אחריות אזרחית

בשבת אחרי הצהרים הגעתי סוף סוף לים. זה היה אחרי סוף שבוע של השלמת פערים בבית: שמה מכונה-עושה שוק-תולה מכונה-שוטפת כלים-שמה עוד מכונה-מבשלת-שוטפת כלים-מחליפה מצעים-תולה עוד מכונה- ובין לבין הרבה מאוד פייסבוק, בלוגים, וצדק חברתי און-ליין. התכנית היתה להתנתק קצת מהמחשב, לתת לעצמי ולחברי הפייסבוק שלי כמה שעות של מנוחה מפמינזם, הפגנות, מחאות, עוולות ושאר עניינים שבהם אני מציפה בלי הרף. בכל זאת, שבת. לכולנו מגיעה מנוחה. אז ירדתי לפגוש חברים בים.

שעה קלה אחר כך כבר הייתי עמוק בתוך השיחה הצדק-החברתי-ית הראשונה מבין שתיים שהשתתפתי בהן בשעתיים שבהן "נחתי" על החוף, כל אחת מהן עם משפט טריגרי שהצליח (איך לא) לעצבן אותי. החלטתי לנצל גם את הבמה הזאת כדי להגיב. זה קצת ארוך, תחזיקו מעמד.

1. "אני לא בא להפגנה כי דפני ליף מעצבנת אותי"
דפני-ליף-מעצבנת-אותי זה כנראה הטיעון הכי עיקש בכל המחאה החברתית הזאת, והמתסכל מכולם. הוא מתסכל כי הוא מעיד על הפער בין מה שליף (ושותפיה) מנסים שוב ושוב להגיד לבין מה שאנשים מצליחים לשמוע. הייתי רוצה לנסות ולגשר על הפער הזה.
דפני ליף היא ללא ספק אחת מסמלי המחאה החברתית, אם לא ה-סמל שלה. המחאה מזוהה איתה לגמרי, והיא מזוהה עם המחאה. ומשום מה, זה נראה כאילו ליף לא עושה כלום עם ההכתרה, כאילו היא לא ממלאת טוב את תפקידה. ואותנו זה מכעיס.

אנחנו רגילים לצפות ממנהיג שינהיג: שיגיד מה לעשות, ואיך, ומתי, שיציג יעדים ויראה את הדרך למימושם. אנחנו מצפים ממנהיג להיות אחראי על המתרחש: להיות הכתובת לכל שאלה ולספק תמיד תשובה. אנחנו אוהבים מנהיגים שאפשר "לסמוך עליהם בעינים עצומות", שזה בעצם אומר שאנחנו נוכל להסיר מעצמנו אחריות, ולהעביר אותה להם. כך הם ישאו בתוצאות, לכשיהיו, טובות או רעות. אנחנו רגילים לקבל ממנהיגינו תוצרים מדידים: נתונים, יעדים ממוספרים, שורות תחתונות של "הצלחתי" או "נכשלתי", וכך להחליט אם אנחנו רוצים להכתיר אותם מחדש. אנחנו אוהבים לקבל את התשובות שלנו מהר, ומכיוון שכך, גם המנהיגים שלנו ויתרו על הצבת יעדים רחוקי-טווח כי גם הם הבינו שבמבחן התוצאה של העם, זה פשוט לא עומד. לעם אין סבלנות לחכות, והם רוצים להישאר מנהיגים. אבל כנראה שמשהו בשיטה הזאת בכל זאת לא עובד.

דפני ליף, לעומתם, היא בכלל לא מנהיג. היא מנהיגה. היא מביאה סגנון הנהגה אחר, מהפכני, זר לנו, בשפה שאנחנו לא רגילים לדבר. היא מסרבת להיות "המנהיג" שאנחנו מכירים. היא מסרבת לעמוד בראש הפירמידה, היא מסרבת להיות זאת שמספקת תשובות-בזק, מסרבת לתת לנו ללכת אחריה בעיניים עצומות. שוב ושוב היא אומרת לנו "זה לא המאבק שלי, זה המאבק של כולם, של כולנו. האחריות שלכם ושלי היא זהה". וכמי שהורגלו להסיר מעצמם אחריות, או שבכלל מעולם לא הבינו כי עליהם מוטלת אחריות לגורלם, אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה. אז אנחנו מתעצבנים עליה במקום, כאילו היא אשמה.

