פרויקט "מדברים על זה" של עיתון ראש 1

אחרי המון המון זמן, אני חוזרת אל הבלוג כדי לשתף פרויקט מקסים ומרגש שלקחתי בו חלק.

הנה הסיפור:

לפני כמה חודשים העברתי סדנה (בנושא אלימות מינית מן הסתם) לצוות המדריכים במועדונית לילדי פליטים באס"פ. בסוף הסדנה ניגשה אלי אחת המדריכות, מיכל פרנק, ואמרה לי שהיא מנהלת השיווק של עיתון ראש אחד, ושיכול להיות ממש מגניב אם נוכל לעשות פרויקט ביחד. התלהבתי ממש, וסיכמנו שנהיה בקשר.

מיכל תקתקה פגישה עם רוני קוטק, העורכת הראשית של העיתון, שהיתה לגמרי בעניין, וסוכם על קמפיין שיפרסם העיתון, בשיתוף עם הכתבים הצעירים שלו.
רוני הובילה את המהלך הזה בצורה מדהימה, וחודשים ספורים אח"כ, הנה זה קורה: היה מפגש עם צוות העורכות/ים, וסדנה מדהימה לכתבות ולכתבים הצעירים, ואז לא מעט טלפונים של "הי דפנה מחר הדד-ליין לכתבה ואני צריכה להתייעץ איתך על…"

ואז זה קרה: סדרת כתבות שכתבו בני נוער, עבור בני נוער, בנושא של אלימות מינית ומיניות בריאה ובטוחה.

וזה מרגש אותי. מאוד.

מדברים על זה

אני מעלה פה קישורים לסדרת הכתבות (הפוסט יתעדכן אחת לשבוע-שבועיים).

תהנו.

שבוע 1: שוברים שתיקה

שבוע 1: באנו מיתוס לנפץ

שבוע 2: הטרדה או לא הטרדה

שבוע 2: מ'לכלוכית' ל'אמיצה' – דיסני

מודעות פרסומת

בתור התחלה, תאמין.

מדור יחסים ב-ynet הפך כבר מזמן להיות "מטען הזעם" של הפמיניסטיות, כך שמי ש"טעונה" מספיק יודעת לא להתקרב או פשוט לתת לדורה להתמודד איתם ב"שק של נחשים". גם אני משתדלת לא להיגרר לשטויות שנכתבות שם (ובמקרה הכי גרוע מתעצבנת בשקט, בחושך…).

אבל יש פעמים שבהן מה שקורה שם זו פשוט רשלנות מקצועית, כמו למשל הטור של דורית בר שפורסם השבוע, תחת הכותרת המופלאה: "טוענת שהיא רוצה סקס ללא רגשות? אל תאמין". דורית בר מוצגת בתחתית הטור כ"מומחית לאימון אישי, פסיכותרפיסטית, מטפלת מינית וזוגית, מרצה ומנחה סדנאות על מיניות ומערכות יחסים לנשים, גברים וזוגות". בהחלט מרשים.

וכך היא כותבת:

"…אני יודעת שזה לא כל כך פופולארי לא לרצות פשוט להזדיין, אבל ממש לא איכפת לי. אני רוצה שנעשה אהבה, ותעשה לי טובה, בפעם הבאה שאחת מאחיותיי היקרות תגיד לך שהיא בסדר עם זיון נטול רגשות, נסה להטיל בכך ספק ושאל אותה לפחות שלוש פעמים, מה היא באמת רוצה.

בטוחני שבסופו של דבר, היא תגיד לך שהיא רוצה קשר, כמהה לאהבה רגשית, מחייבת, עמוקה ומתפתחת. יתכן גם שבא לה להתענג איתך, אך גם אז, נסה לנהוג בה ברגישות ובחום. תן לה לחוש בטוחה בתוך הכניעה הזו למיניות ותשוקה.

