצהרים
טלפון הביתה לשתף את אמא שלי ואחותי ב"עד כמה המצב נורא". התגובה הראשונה שלהן: "טוב, אבל למה את כל כך כועסת, תירגעי".
זה המקום להזכיר שלהגיד למישהי כועסת "תירגעי" זה הדבר הכי פחות טוב שאפשר לעשות בשבילה…

שעה אחר כך
מנתקת את השיחה עם אמא. למרות הדיון המתיש, שאלת ה-"אבל למה את כל כך כועסת" נותרה לא פתורה. אני עדיין ממש כועסת. רגע, אני פמיניסטית… אני זועמת, זאת המילה.

לפנות ערב
צעדת השרמוטות, גן מאיר. מספר שווה של שרמוטות, גברים תומכים, וצלמים. אני פוגשת את רזיה חברתי היקרה. "תגידי", אני שואלת אותה "גם את עדיין כועסת לפעמים, נכון? אני לא היחידה?"

ערב
מתחילות לצעוד. טשרניחובסקי, על המדרכה. ואז בשד' בן ציון. ואז תרס"ט, ואז שד' חן. אמנם יש לנו שלטים, אבל כבר חושך. לא פעם אנחנו עומדות במרכז השדרה, מוסתרות מהפנסים על ידי העצים הגדולים, צועקות אחת לשניה "לא זה לא!" ומהנהנות אחת לשניה בהסכמה. רזיה ואני מחייכות למצלמה עם השלטים בידינו. מספר השרמוטות קצת עלה. ובכל זאת, למרות ההליכה, ולמרות הקור ברחוב, והחברים שפגשתי תוך כדי, הכעס לא שוכך.

[מחשבות כועסות מהצעדה: למה לא אישרו לנו לצעוד ברחוב הראשי, למה אנחנו נעצרות כל פעם במרכז הרחוב ולא ליד צומת, למה אנחנו לא מפנות את השלטים לכיוון הנהגים בכבישים, למה באו כל כך מעט נשים, למה אנחנו לא מצליחות לנצל טוב יותר את העובדה שאנחנו כבר נמצאות במרחב הציבורי, למה גם ההפגנה הזאת היא מנומסת כל כך, למה הסיבה היחידה שיש לה איזשהו הד תקשורתי היא האפשרות לפרסם אח"כ תמונות של נשים בחזיה…]

ממש לקראת הסוף אני עומדת ליד מפגינה שמוטרדת על ידי צלם. זהו, הצעדה הסתיימה.

ערב מאוחר
"די," אני אומרת לעצמי מיואשת, "תירגעי". הצעקות התישו את כוחי, המפגינות החלו מתפזרות מהכיכר. אני מזכירה לעצמי כמה זה בכל זאת היה חשוב. אני אומרת למארגנות הצעדה תודה כנה*.

אני משוחחת עם עצמי שיחה רגועה בדרך הביתה:
– יופי, לפחות יש לי תמונה לשים בפוסט על הצעדה.
– רגע, מה תמונה? את לא שמה תמונה שלך בבלוג.
– אה, נכון. אני לא מפרסמת שם תמונות שלי.
[שתיקה]
– למה בעצם אני לא שמה תמונה שלי בבלוג? למה אני לא כותבת בשמי המלא? למה לקח לי חצי שנה בין ההחלטה לפתוח בלוג להחלטה לקשר אותו אלי, לפרסם אותו בפייסבוק? הרי כל מי שמכיר אותי כבר במילא יודע מה אני חושבת…
[התשובה האסוציאטיבית הראשונה היתה כל כך לא פמיניסטית, שאני כמעט מתביישת לספר עליה כאן]
– את באמת רוצה שהבחור הבא שיגגל את השם שלך לפני הדייט יגיע ישר לבלוג?! ככה באמת לא תמצאי חתן.

שוב זועמת.

***

יום אחר כך, קצת יותר רגועה
אני מנסה להבין קצת יותר לעומק. האם בקישור שמי המלא לבלוג שלי אני מסכנת את עצמי איכשהו (מעבר לסוגיית החתן כמובן)? אולי אני חוששת שזה יגביל אותי בכתיבה?

אני הרי לא היחידה. ב"ראומה", "יחסי מין", "משהו לנשנש כשהאורחים יגיעו" – שלושה מהבלוגים היותר ידועים בעולם הזה של כתיבה פמיניסטית – זהות הכותבות לא לגמרי ידועה (הבלוגים כתובים בשם פרטי / שם מלא ובכל מקרה בלי תמונה), והם לא היחידים כמובן. זה לא הפך אותם לפחות משמעותיים או פחות משפיעים – הבלוג שלי, שנפתח בזכותם, הוא הראיה לכך.

אני חושבת על המשפט "האישי הוא הפוליטי", ועל miss representation. תוהה האם אין ערך בכך שנעמוד מאחורי המילים שלנו בפה מלא (ושם מלא, ותמונה). איזה מסר עובר בהסתרה הזאת של הזהות, בכתיבה ב(סוג של)מחתרת? מה עומד מאחוריה? מה עומד מאחוריה במקרה שלי? ואיפה עובר הגבול בין האישי לפוליטי? מתי הוא נחצה?

עוד יום אחר כך, באמת רגועה
בינתיים, כמו שאפשר להבין, הפוסט פורסם בלי תמונה.

* חשוב לי לחזור ולהדגיש את הערכתי הרבה למארגנות הצעדה שהצליחו להוציא א/נשים לרחוב ולעורר שיח חברתי חשוב על תרבות האונס. תבורכו.