אחת הטענות העיקריות נגד ההתעוררות המחודשת בקיץ היתה שהמחאה יצאה לפגרת חורף, ועכשיו עם בוא הקיץ היא חזרה ("כי זה מגניב" או משהו). "איפה דפני היתה כל החורף" זה הטיעון הבא שמשמיעים נגד המחאה. באותה נשימה, בדרך כלל, גם אומרים "המחאה לא הצליחה, שום דבר לא השתנה".

את דפני ליף אני לא מכירה באופן אישי, ולכן לא יכולה לספר כאן על מעשיה במהלך השנה האחרונה. אני כן יכולה לספר לכם על ברק סגל, שהיה "ממנהיגי" המחאה בקיץ שעבר, ושבניגוד לאחרים הבין את השיח החדש שדפני מציעה. את ברק הכרתי באוניברסיטה, בפרויקט בו הדרכנו יחד. ברק לימד פסיכולוגיה קבוצה של נוער בסיכון, תחת אג'נדה שטוענת כי הידע מגיע לכולם, ולא רק לבעלי הפריווילגיות שיכולים להשיגו. במשך שנה היו תלמידיו מגיעים לאוניברסיטה, לכיתות בהן אנחנו למדנו, ולומדים. ביחד. למחויבותו לתלמידיו לא היה גבול. בסוף אותה שנה הגיע הקיץ שבו התחילה המחאה. בשנה שאחר כך ברק בחר להיות מורה לאנגלית בבית ספר, ובשאר הזמן הוא היה פעיל מאוד (בין היתר) במאבקים של תושבי השכונות. הוא ויתר על כל התכניות שהיו לו לפני הקיץ ופעל. בשטח. עם אנשים. הלך (מילולית, הלך) ודיבר עם אנשים, על צדק, על זכויות, על אחריות אזרחית. אם לא שמעתם על זה, זה גם בגלל שברק בוחר לא להתראיין. גם הוא מבין שלא הוא המנהיג, ושלא הוא צריך להיות בקדמת הבמה. גם בעיניו זה המאבק של כולנו. כהערת אגב אספר לכם שברק הוא אחד מאותם "אנרכיסטים" שנעצרו במהלך ההפגנות במחאה.

אני רוצה לספר לכם גם על דניה דעואל, עוד מנהיגה. גם דניה הדריכה בני נוער, במקביל לברק, בפרויקט עליו סיפרתי. וכשהגיע הקיץ דניה בחרה להיות פעילה במאהל נורדאו, ובין היתר עשתה לילות כימים במאבקם של תושבי השכונות הצפוניות בת"א (ביניהם קשישים רבים) על תחבורה ציבורית הולמת שתקרב אותם לשירותים העירוניים. כמו ברק, גם דניה היא אשת חינוך, ולא רחוק היום שבו היא תנהל בית ספר. אני נבוכה לספר על כמות אירועי המחאה שדניה הזמינה אותי אליהם במהלך השנה האחרונה, פשוט בגלל שרק למעטים מהם באמת הגעתי. הרצאות, כנסים, דיונים, הפגנות, קבלות שבת – לא עבר שבוע מאז הקיץ שעבר בלי אירוע כלשהו הקשור למחאה. בטח גם עליה לא שמעתם. אני מקווה שאתם כבר מבינים לבד שזה לא אומר ששום דבר לא קרה.