היום אני כבר מבינה שנשים וגברים מורכבים אחרת, יש לנו צרכים שונים. לך אין שום בעיה לשכב איתי היום, ומחר עם אחרת, בעוד אני, פעמים רבות נקשרת אליך גם כשאין לזה צידוק הגיוני. קראתי שהאוקסיטוצין, ההורמון הנשי, הוא שגורם לי להיקשר אליך, הוא מופרש בתוכי במהלך הסקס ויוצר תחושות ורגשות של חיבור אליך, רצון למערכת יחסים ולהמשך הקשר.

אצלך, לעומת זאת, הטסטוסטרון מאפשר בדיוק את ההיפך – אתה יכול להיות עם אשה באופן טוטאלי מבלי להיקשר אליה בהכרח. קן ווילבר, פילוסוף אמריקאי, מתייחס להורמון הגברי כבעל שני שימושים בלבד "FUCK IT OR KILL IT"  (הרוג את זה, או זיין את זה), כך שאין ספק שהפער בינינו גדול".

(הדגשות שלי)

אחר כך היא עברה לדבר על חופש ונשימות עמוקות וכבר לא הצלחתי ממש להבין מה היא רוצה להגיד. אבל לגבי החלק הזה, הנה מה שיש לי להגיד לה:

דורית בר היקרה,
אני מאוד שמחה בשבילך על רצונך "לעשות אהבה", ומאחלת לך שהוא יתגשם בהקדם האפשרי. מה שלא ברור לי, זה איך הרצון האישי שלך מעיד על שאר הנשים בעולם, ובאיזו זכות את קובעת שאין אישה שרוצה סקס בלי רגשות.

בתור מטפלת מינית מוסמכת, אני מצפה ממך לדעת ש"קבוצת הנשים" ו"קבוצת הגברים" הן קבוצות הטרגוניות, שלכל פרט בהן רצונות וצרכים משלו/ה. אני מכירה כמה וכמה בנות שנהנות מיחסי מין אקראיים ונטולי רגשות, כמו גם כמה וכמה גברים שמחפשים כבר מישהי או מישהו להיקשר אליו. אני מכירה גם כמה וכמה א/נשים שלא רואים בביטויים של מיניות ותשוקה מצב של "כניעה" (אגב, כניעה למה בדיוק? ליצרים? Seriously?).

הרדוקציה שאת עושה לנשים וגברים כיצורים המונעים אך ורק מהורמונים היא מעליבה במקרה הטוב, ומסוכנת במקרה הפחות טוב. כך או כך, היא בעיקר מטעה.

ההמשגה שלך את הסיטואציה, לפיה הגבר הוא זה ששולט בעניינים ועליו מוטלת האחריות לא רק לרצונו אלא גם לרצונה של האישה היא לא פחות ממסוכנת. בתור מטפלת מינית, בואי נחשוב רגע על המסר שאת מעבירה כשאת אומרת לבחור "אל תאמין לה". אל תאמין לה כשהיא אומרת לך "כן, אני רוצה לשכב איתך". לי זה נשמע דומה מדי ל"כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?". האם גם אז הוא צריך לא להאמין לה? אולי לשאול לפחות שלוש פעמים "את בטוחה שאת לא רוצה?"?

ולמה את מתעלמת מהיכולת של האישה לבחור, לדעת מה טוב בשבילה, להחליט עבור עצמה? האם דעתך על נשים כל כך שלילית שאת לא רואה בהן יצורים תבוניים מספיק? האם לא הגיוני לחנך כל אחד מהצדדים לקחת אחריות על מעשיו?

ולבסוף, בתור מטפלת מינית מוסמכת ומנחת סדנאות על מיניות, האם זה סוג השיח שאת שואפת לייצר בין גברים לנשים? שיח המבוסס על חוסר אמון ומניפולציות? שיח שלא מסוגל לכבד אף אחת מהמעורבים? שיח שטחי וסטראוטיפי שבמקום לגשר רק מרחיב ומעמיק את הפערים?

