יום ארוך של פמיניסטית מתחילה

בוקר
סדנה שגרתית בבית ספר מטעם מרכז הסיוע. עוד חשד למקרה של אלימות מינית כלפי נערה.

צהרים
הסרט miss representation (פרומו). אני עוד אכתוב עליו באריכות ולכן לא ארחיב כאן, אבל בואו רק  נגיד שתוך כדי צפיה יצא לי עשן מהאוזניים. הסרט מציג את הפערים בייצוגי נשים וגברים בתקשורת בארה"ב. הטענה המרכזית של הסרט היא שעלינו להציג יותר מודלים של נשים חזקות ומשפיעות בשביל לעודד עוד נשים להאמין כי גם הן יכולות. אני צופה ומתעצבנת. ומתעצבנת, ומתעצבנת. זה לא שהופתעתי מהנתונים המקוממים בסרט, אלו דברים שכבר ידעתי. בכל זאת, המנה הגדושה הזאת של ייצוג לא הולם גרמה לי להיות שוב מתוסכלת מעד כמה שהמצב נורא.

קצת יותר מאוחר בצהרים
טלפון הביתה לשתף את אמא שלי ואחותי ב"עד כמה המצב נורא". התגובה הראשונה שלהן: "טוב, אבל למה את כל כך כועסת, תירגעי".
זה המקום להזכיר שלהגיד למישהי כועסת "תירגעי" זה הדבר הכי פחות טוב שאפשר לעשות בשבילה…

שעה אחר כך
מנתקת את השיחה עם אמא. למרות הדיון המתיש, שאלת ה-"אבל למה את כל כך כועסת" נותרה לא פתורה. אני עדיין ממש כועסת. רגע, אני פמיניסטית… אני זועמת, זאת המילה.

לפנות ערב
צעדת השרמוטות, גן מאיר. מספר שווה של שרמוטות, גברים תומכים, וצלמים. אני פוגשת את רזיה חברתי היקרה. "תגידי", אני שואלת אותה "גם את עדיין כועסת לפעמים, נכון? אני לא היחידה?"

ערב
מתחילות לצעוד. טשרניחובסקי, על המדרכה. ואז בשד' בן ציון. ואז תרס"ט, ואז שד' חן. אמנם יש לנו שלטים, אבל כבר חושך. לא פעם אנחנו עומדות במרכז השדרה, מוסתרות מהפנסים על ידי העצים הגדולים, צועקות אחת לשניה "לא זה לא!" ומהנהנות אחת לשניה בהסכמה. רזיה ואני מחייכות למצלמה עם השלטים בידינו. מספר השרמוטות קצת עלה. ובכל זאת, למרות ההליכה, ולמרות הקור ברחוב, והחברים שפגשתי תוך כדי, הכעס לא שוכך.

[מחשבות כועסות מהצעדה: למה לא אישרו לנו לצעוד ברחוב הראשי, למה אנחנו נעצרות כל פעם במרכז הרחוב ולא ליד צומת, למה אנחנו לא מפנות את השלטים לכיוון הנהגים בכבישים, למה באו כל כך מעט נשים, למה אנחנו לא מצליחות לנצל טוב יותר את העובדה שאנחנו כבר נמצאות במרחב הציבורי, למה גם ההפגנה הזאת היא מנומסת כל כך, למה הסיבה היחידה שיש לה איזשהו הד תקשורתי היא האפשרות לפרסם אח"כ תמונות של נשים בחזיה…]

ממש לקראת הסוף אני עומדת ליד מפגינה שמוטרדת על ידי צלם. זהו, הצעדה הסתיימה.

ערב מאוחר
"די," אני אומרת לעצמי מיואשת, "תירגעי". הצעקות התישו את כוחי, המפגינות החלו מתפזרות מהכיכר. אני מזכירה לעצמי כמה זה בכל זאת היה חשוב. אני אומרת למארגנות הצעדה תודה כנה*.

