עקרונות סיוע לכלה לעתיד

נתחיל מהסוף: בסוף התחתנו.
בסוף התחתנו, מוקפים באהבה ושמחה ואנרגיות טובות והיה כייף, ושמח, ומרגש, ומרומם לב, ומצחיק ונהדר, כמו שמרגישים ברגעים מיוחדים ומשמעותיים כאלה בחיים. מי שאמרו לי שזה עובר בטיל צדקו, מי שאמרו שאהנה צדקו, מי שאמרו 'יהיה בסדר', גם הם בדיעבד צדקו.

אבל זה העניין – שאת כל זה אני יכולה להגיד רק בדיעבד. ב"לפני", כך נוכחתי לדעת, למרות הכוונות הטהורות שלי לתת לסיפור הזה של החתונה פשוט לקרות, ולהתרגש לקראתו, ולשמוח לקראתו, ו'לקחת את הדברים בקלות' כי 'מה זה משנה בתכל'ס' ו'למי אכפת (בטח לא לי) ו'גם ככה זה רק אנשים שאוהבים אותנו' –  קמתי יום בהיר אחד (אולי זה היה ערב אחד, לפני או אחרי המדידה של השמלה, אני כבר לא זוכרת…) וגיליתי שגם אני הפכתי, איך לומר בעדינות, לבריידזילה מהגיהינום שהבטחתי לעצמי לא להיות.

עכשיו תגידו 'נו מה את מצפה', 'בסך הכל כלה ככל הכלות…', 'אין כלה שלא איכפת לה!' – (אני ארצה להכות אתכם אבל) אני אגיד לכם – יודעים מה, ברוב המקרים אתןם צודקות/ים. אבל לא אני! אני?? עם קילומטרז' בפמיניזם, עם מבט ביקורתי על תעשיית החתונות, אחרי עשור של חתונות של חברותי/ם, חמושה בציניות ובחוש הומור, א-נ-י, בריידזילה??

ובכן, כן. גם אני. מסתבר שלפחות בכל הנוגע לחתונות, חרדה מנצחת פמיניזם, מגובש ככל שיהיה. כשהשלמתי עם זה, התגבשה בלבי החלטה: להחזיר את הגלגל אני כבר לא יכולה, ולמחוק ממוחיהן של אחותי וחברותיי ואמא שלי ובנזוגי האהוב את הזכרונות הכואבים של איך-אני-יוצאת-מדעתי אני גם לא אצליח, אז לפחות אני אעשה משהו בשביל להקל על האחרות, שגם יומן יגיע בבוא העת.

אחד הדברים שהיו לי הכי קשים ב"לפני", מעבר לכל מה שקשה במילא כשמארגנים חתונה, זה ההתמודדות עם התגובות של א/נשים לאורך התקופה הזאת. כולןם כמובן נורא מתרגשים, וכולןם שמחו בשמחתי, וכולןם התעניינו באמת ובתמים בשלומי, ומפה לשם כל התשומת לב הזאת הרגישה לי לפעמים כמו ערימת קש ענקית וכבדה מדי על גב רעוע גם ככה. לפני שתמשיכו לקרוא חשוב לי להגיד לכל מי שאוהב/ת אותי ורוצה בטובתי (וגם למי שלא מכיר/ה אותי ועלול/ה לחשוב דברים רעים על הא/נשים בסביבתי) – אתן/ם נהדרות/ים, והייתןם נהדרות/ים לאורך הדרך, ובחיים לא הייתי מצליחה להתחתן בלעדיכןם (!), ובעיקר – זה לא אתן/ם, זאת אני.

ועכשיו, אחרי שהבהרנו את זה, מוגשים לכןם בזאת כשירות לציבור הכלות החרדתיות – עקרונות סיוע לכלה לעתיד, או אם תרצו – המדריך לאיך להביע עניין והתרגשות בלי לתרום להתמוטטות עצבים כוללת?

בואו נתחיל מהדברים שאומרים באוטומט, ואולי היה עדיף שלא:

"זה היום (הכי מיוחד / המושלם/ החד פעמי) שלך (שחיכית לו כל חייך/ שתכננת מהיום שנולדת/ שתמיד חלמת עליו)…."
בעעעעעעעעעעע. תסלחו לי, כן? אולי יש כאלו שזו החוויה שלהן, אבל עבורי זה גם היה מלחיץ בטירוף וגם לא בהכרח נכון וגם קיטשי ומעצבן ובעיקר – זה פשוט לא עוזר! כאילו, אני בלחץ גם ככה, איך להדגיש בפני שיש לי רק הזדמנות אחת ויחידה לעשות את זה מ-ו-ש-ל-ם יכול לעזור לי? (הבנתןם נכון, זה לא).