במקומך הייתי נזהרת קצת יותר בדבריי, או לפחות חושבת לפני שכותבת בכזאת נחרצות.

חינוך מיני? לא בבית ספרנו

"המורה, את יכולה להסביר לי בבקשה איך מתרחשת זקפה?"
בשאלה הזו נפתחה סדנה למניעת אלימות מינית שהעברתי לא מזמן בחטיבת ביניים באיזור המרכז. על פניו, נראה היה שזו עוד שאלה מתחכמת של תלמיד שנבוך מעולם התוכן הזה שנקרא "אלימות מינית". בפועל, הסתבר שהשאלה היתה לגמרי כנה. בחודשים הספורים שבהם אני מעבירה סדנאות מטעם מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית נותרתי לא פעם המומה אל מול הבורות של בני נוער בכל הנוגע למיניות. ממש לא מזמן מצאתי את עצמי עונה לשאלות בסיסיות כמו: כיצד נכנסים להריון, מהי אוננות, או מהי "המחלה הזאת שיש לבנות כל חודש".

כמנחה מטעם מרכז הסיוע, תפקידי אינו להעביר שיעור "חינוך מיני". אני באה לדבר עם התלמידים על נושאים הקשורים באלימות מינית, מתוך הבנה שהיא מתרחשת בתוך הקשר חברתי שמאפשר אותה. לרוב, כשחושבים על ההקשר החברתי הזה, מתיחסים להבניה מגדרית (מיתוסים כמו "בנים תמיד רוצים סקס", "בנות משחקות אותה קשות להשגה" וכד'), תרבות אלימה או נטיה חברתית להשתיק את התופעה. אני מתחילה לתהות, שמא גם חוסר מידע בנוגע למיניות צריך להיכנס לרשימה?

בני נוער מקבלים מעט מאוד מידע אמין בנוגע למין ומיניות
מרכז המחקר והמידע של הכנסת פרסם בשנת 2010 מסמך בנושא חינוך מיני במערכת החינוך. בכל הנוגע לאחריות המדינה, החינוך המיני בבתי- ספר מופקד בידי משרד החינוך, באמצעות היחידה לחינוך למיניות, זוגיות וחיי משפחה בשירות הפסיכולוגי הייעוצי (שפ"י). יחידה זו ממונה על קביעת מדיניות, על הכנת תוכניות לימודים בתחום ועל הטמעתן. גם משרד הבריאות מעורב בנושא, באמצעות היחידה לקידום בריאות והאגודה לבריאות הציבור, שמוסרים לתלמידים מידע בנושא התפתחות ומיניות. וכך נכתב בפתח המסמך: "לנושא מיועדות כ-70 שעות במסגרת התוכנית "כישורי חיים" בבתי- ספר יסודיים ובחטיבות הביניים. בחינוך העל-יסודי אין תוכנית חובה לחינוך מיני. יישום התוכנית "כישורי חיים" בבתי-ספר הוא חלקי, וגם בבתי-ספר שבהם היא פועלת לא תמיד נכללים בה שיעורי חינוך מיני. ליחידה לחינוך למיניות אין סמכויות פיקוח, והיא איננה מנהלת מעקב אחר מידת ההטמעה והיישום של התוכניות שנכתבות במסגרתה. לפי מחקרים, מרבית התלמידים לא קיבלו חינוך מיני כלל או למדו חינוך מיני שעות מעטות בלבד. נטען כי החינוך המיני במסגרת בבתי- ספר ניתן כתגובה מקרית לאירוע נקודתי, מתייחס למיניות בני הנוער כמאיימת ואיננו מאפשר דיון משמעותי בנושאים המטרידים בני-נוער". (הדגשות שלי). ואלו הנתונים רק עבור החינוך הממלכתי.