אני משוחחת עם עצמי שיחה רגועה בדרך הביתה:
– יופי, לפחות יש לי תמונה לשים בפוסט על הצעדה.
– רגע, מה תמונה? את לא שמה תמונה שלך בבלוג.
– אה, נכון. אני לא מפרסמת שם תמונות שלי.
[שתיקה]
– למה בעצם אני לא שמה תמונה שלי בבלוג? למה אני לא כותבת בשמי המלא? למה לקח לי חצי שנה בין ההחלטה לפתוח בלוג להחלטה לקשר אותו אלי, לפרסם אותו בפייסבוק? הרי כל מי שמכיר אותי כבר במילא יודע מה אני חושבת…
[התשובה האסוציאטיבית הראשונה היתה כל כך לא פמיניסטית, שאני כמעט מתביישת לספר עליה כאן]
– את באמת רוצה שהבחור הבא שיגגל את השם שלך לפני הדייט יגיע ישר לבלוג?! ככה באמת לא תמצאי חתן.

שוב זועמת.

***

יום אחר כך, קצת יותר רגועה
אני מנסה להבין קצת יותר לעומק. האם בקישור שמי המלא לבלוג שלי אני מסכנת את עצמי איכשהו (מעבר לסוגיית החתן כמובן)? אולי אני חוששת שזה יגביל אותי בכתיבה?

אני הרי לא היחידה. ב"ראומה", "יחסי מין", "משהו לנשנש כשהאורחים יגיעו" – שלושה מהבלוגים היותר ידועים בעולם הזה של כתיבה פמיניסטית – זהות הכותבות לא לגמרי ידועה (הבלוגים כתובים בשם פרטי / שם מלא ובכל מקרה בלי תמונה), והם לא היחידים כמובן. זה לא הפך אותם לפחות משמעותיים או פחות משפיעים – הבלוג שלי, שנפתח בזכותם, הוא הראיה לכך.

אני חושבת על המשפט "האישי הוא הפוליטי", ועל miss representation. תוהה האם אין ערך בכך שנעמוד מאחורי המילים שלנו בפה מלא (ושם מלא, ותמונה). איזה מסר עובר בהסתרה הזאת של הזהות, בכתיבה ב(סוג של)מחתרת? מה עומד מאחוריה? מה עומד מאחוריה במקרה שלי? ואיפה עובר הגבול בין האישי לפוליטי? מתי הוא נחצה?

עוד יום אחר כך, באמת רגועה
בינתיים, כמו שאפשר להבין, הפוסט פורסם בלי תמונה.

* חשוב לי לחזור ולהדגיש את הערכתי הרבה למארגנות הצעדה שהצליחו להוציא א/נשים לרחוב ולעורר שיח חברתי חשוב על תרבות האונס. תבורכו.

נשים עושות היא-סטוריה

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס "נשים מובילות שינוי בהיא-סטוריה ובימינו", שנערך על ידי ארגון אמנסטי ישראל לקראת יום האישה הבינלאומי שחל מחר (ה-8.3). חזרתי הביתה עם לא מעט תהיות.

בכנס הרצתה אורלי אלמי, מורה שהעבירה קורס בחירה בנושא "נשים מובילות היא-סטוריה" לתלמידות כיתה ה', בבי"ס למחוננים באיזור שוהם ("תלמידות", כי רק בנות בחרו בקורס…). את ההרצאה פתחה אורלי בתרגיל: "קחו דקה וחשבו על חמש נשים משפיעות. חמש נשים שלדעתכן עשו היסטוריה. אל תחשבו יותר מדי, רשמו את מה שעולה לכן בראש". נשמע קל, נכון? השם הראשון שעלה בראשי היה "מדונה". אחריו עלו שמות נוספים של נשים ידועות, אך מכיוון שלא ממש ידעתי מי הן או מה עשו, בחרתי לא לרשום את שמן. וכך נגמר הזמן, ושמה של מדונה נותר בודד ברשימה. מיותר לציין שהתאכזבתי מעצמי עמוקות: אני, פמיניסטית גאה מזה שנתיים, לא מסוגלת לנקוב בשמן של חמש נשים שעשו היסטוריה? מה קורה פה?