דניה וברק הם חברים שלי גם בפייסבוק. זו הסיבה שבגללה אני יודעת לספר על כל מה שהם עושים. בזכותם (ובזכות עוד רבים וטובים) אני יודעת שהמחאה ממש לא עצרה במהלך החורף, אפילו להיפך. אלפי (אם לא עשרות אלפי) פעילים ברחבי הארץ עובדים במרץ מאז הקיץ שעבר. אין-ספור יוזמות חדשות החלו בעקבות המחאה של הקיץ, במספר רב של מוקדים, במספר רב של תחומים. פעילים ופעילות מצאו נושאים קרובים לליבם, והתחילו להזיז דברים. איך? הם יצאו מהבית, בתור התחלה. נפגשו, שוחחו, למדו, חשבו, יצרו, פיתחו, יזמו, הובילו, התעוררו, לקחו אחריות על עצמם, על הסביבה שבה הם חיים ועל החברה שבה הם רוצים לחיות.

ההתעוררות האזרחית הזאת לא יכולה לשאת פרי ביום אחד, וגם לא בשנה אחת. זו ציפיה מופרכת. שינויים חברתיים, בטח כאלה המבוססים על חינוך מחדש, לוקחים זמן. תוצאותיהם נמדדות ביוזמות חברתיות (והשפעתן), בחקיקה, במספר המתפקדים החדשים, באחוזי ההצבעה בבחירות. כדי לראות שינוי חברתי דרושה סבלנות. גם זה חלק מהשיח החדש. וזה בדיוק מה שדפני ליף טוענת שוב ושוב. בעיני, כשמסתכלים על זה ככה, המחאה של דפני ליף היא לגמרי סיפור הצלחה.

ולנקודה השניה.

2. "אין לי כוח לקרוא, תספרי לי"
בניגוד למשפט הראשון, שהגיע מבחור שאני לא מכירה, את המשפט השני אמר חבר קרוב, אחרי אין-ספור שיחות שניהלנו על צדק חברתי ועל המחאה. כבר חודשים ארוכים שהחבר הזה (כמו כל חברי) שומע ממני כמה התקשורת מוטה וכמה חשוב לחשוף את עצמנו למקורות מידע חלופיים כי אחרת אין באמת מושג על מה שקורה בשטח. ובכל זאת, פעם אחר פעם, אני מוצאת את עצמי בדיונים עם אנשים (הוא לא היחיד ועמו הסליחה…) שיש להם המון ביקורת, והמון התנגדות, והמון טענות נגד, אבל מינימום של מעורבות.

זה מתסכל אותי בשתי רמות: הרמה הראשונה היא הרמה האישית. יש משהו מאוד מתיש בלנהל דיון עם מישהו שצריך להסביר לו את כל התמונה מההתחלה, פעם אחר פעם, כי עמדת המוצא שלו מבוססת על חוסר ידע. זה מובן לגמרי כשחוסר הידע מוצדק, ומתסכל נורא כשחוסר הידע נובע מבחירה. אני לא מצפה מכולם לרמת המעורבות שלי, בדיוק כפי שאני לא דורשת מעצמי את רמת המעורבות של ברק או של דניה. אני כן מצפה ממי שמותח ביקורת שידע למלא את חלקו קודם ולבסס את הביקורת שלו על תמונת מצב רחבה ככל הניתן, בטח כשאני יודעת שהיא בהישג ידו, אם רק יבחר בכך.

הרמה השניה של התסכול היא הרמה החברתית. המשפט הזה "אין לי כוח, תעשי בשבילי" מייצג את תפיסת העולם של השיח הישן, של אדם שמחפש לו מנהיג שיוביל אותו בזמן שהוא נח. מתסכל אותי לחשוב על כמות האנשים שמפספסים את הנקודה העקרונית הזאת, כי היא בסופו של דבר המפתח להצלחתה או מפלתה של המחאה החברתית. אי אפשר לדרוש צדק בלי לפעול, ולו במעט, כדי להשיגו. זה פשוט לא עובד ככה. לצאת להפגנות מבלי לדעת על מה מפגינים (או מי עומד מאחורי ההפגנה) זה לא מספיק, לקרוא רק את העיתונים הגדולים זה לא מספיק, לטעון נגד המנהיגים בלי להתפקד זה לא מספיק, לבחור לא להתעניין בשיח המתנהל ברשת ובמקביל לבקר את האופן שבו המחאה מתנהלת זה כבר יותר מלא מספיק – זה פשוט מעצבן. וזה יוצר עומס אדיר (בעיקר רגשי, אגב) על אלה שכן פועלים.