מסתבר שלא רק אותי הנתונים הללו מטרידים. חמישה תלמידים מתיכון ליד"ה בירושלים החליטו לבחון את איכות החינוך המיני שזוכים לו תלמידי העיר. התלמידים סקרו 200 בני נוער מתיכונים ברחבי העיר. מהמחקר עולה כי רבים מבתי הספר אינם מכניסים חינוך מיני לתכנית הלימודים, אף שמדובר בחובה בבתי הספר יסודיים ובחטיבות הביניים. בחלק מהמקומות העידו הנשאלים כי התקיימה בנושא פגישה אחת בלבד. במקומות שהתקיימו בהם שיעורי חינוך מיני, 64 אחוז מהתלמידים העידו כי השיעורים לא הועילו ושהם לא סיפקו את המידע המבוקש.

 אבל זה שלא מדברים על מין, לא אומר שאין מין
באותו מסמך שהוגש לכנסת נכתב כי "עד כיתה י"ב כ-45% מן הבנים ו-30% מן הבנות קיימו יחסי מין. בני הנוער המקיימים יחסי מין נוטים להתנהגות מינית מסתכנת; כ-40% מהם קיימו יחסי מין עם שלושה בני זוג או יותר, וכ-65% קיימו יחסים עם בן זוג מזדמן. שיעור השימוש בקונדום בקרב בני נוער הולך ויורד בשנים האחרונות. בכל שנה כ-1,100 נערות עוברות הפלה באישור משרד הבריאות. (וזה רק קצה הקרחון. מומלץ בחום לעיין במסמך עצמו). במחקר בירושלים מצאו התלמידים כי לבני הנוער תפיסות מוטעות בנוגע לסקס המבוססות על מיתוסים (למשל: "מקלחת קרה או חמה אחרי סקס מונעת היריון" או "שיעול או עיטוש לאחר יחסי מין מונעים היריון"). עוד נמצא כי 34% מהתלמידים מקיימים יחסי מין לא מוגנים (גם כאן מומלץ בחום לקרוא את הכתבה כולה).

אז מערכת החינוך לא מסבירה על מין, את זה כבר הבנו. חברים הם מקור מידע מפוקפק במקרה הטוב, או בלתי מהימן במקרה הסביר יותר. מעטים בני הנוער שיפנו להוריהם בשאלות, ולא ברור כמה מההורים ירגישו נוח בכלל לענות. נראה כי המבוגרים מקבלים בלי בעיה סקס בשלטי חוצות באיילון, אבל נבוכים מכדי לדבר עם הילדים על זה. נוצר מצב אבסורדי בו אנחנו חיים בתרבות מוצפת דימויים וייצוגים של סקס, אבל בפועל, הדיבור על סקס ומיניות הוא עדיין בגדר טאבו. הברירה היחידה שנשארת לבני הנוער היא לפנות למקור המידע הזמין ביותר – האינטרנט. וכשכותבים "סקס" בגוגל, תנו לי לחסוך לכם, לא מגיעים להסברים על מיניות בריאה. זה נכון שקיימים לא מעט אתרים המספקים מידע בנוגע למין ומיניות, אבל כשלנגד עיניהם של בני הנוער נפרשים שלל סרטים פורנוגרפיים המראים לפרטי פרטים מה נכנס לאן, איכשהו אתרי המידע הופכים קצת פחות רלוונטיים (ואני מניחה שאין צורך להרחיב על האלימות בפורנוגרפיה, היחס המשפיל כלפי נשים, המודלים הלא מציאותיים וכו' וכו'…). כך קורה מצב מעוות שבו תלמידים לא מבינים עד הסוף איך נכנסים להריון ומנגד כשאני שואלת בכיתה מהו "אונס קבוצתי", התשובה שאני מקבלת היא "אורגיה".