החלטתי לנסות ולברר את העניין בקרב עוד אנשים שאני מכירה. הפתרון הקל היה מחקר פייסבוק קטן ולא ממש מייצג: פרסמתי בפייסבוק פעמיים פוסט המבקש לנקוב בשמן של חמש נשים שעשו היסטוריה. על הסקר ענו 13 חברים: שש נשים ושבעה גברים. בסך הכל חברי נקבו בשמן של 49 נשים, מתוכן 42 נשים שונות (מתוך 65 תשובות אפשריות). כל התשובות נספרו. ארבעה מהמשתתפים הזכירו פחות מחמש נשים, שש מהנשים הוזכרו יותר מפעם אחת (רשימת השמות המלאה בסוף הפוסט). מבין הנשים שהוזכרו היו 18 שידעתי להסביר לעצמי במשפט מה היתה תרומתן לחברה, 13 שזיהיתי את שמן אך לא ידעתי לספר עליהן דבר (כלומר לא ידעתי לציין מה עשו שזיכה אותן להיכנס להיכל התהילה) ו-11 נשים שאת שמן כלל לא הכרתי. כמה נורא.

ייתכן מאוד שה"מחקר" הקטנטן הזה הוא לא יותר מתעודת עניות בשבילי, ובסך הכל חושף את בורותי ברבים. אפשרות נוספת, והיא המדאיגה יותר בעיני, היא היעדרן של נשים מלימודי היסטוריה. בסוף שנות ה-60 נמתחה ביקורת פמיניסטית על כך שההיסטוריה האנושית היא בעצם his-story, כלומר נכתבת על ידי גברים ולמען גברים. בשנות ה-70 וה-80, עם הגל השני של הפמיניזם, החלה גם כתיבה של היא-סטוריה (herstory) – ספרות שחלקה מציאותית וחלקה בדיונית, המסופרת מנקודת מבט נשית. ובכל זאת, למרות הביקורת ולמרות המודעות הפמיניסטית לנושא, נראה כי ההיא-סטוריה עוד לא ממש חלחלה למערכת החינוך. כולנו ממשיכים ללמוד על מלחמות ומצביאים, ועל גברים שהשפיעו על העולם. כמה מכם יודעים שאלינור רוזוולט לא היתה רק "הגברת הראשונה" (אשתו של נשיא ארה"ב), אלא עמדה בראש הוועדה לזכויות האדם של האו"ם ומי שהציגה בפני האו"ם את "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם" – מסמך זכויות האדם המקיף והמחייב ביותר בעולם? וכמה יודעים שקוקו שאנל אחראית לא רק לבושם שאנל 5, אלא היתה מעצבת אופנה פורצת דרך שבין היתר, שיחררה את הנשים מהמחוך (talk about שחרור האישה…)? אני שואלת פשוט כי עד לאותו כנס, מוזר ככל שזה ישמע, אני לא ידעתי.

בחלקו השני של הכנס נערך פאנל של נשים שעושות בעצמן היסטוריה: שולה קשת, עאידה תומא-סולימאן, ענת סרגוסטי, תמר זנדברג ודורית אברמוביץ'. הנשים הללו פועלות, כל אחת בדרכה, לשינוי חברתי בישראל, וכולן (כמובן) פמיניסטיות.

אחת השאלות שנשאלו בפאנל היתה "מהו ההישג הכי משמעותי שלך השנה?". עאידה תומא סולימאן ציינה את התמנותה לעורכת הראשית של עיתון יומי ותיק בערבית*. ההישג הזה מרשים ומרגש לאור העובדה שאישה נבחרה לתפקיד העורכת הראשית, ובמיוחד כשמדובר בחברה הערבית הנחשבת שמרנית יותר. ממש רציתי לספר לכם גם באיזה עיתון מדובר. לצערי, בכל חיפושי באינטרנט (בשפה העברית והאנגלית) לא הצלחתי למצוא את התשובה. יותר מזה, בשום אזכור שהגעתי אליו על גב' תומא-סולימאן (שוב, בעברית ואנגלית) היא לא הוזכרה כעורכת עיתון כלשהו. לשולה קשת, תמר זנדברג ודורית אברמוביץ', אקטיביסטיות מהשורה הראשונה, אין כלל ערך בוויקיפדיה***. אולי גם מזה אפשר ללמוד משהו על האופן שבו נשים עושות היסטוריה.