 שורות תחתונות:

• "דפני ליף מעצבנת אותי" זו לא סיבה מספיק טובה לא להיות מעורבים. דפני ליף לא בוחרת להנהיג את המחאה הזאת באופן אליו אנו רגילים, היא לא מבקשת לה את המושכות ואין שום סיבה להמשיך ולהעמיד אותה במיקום הזה. לא טוב לכם דפני ליף? בואו ותגידו מה כן. בואו ותפעלו בדרך שלכם. אבל תפסיקו להפיל עליה את האחריות. מדובר בחיים שלכם בסופו של דבר. הסיפור פה הוא לא היא, הוא אנחנו.
• המידע לגבי המחאה קיים, גם אם אתם לא מוצאים אותו בעיתון. הוא קיים באתר המחאה, בבלוגים, בפייסבוק, בטוויטר. באמת שלא צריך להתאמץ כדי להיות חשופים לנעשה בשטח. לקיחת אחריות אישית היא הצעד הראשון בדרך לשינוי חברתי. יש לכם ביקורת כלפי מה שקורה? מעולה. צאו לשטח ותתחילו ללמוד. תהיו מעורבים. אל תשבו בבית מול הטלוויזיה בתריסים מוגפים ותגידו "לא קורה שום דבר". זה לא עובד ככה יותר. ואם לא בא לכם, אז לפחות אל תמתחו ביקורת. באמת שזה לא עוזר.
• ואם כבר – כדי לעזור להגביר את הנגישות למידע, קחו חלק בהפצתו. השתמשו בכלים שהאינטרנט מציע כדי להגיע לעוד אנשים, כדי לספר להם על דברים שבעיניכם הם חשובים. זה הרי כל כך פשוט, וזה חלק מהמהות של אחריות חברתית.
•  השינוי כבר קורה. פשוט צריך לפקוח עיניים כדי לראות אותו.

כשיחסי הכוחות משתנים

העצוב הוא שרק עכשיו אני באמת מתחילה להתעורר, שרק עכשיו אני מתחילה לפחד. רק עכשיו אני מבינה סוף סוף איך זה באמת מרגיש להיות מדוכאת על ידי המדינה שלך, להיות משוללת זכויות, להיות חלשה. הייתי צריכה לראות את זה בעיניים שלי, על האנשים שדומים לי, בשביל להבין שגוזלים ממני את החסינות שאליה הורגלתי.

כשהמשטר פועל בצורה גלויה וישירה נגד השכבה החזקה שלו, עושה לה דה-ליגיטמציה בתקשורת ההמונים, משקר, מסית – אני מתחילה לפחד. סימן שמשהו ממש לא טוב קורה. ולא צריך להיות שמאלנית, פמיניסט או יפה נפש כדי להבין את זה.

האנשים שנעצרו בהפגנה הזאת הם אנחנו. הם אתןם ואני – חניכי תנועות הנוער, בוגרי צבא, משכילים, בעלי אמצעים, בעלי המקצועות חופשיים. אנחנו לא קבוצה חלשה או מוחלשת, חשוב לזכור את זה. המדינה היא זו שהעניקה לנו את הכלים להצליח, את כללי המשחק ותנאי הפתיחה להצליח בחיים. אנחנו אלה שהתמזל מזלןם לקבל גישה לפריווילגיות: להיות בחוגים ובתנועות נוער, לסיים את מערכת החינוך עם תעודת בגרות, להגיע לתפקידי מפתח בצבא, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד בעבודה שמאפשרת מחייה סבירה.

לאט ובשקט, כמעט בלי ששמנו לב, גם בנו התחילו לפגוע. גם אותנו מחלישים. זאת הסיבה לכל המרמור הזה – פתאום נהיה לנו יותר כבד. זה כמו במשחק הזה בטיולים ששמים לאנשים אבנים בתיק בלי שירגישו: עוד אבן, ועוד אחת. לוקח זמן עד שמרגישים את המשקל.