באמת מבלבל. מתוך: קומיקס עלוב - Pathetic comics

אם הריון ומחלות מין זה לא מספיק, אחת מכל שלוש נשים ואחד מכל שישה גברים יותקפו מינית במהלך חייהם. מדו"ח הפעילות של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית לשנת 2010-2011 עולה כי 67% מהנפגעות והנפגעים שפנו למרכזי הסיוע נפגעו לפני גיל 18. עוד נכתב שם כי ילדים ובני נוער מתקשים במיוחד להבין שהאירוע הטראומטי אותו חוו הוא למעשה פגיעה מינית, מה שמוביל לשיהוי בדיווח. 2378 תיקי חקירה נפתחו במשטרה על עבירות מין שבוצעו בבני נוער בשנת 2010. באותה שנה, 523 בני נוער הופנו לשירות המבחן לנוער בעקבות עבירות מין שהם ביצעו. צריך לזכור שנתוני המשטרה והרווחה נכונים רק עבור מקרים שדווחו וטופלו בהליך פלילי. כמעט מיותר לציין שבכל הנוגע לפגיעה מינית ישנו דיווח חסר, רבות ורבים מהנפגעים שומרים את הפגיעה בסוד. האם לא סביר להניח ששיח פתוח על מיניות וחינוך למיניות בריאה היה יכול לצמצם במידה כלשהי את היקף הפגיעה?

 בואו נדבר על זה.
אני עדיין זוכרת את השיעור שבו המורה שלי לביולוגיה בתיכון, נעמי, הביאה לכיתה תיק מלא אמצעי מניעה והסבירה לנו בכנות ובישירות על כל אחד מהם. אני מעריכה אותה על כך עד היום. תמנע קליינמן, מעורכי המחקר בירושלים, אומרת בכתבה: "הרבה אנשים בטח חושבים שמדובר בנושא בעייתי ומביך. כשהם יראו את הממצאים הם בוודאי יתפלאו עד כמה המצב בעיר קשה מהבחינה הזו. אנחנו ממש נדהמנו כשראינו עד כמה בני נוער טועים לגבי מין, ואני בטוחה שגם המבוגרים יחששו מהמצב הזה. חלקם שבויים בתוך מיתוסים מטופשים, שאין להם שום קשר למציאות. הטעויות האלו יכולות לגרום להריונות לא רצויים ולהורות בגיל מאוד צעיר. אם מערכת החינוך תשקיע קצת בנושאים שבאמת מעניינים את בני הנוער, במקום לספר לנו את מה שאנחנו כבר יודעים, אני מאמינה שהמצב ישתפר".

ידע הוא כוח. בכך שאנחנו שוללים מבני הנוער ידע בסיסי ביותר אודות הגוף שלהם ואודות מיניות בריאה אנחנו מחלישים אותם והופכים אותם פגיעים יותר למחלות מין, להריונות לא רצויים ולפגיעה (או תקיפה) מינית. אם נעניק לבני הנוער ידע בנוגע למיניות בריאה, יהיה להם קל יותר לזהות מצבי סיכון. כאן העבודה כבר החלה – ילדים לומדים בגיל מאוד צעיר ש"גופי הוא שלי" –  למה לעצור שם? שיח בריא ופתוח על מיניות יאפשר יחס בריא ובטוח יותר כלפי מיניות: פחות בושה, פחות הסתרה, פחות שתיקה. ויפה שעה אחת קודם.

***

כמה קטנות בעניין:

  • בני הנוער הנחושים בירושלים לא הסתפקו במחקר, ופנו למנח"י (מנהל החינוך בעיריית ירושלים). ערד בר שדה, חוקר נוסף בחבורה, אמר כי: "במנח"י לא ממש התייחסנו אלינו, ושלחו אותנו ממקום למקום". לא מפתיע.
  • שווה לחשוב בהקשר הזה גם על הבורות במערכת החינוך בכל הנוגע לנטיה מינית והצרות שהיא מחוללת בפני עצמה.
  • עמותת "דלת פתוחה" מספקת מידע ותמיכה לבני נוער בנושאים הקשורים במיניות. אתרים נוספים שעוסקים במיניות תוכלו למצוא בתפריט ספריה למעלה.
  • אם מישהי/ו יודע/ת על פעולות בנושא, או רוצה לקחת חלק בקידום פעולות בנושא, אשמח לשמוע.