שווה לחשוב רגע גם על המשמעות הנגזרת מהמושג היא-סטוריה: מה תפקידה של המילה הזאת, ומה היא משיגה בפועל? כאמור, המילה הומצאה כביקורת על הגישה הפטריאכלית בה נכתבה ההיסטוריה עד כה, מטרה חשובה ללא ספק. אני תוהה האם השימוש שנעשה כיום במושג "היא-סטוריה" לא חוטא קצת למטרתו, בכך שהוא מתייחס להיסטוריה נשית ולכן אמורה לעניין רק נשים. האם נכון לייצר שני קווים היסטוריים מקבילים: his-story ו-her-story, או שנכון יותר לפעול למען הכללתן של נשים משפיעות בתכנית הלימודים הכללית, כאמצעי להכללתן כשוות בחברה?

נקודה נוספת שהעלתה הגב' תומא-סולימאן, היא החשיבות הרבה בכניסה של נשים לשיח הציבורי. כל כך הרבה נשים פועלות במגוון של מישורים, מגיעות להישגים מרשימים ומובילות שינויים חברתיים משמעותיים. הבעיה היא שזה לא מספיק. כל עוד השיח הציבורי נשלט בידי גברים, בין אם בתקשורת, בפוליטיקה או בדפי ההיסטוריה, הנשים נדחקות לפינה. גם פה, אחת הדרכים להוביל לשינוי היא חינוך. אנחנו יכולים לספר את סיפוריהן של אותן נשים, לעורר השראה באמצעותן ולסלול את הדרך לנשים נוספות ליזום, להוביל ולשנות, וגם לקבל הכרה על כך.

בגלל שאני מאמינה בחינוך, נתחיל בקטן: הנה הנשים ששמותיהן הוזכרו בפייסבוק, לפי הסדר בו הוזכרו. כמה מהנשים הללו אתם מכירים?

כל שם מקושר לערך ויקיפדיה** בעברית. בואו נתחיל ללמוד היסטוריה:

סימון דה בובואר*, חנה ארנדט, סילביה פלאת', ג'ודית באטלר, אליס מילר, פמלה אנדרסון, מארי קירי*, אינדירה גנדי, בטי פורד, רוזה פארקס*, דבורה הנביאה, מרגרט תאצ'ר*, בנזיר בהוטו, מדונה, חנה סנש, קרול גיליגן, ליידי גאגא, הילרי קלינטון, רוזה לוקסמבורג, ז'אן דארק*, אופרה ווינפרי, אליזבת הראשונה, ויסלבה שימבורסקה, רות המואביה, הקיסרית צה-שי, אולאמפ דה-גוז', קליאופטרה, אמה גולדמן, מרי וולסטונקרפט, נעמי קליין, אווה פרון, סופי ז'רמן, בר רפאלי, גולדה מאיר, לאה גולדברג, ארתה פרנקלין, ויקי קנפו*, קתרינה הגדולה, הלן קלר, אמיליה ארהארט, הארייט טאבמן, קוקו שאנל.

* נשים שהוזכרו ב"מחקר הפייסבוק" יותר מפעם אחת.

** שם העיתון הוא אלאתיחד. תודה אורלי (בכבודה ובעצמה!!).

***ויקפדיה נתפסת בעיני כמקור הידע הזמין ביותר כיום. שווה להתעכב בהקשר זה גם על התכנים (החסרים) של ערכי ויקיפדיה בכל הנוגע לנשים משפיעות, בישראל ובכלל.

קישורים רלוונטיים:

קישור לערכה של אמנסטי: הגברת משנה אדרת" – ערכת "חדר תוכן" בנושא זכויות נשים (כל הערכה נמצאת באינטרנט וניתנת להורדה בחינם).

בשבוע הבא יערך "הייד פארק נשים: קובעות את סדר היום" – 100 נשים ינאמו לאורך 8 שעות על במה בנמל תל אביב, ביוזמת onlife ונעמ"ת. ועל זה נאמר, בשעה טובה.

*** אפשר להגיב עם חמש הנבחרות שלכם/ן…