הסכמה חופשית

פעם אחרי פעם אני מגלה כמה א/נשים לא מכירים את החוק ביחס לעבירות מין בכלל, ולאלמנט של הסכמה חופשית בפרט. הנה הסבר קצר שיכול לעזור.

לפי החוק, תקיפה מינית (כלומר, מעשה הנחשב עבירת מין) מתקיימת במצב שבו אין הסכמה חופשית. אבל מה זאת בדיוק הסכמה חופשית?
בשנת 1993 פסק בית המשפט העליון פסק דין תקדימי בפרשת האונס בקיבוץ שמרת. באותו מקרה חבורת בני הקיבוץ (שהיו אז בני 17) קיימו יחסי מין עם בת קיבוץ (אז בת 14.5) לאורך חמישה ימים, שבמהלכם חזרה לביתה ושבה לדירה בה בוצעו מעשי האונס. הנערים טענו לאורך המשפט כי המעשים נעשו בהסכמתה המלאה של הנערה, ואילו היא טענה שהמעשים נעשו בניגוד לרצונה ותוך איומים כלפיה. בבית משפט השלום נמצאו הנערים אשמים באונס, בערעור בבית המשפט המחוזי זוכו הנערים חמת הספק מכמה טעמים בהם אמינות העדים (בעיקר חוסר אמינותה (לכאורה כמובן) של המותקפת), השיהוי בדיווח על המקרה, והתנהגותה של הנערה במהלך האירועים (כאן הכוונה לעובדה שהנערה לא צעקה בשעת המעשה, והעובדה שהיא עזבה את הדירה ושבה אליה "מרצונה"). בערעור נוסף בית המשפט העליון מצא את הנערים אשמים באונס, והוא מתייחס לכמה וכמה היבטים של המקרה. פסק הדין מציג גישה מהפכנית בכל הנוגע לאונס, בעיקר סביב שאלת ההסכמה. מובאים כאן כמה ציטוטים חשובים מתוך פסק הדין:

[נשיא ביה"ש דאז, שמגר]
התייחסות לעבירת האינוס:
"שלא בהסכמתה החופשית" – הסכמה חופשית עולה מתוך מתן ביטוי להסכמה ואין די בהיעדר התנגדות, אם זה יכול להיות בנסיבות העניין תולדה של פחד, הלם או חוסר אונים שהאישה נקלעה אליו.

• הסכמה לבעילה על-ידי פלוני אינה הסכמה לבעילה על-ידי פלמוני, והסכמה לבעילה בעבר אינה כשלעצמה הסכמה לצורכי בעילה בהווה. הווי אומר, בהיעדר סימן להסכמה במועד הרלוואנטי, אין זכות מוקנית להסכמה.
• הסכמה להתעלסות (נשיקות וחיבוקים) אינה גם הסכמה לבעילה ואינה מונעת הבעת אי-הסכמה לבעילה.
• אישה האומרת "לא" – מבטאת אי-הסכמה. […] אין הצדקה והיגיון בכך שלצורכי מניעת חדירה לאיבר מינה של אישה תהיה דרושה יותר מאי-הסכמה מילולית. כל אדם בישראל נהנה מזכות יסוד לשלמות גופנית ולשמירת כבודו כאדם.
• גבר המתעלס עם אישה בהסכמתה אינו חייב לקרוא מחשבותיה ולחוש מיד כאשר חל שינוי בגישתה והיא פוסקת להסכים למעשה, אולם אם האי-הסכמה מובעת בדבריה או נובעת מהתנהגותה, די בה כדי להפוך בעילה – הנעשית בניגוד להבעת האי-הסכמה ­לעבירה.
• אין הכרח בכך שהאי-הסכמה תובע בצעקות, בהיאבקות וכדומה. בוודאי, אין מקום לתמיהה מדוע פלונית לא צעקה כאשר הנסיבות היו כאלה שהיא ראתה עצמה בסכנה לו הייתה מביעה התנגדות קולנית, או אם הצעקה היא בנסיבות העניין חסרת תוחלת או תועלת.

הסכמה זה סקסי.  קרדיט: bedsider

התייחסות ל"עצימת עיניים":
ייתכנו אפוא שלוש מערכות של נסיבות כאשר אין הסכמה חופשית של האישה הנבעלת: (1) העבריין היה מודע להיעדר ההסכמה, ואולם לא היה מוכן לוותר בשל כך על הבעילה; (2) התקיים מצב של טעות בעובדה; (3) הבועל עצם את עיניו מפני אפשרות התקיימותן של הנסיבות העובדתיות הרלוואנטיות להתהוות העבירה. בכך נדון עתה:

• יש נסיבות שבהן נוצר חשד בלבו של עושה המעשה (הבועל את האישה), שמא מתקיימת נסיבה שעלולה להפוך את מעשהו למעשה עבירה, היינו, עולה במחשבתו החשד שמא האישה אינה מעניקה לו הסכמה חופשית. אם הוא בוחר לבצע מעשהו על-אף החשד האמור, בלי לבדוק את הנסיבות ובלי שהוא מראה אכפתיות לדבר התקיימותן – יש בכך משום עצימת עיניים. זו האחרונה דינה ומהותה כדין המודעות לקיום הנסיבה ההופכת את המעשה לעבירה. עצימת עיניים הינה שוות משמעות לידיעה.