זה גורם לי לחשוב על כל אלה שנשללה מהם הגישה אל הכוח, שנמנעו מהם המשאבים, שנשמרו מוחלשים כדי לשרת את השיטה. אילו כלים יש להם כדי להילחם? מה מידת היכולת שלהם להתמודד עם הרשויות, לתעד בכזה קנה מידה הפניה של כוח כלפיהם, למחות? בניגוד אלינו, חלק מהם לא יודעים אפילו את זכויותיהם הבסיסיות ביותר. או יותר נכון: חלקם לא יודעים אפילו שיש להם זכויות.

אני תוהה גם כמה הסיתו אותנו נגד מוחלשים, בלי ששמנו לב. רק עכשיו, כשהאש מופנית כלפי, אני רואה את כל המנגנונים שבהם ההסתה פועלת.  עכשיו אני גם מרגישה כמה זה לא נעים.

תוך כדי כתיבה אני מבינה את האבסורד. בתור פמיניסטית, אני ערה לדיכוי, הסתה ושלילת משאבים שמופנית כלפי. אני מודעת למצבים בהם אני שקופה. אני יודעת כבר שבתור אישה מלכתחילה יש לי פחות כוח. ואני תוהה מה בתפיסה שלי השתנה.
ייתכן שעד עכשיו לא חוויתי דיכוי כזה ישיר ואלים מצד המדינה שהיא קו ההגנה האחרון שלי. עד עכשיו הדיכוי שחוויתי נעשה בדרכים סמויות יותר, גם על ידי המדינה אבל גם על ידי החברה. אלימות פיזית שהופנתה כלפי לא היתה תוצאה של אסטרטגיה מתוכננת, לא סומנתי באופן אישי כמטרה.
יותר מכך, חשוב לזכור: אני אמנם אישה, אבל אישה פריווילגית. מלבד היותי אישה אינני חווה שום סוג של דיכוי. מסתברת לי עכשיו העוצמה של הכוח שכן יש לי, ועד כמה הוא מגונן.
ולבסוף, עכשיו המדינה מדכאת באופן ישיר וגלוי גם את אלה שכן יש להם את כל הפריווילגיות – גם הגברים שעליהם הורגלתי להסתמך לא חסינים. החולשה שלהם מקרינה אלי – וזה גם מאוד מפחיד.

בתור פמיניסטית אני מכירה כבר את הצורך הזה בלהשמיע קול, בלגרום לאנשים לראות את המציאות שגם אני רואה, לגרום להם להשתכנע ולהצטרף. אבל עכשיו אני מבינה עוד יותר את התסכול מלא להצליח. רק עכשיו אני מרגישה את הפחד מלהפוך לשקופה באמת.

גם אני הייתי בהפגנה בשבת. לצורך העניין, ניתן לכנות אותי מעתה אנרכיסטית (ואתם שמכירים אותי ודאי מגחכים עכשיו לנוכח המחשבה). אני מבקשת מכם – אל תחכו לרגע שבו גם אתם תצליחו להרגיש את הדיכוי. תתחילו לפעול קודם, תתחילו רק עם ההבנה.

אל תסמכו על אמצעי התקשורת הרגילים. תמונת העולם שהם מביאים אינה אובייקטיבית, היא לעולם מושפעת מאינטרסים. חפשו מקורות מידע נוספים, היו פתוחים לשמוע קבוצות אחרות, היו ביקורתיים. קחו חלק ביצירה של תקשורת אלטרנטיבית: שוחחו, שתפו, הפיצו מידע. זה קריטי כדי להביא לתפיסת עולם יותר מאוזנת.
חשוב מכך- אחרי ההפגנה בשבת הבנתי לראשונה כמה מהר המטרות משתנות, והאש משנה כיוון. נצלו את הכוח שכן קיבלתם וגלו סולידריות. אחדו כוחות. בחרו קבוצה אחרת, שאינכם משתייכים אליה, וקחו חלק גם במאבק שלהם. השתמשו בכוח שלכם, מצאו את הדרך הנכונה עבורכם, וחזקו אחרים. למיטב הבנתי, זהו הערך הבסיסי עליו מושתת המחאה החברתית הנוכחית.