חג השרמוטות

הצעת החוק לאיסור צריכת זנות וטיפול בקהילה (הידוע בתור החוק להפללת הלקוח) מעוררת בשבועות האחרונים דיון ציבורי סוער, ושיחות על זונות נשמעות מכל עבר. בין אם יעבור החוק או לא, מטרה חינוכית אחת שלו כבר הושגה, והיא העלאת המודעות החברתית למצבן העגום של רוב העוסקות והעוסקים בזנות, והיקף הניצול והפגיעה שיש בתעשית המין. תוצר לוואי של השיח החברתי על החוק הוא העיסוק במין ומיניות – הדיון הציבורי בתופעת הזנות פתח פתח לדיון ציבורי חשוב לא פחות סביב חופש המין בכלל, והחופש הנשי בפרט.

כשהשיח על החוק ברקע, הולך ומתקרב לו חג פורים. ההכנות לחג נפתחו במקרה נוסף של הדרת נשים: הפעם הרחיקו לכת וטשטשו את פניהן של ילדות במודעות פרסומת לתחפושות לחג. כמה ימים אחר כך, החלו להישמע קולות של נשים המבקרות את התחפושות המיועדות לנשים בחג – רובן המוחץ של התחפושות פרובוקטיביות וחושפניות. רני חזון וייס כינתה את התחפושות "תלבושות סרטי פורנו", וחנה בית הלחמי כתבה על הזניית נשים ועל כך שעיצובי התחפושות הן פרי מוחם הקודח של גברים – תוצר של פנטזיה גברית אודות הזונה. אפילו בארץ נהדרת לא התעלמו מהתופעה והקדישו לה ידיעה במבזק: "גם השנה עומדות בפני הילדים שלל תחפושות מקוריות, בין השאר תקופת המערב הפרוע חוזרת ומציעה תחפושת של…זונה, בעולם הקסום של האגדות תוכלו למצוא תחפושת של…זונה,  מי שחלמה כל חייה להיות שוטרת תוכל להתחפש ל…זונה."

תחפושות נשים באתר "שושי זוהר"

על פניו נראה כי זהו עוד מופע של החפצת נשים וניסיון מחושב היטב של הפטריארכיה לראות בכל הנשים אובייקט מיני. ובכל זאת, משהו לא מסתדר לי. החפצת נשים מתרחשת כל הזמן, ונשים המוצגות בתור אובייקטים מיניים נמצאות בכל מקום. למרות ההשפעות המזיקות, בשאר ימות השנה אנחנו לא רואים כל כך הרבה נשים שחושפות את גופן ברחובות. זה גורם לי לתהות: מה קורה בחג הזה שגורם לכל הרבה נשים להשיל את בגדי היומיום המהוגנים שלהן ולצאת מהבית בלבוש סופר-מינימלי, ועוד באמצע החורף?! האם זה באמת רק הציווי החברתי שמבקש להפוך את כולנו לאובייקט?

את התשובה האפשרית מצאתי דווקא באירוע אחר הקרב ובא – צעדת השרמוטות. הכל התחיל ב-24 בינואר, 2011, בטורונטו, קנדה. שוטר בכנס רשמי העיר ש"כדי להישאר בטוחות ולא להפוך לקורבנות, על נשים להימנע מלהתלבש כמו שרמוטות". התפיסה הזו, המוכרת היטב לכולנו, היא הרסנית. היא הופכת את היוצרות ומטילה את האשמה באונס על הקורבן במקום על התוקף (אם לא היית מתלבשת כך, זה לא היה קורה). ארגוני נשים בקנדה יצאו לרחובות במחאה בלבוש חושפני ובטענה ברורה: האופן בו אישה בוחרת להתלבש אינו הופך אותה פחות ראויה ואינו שולל ממנה את זכותה הבסיסית לכבוד, או את האוטונומיה על גופה. מקנדה התרחבה המחאה לרחבי העולם וב-16.3 היא מגיעה לתל אביב. מארגנות הצעדה בתל אביב כותבות:

"אף אחת מאיתנו לא "מבקשת את זה" – זכותנו להתלבש (או לא להתלבש) כפי רצוננו בלי להיפגע מינית! מיניותנו וזכותנו לביטחון אינן תלויות באורך המכנסיים שלנו! מדוע עלינו להסתיר את מיניותנו, ולהתנגד לה? מדוע להיות "שרמוטה" זה רע? מדוע יש למישהו זכות לומר לנו מה ללבוש ומה לא? גם עם מחשוף עמוק וחצאית שלא נותנת מקום לדמיון מגיע לנו הכבוד שלנו והזכות הבסיסית שלנו לבחור באיזו תדירות, היכן ועם מי אנו רוצות לחלוק את תחושותינו המיניות."

צעדת השרמוטות בשיקאגו

הבחירה במושג שרמוטות, והשימוש בגוף העירום (חלקית) לצורך העברת מסר של הגנה על נשים בכלל וכבודן של נשים בפרט, גררה לא מעט ביקורות מנשים שהתנגדו ל"ירידה ברמה" ולניכוס של מילים משפילות כמו "שרמוטה" (שמשמעותה סמרטוט או זונה) לצורך הגנה על זכויותיהן הבסיסיות של נשים. הדיון על כך עודנו בעיצומו (ניתן להתרשם למשל באירוע בפייסבוק), ואני לא ארחיב עליו כאן.

עכשיו בואו רגע נראה מה קורה פה. מצד אחד יש מחאה נשית על כך שהתחפושות הנשיות בפורים הן זנותיות. מצד שני מחאה נשית אחרת קוראת לנשים לעשות בדיוק ההיפך – להתחפש ל"זונות" ולצאת לרחובות. אז מה אנחנו אמורות להבין מכל זה? לבוש זנותי זה טוב או רע?

צמידות האירועים האלה גרמה לי לחשוב שאולי יש קשר בין חיבתן של בנות ישראל "להזנות" עצמן בפורים ובין הסנקציות החברתיות המוטלות על "שרמוטות". ימי החג הם הימים היחידים בשנה בהם מותר לנו להתחפש לכל מה שבא לנו – מותר לנו להיות מי שבא לנו – ומשום מה כמות לא מבוטלת של בנות בוחרות להיות "שרמוטות/זונות", ולהחצין את מיניותן. כשחושבים על זה, זה ממש לא מפתיע. מלמדים אותנו להצניע את המיניות שלנו, להיזהר בה, לא להפגין אותה, שכן מי שמפגינה את מיניותה היא "זונה". בכל יום אחר בשנה, כך אנו שומעות שוב ושוב, עלינו לשמור על עצמנו ולכסות את גופנו, שכן לצאת לרחוב "לבושה כמו שרמוטה" משמעו סיכוי גבוה יותר להיאנס. ואז מגיע פורים, ולמשך יומיים-שלושה האיום החברתי מוסר ויש לנו חופש –  ופתאום המיניות הנשית מרימה את ראשה. אולי, בעצם, הנהירה אחר תחפושות זנותיות אינה עוד כניעה לציוויים פטריארכליים דכאניים… אולי תחפושת הזונה היא זו שמבטאת את החופש האמיתי שלנו. אולי אנחנו צריכות ללמוד מכך על מיניותה של "האשה המשוחררת" בשאר ימות השנה. יודעות מה, אולי תחפושת הזונה היא בכלל התרסה.

חג שרמוטות שמח!