מסקנות:

• החבורה נהגה בה לא כמו באדם, אישה או נערה, שהיא חברה ­ולו חברה לשעה – אלא כבבובת-מין החייבת לשמש אותם לפי צוויהם, ללא כבוד, ללא יחס אנושי, ללא כל התחשבות. […] תיאורה של שרשרת האירועים המתוארת כ"הסכמה חופשית" של בת ארבע-עשרה וחצי היא נטולת היגיון ונטולת יסוד במערכת הנסיבות שתיאורה הובא לפני בית המשפט. אגב, הקריאה "זונה תצאי החוצה" הוא ביטוי שמשתלב היטב עם היחס אליה.
• לפנינו מקרה, שבו הצביעו הנסיבות לפני מי שלא עצם עיניו מראות, לא אטם אוזניו משמוע ולא חתם עצמו מכל תחושה ורגש, כי נעדרת הסכמה חופשית.

תשאלו קודם: "זה בסדר?" זה לא הורס את האווירה… זה מדליק אותי. קרדיט:where is your line 

 

[השופט חשין מוסיף]

• חלה תזוזה בהגדרת מעשה האינוס; ותחת מעשה הנעשה "בניגוד לרצונה" של אישה, מדבר עתה החוק במעשה הנעשה "שלא בהסכמתה החופשית" של אישה. ודוק: לא אך "שלא בהסכמתה", אלא שלא בהסכמתה "החופשית".
• ההבחנה בין "בניגוד לרצונה" לבין "שלא בהסכמתה החופשית", היא הבחנה בין דברים הנראים לעין או הנשמעים לאוזן לבין דברים שאינם נראים לעין ושאינם נשמעים לאוזן. […] לענייננו כאן ניתן לומר, כי המושג "בניגוד לרצונה", ובצדו המושג "שלא בהסכמתה החופשית", הינם שני צדדים של אותה מטבע, כאשר "בניגוד לרצונה" (או "התנגדות") הינו הביטוי החיצוני לאי-הסכמה.
• במקום בו מבקש גבר להתייחד עם אישה, אמור הגבר לבקש את הסכמתה של האשה, ולקבל את הסכמתה של האישה לדבר. הבקשה יכולה שתבוא באורח מפורש, ויכולה היא שתבוא במשתמע; אפשר שתבוא בדיבור מישרין, אפשר שתבוא בדיבור מרומז, ואפשר שתהיה במעשה. ואולם בין בדרך אחת ובין בכל דרך אחרת, חייבת שתהיה הסכמה בין שני בני הזוג.
• רק במקום בו הסכימה האישה – באחת מדרכי ההסכמה המקובלות: בין מקובלות על בני-אדם בכלל ובין מקובלות על הגבר והאישה המיוחדים – ניתן לומר כי מעשה האישות נעשה בהסכמתה של האישה. ואם לא נתנה האישה הסכמתה – הסכמה מפורשת או הסכמה במשתמע – יהיה מעשה האישות שלא בהסכמה.
• במקום בו עולה ספק אם הסכימה האישה למעשה אישות – או אם לא הסכימה – המסקנה חייבת להיות כי מעשה האישות היה שלא בהסכמה, שהרי עד שלא הייתה הסכמה לא הייתה הסכמה, ומעשה אישות שהיה לאחר אותה "לא הייתה הסכמה" נעשה ממילא "שלא בהסכמתה החופשית" של האישה.
• מסקנה נדרשת מאליה היא, שאישה אינה נדרשת כלל להתנגד ­או להביע אי-רצון – למעשה האישות כדי שהמעשה יהיה שלא בהסכמה. די לה שלא נתנה הסכמתה למעשה, והמעשה יהיה שלא בהסכמה.

השופט מצטט את השיר "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת", וכך הוא כותב:

האומנם כך הוא? האומנם "לא" הוא "אולי"? האומנם "לא" הוא "בוא"? האומנם "לא" הוא "כן", ואף "עוד יותר מזמין מ'כן'"? אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת – בוודאי בכישרון – ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג.

ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאישה אומרת "לא" היא מתכוונת ל"לא" כמשמעותו בחיי יום-יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. "לא" הוא לעולם "לא", ואין "לא " שהוא "כן". אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום – והכול אם מדברים אנו בלשון בני-אדם. "לא" הוא "לא". אישה האומרת "לא" והגבר מתייחד עמה על-אף אותו "לא", הייחוד הוא שלא בהסכמתה והמעשה הוא מעשה אינוס

בכל שאלה ניתן לפנות לקווי הסיוע לנפגעות  ונפגעי תקיפה מינית:
1202– קו נשים
1203 – קו גברים.