"נו… הכל מוכן? (שאחריו מיד מגיע) … אז מה עוד נשאר…?"
בחיי שלא היה רגע שבו לא חשבתי על רשימת המטלות האינסופית לקראת החתונה, גם כשניסיתי לחשוב על דברים אחרים. ליתר דיוק, רצתי על הרשימה הזאת בלופים כמו אוגר על ספיד. ואז השאלות האלה, שאיכשהו נשאלו בטון שיש בו שילוב של עניין כנה וקורטוב של שמחה לאיד, גרמו לי להמשיך לרוץ בלופים, רק יותר מהר, כלומר להיזכר שוב בכל מה שעוד לא עשינו ונשאר לעשות. או במילים אחרות: זה גם לא עזר.

תחקיר ספקים ("איפה עשית את השמלה…?", "מצאת כבר מאפרת…?", " אז מי בסוף ה-DJ….?")
אני יודעת, אני יודעת שזה מתוך רצון להביע עניין ולקחת חלק וולהתרגש יחד ורק מכוונות טובות, אבל גם השאלות האלו העלו לי ת'דופק. רוב הזמן מצאתי את עצמי ממלמלת בהתנצלות "עוד לא…" או מסבירה את הבחירה בספקית הזאת במקום בהיא (אגב, היו לנו בחירות נהדרות!), או מהנהנת בנימוס בזמן שמספרים לי על ספק נ-ה-ד-ר (לשירות שכבר סגרתי), או שסתם הרגשתי בתחרות של מותגי ספקים לחתונה, כשאני בכלל בחורה של קניות בשוק… בקיצור: זה גם לא עזר.

"מה שאת רוצה" וידידו המעצבן "איך שבא לך ("…כי זה היום שלך…" וכו')"
בדרך כלל אני מאוד בעד החזרת שליטה למי שזקוק/ה לסיוע, אבל במקרה של הכלה החרדתית שהייתי, מצאתי שזה בעיקר מכניס לסרטים. למה? כי אני לא יודעת מה אני רוצה או מה בא לי (אם הייתי יודעת לא הייתי שואלת, נכון?); כי אני לא מסוגלת לקבל יותר החלטות (רבאק כמההההההה החלטות!!!); כי אני לא לבד בעולם (כן, אפילו שאני מתחתנת, אפילו שאני הפאקינג הכלה, עדיין איכפת לי גם מא/נשים אחרים!); כי פשוט לא איכפת לי (ל-א  א-י-כ-פ-ת  ל-י! נשבעת!!!!).

"תשחררי"
תשחררי זה ה-לזרות-מלח-על-הפצעים של הבריידזילות. זה כמו לבקש מעיוורת להקריא לכם ספר, מחיגרת לשחק איתכם קלאס, מגידמת לסרוג לכם צעיף… להגיד לאדם חרדתי(ת) לשחרר זה קצת כמו להצביע עליה עם האצבע ולצחוק לה בפנים על משהו שממש קשה לה לעשות. מוסכם על כולנו שזה לא חברי, נכון?

גם החמודים האלה היו שם

גם החמודים האלה היו שם

בסדר, נגיד שהשתכנעתן/ם. אז מה כן?

"מזל טוב!! איזה יופי!! ממש שמח/ה לשמוע!!!" ושאר ברכות שתרצו לברך
בכלל, תגובות שמחות ומרגשות מזכירות שבקצה הדרך מחכה משהו טוב, שבחרת בו בעצמך ושבתקווה גם תהני ממנו, כשיגיע הרגע.

"מה שלומך?"
זאת שאלה מעולה לשאול מישהו/י שנמצא בתקופה מאתגרת (שלא לומר קשההההה).

"רוצה לספר לי על החתונה?"
החזרת שליטה כבר אמרנו? אז ככה עושות את זה נכון!

"את צריכה עזרה במשהו?"
ואפילו יותר טוב, להציע עזרה קונקרטית במשהו שבאמת בא לכן/ם לעזור לגביו (לעזור לך עם ההזמנות? עם המוזמנים? לירות בעצמך?). ככה הכלה יכולה לשחרר יותר בקלות את ה"לא נעים לי" שלה ואתן/ם לא נתקעות/ים עם משימה מבאסת מדי שלא ברור לכןם מאיפה היא נחתה עליכןם.

צמצום אפשרויות, מיקוד (יעני פוקוס), קבלת החלטות עבור הכלה בדברים שהשתכנעתןם שבאמת לא מעניינים אותה
תודתי הנצחית נתונה לא/נשים הטובים שעשו את הדברים האלה בשבילי.

הקשבה מכילה ("…אני לא יודעת מה נסגר איתי…", "…אני משתגעת…", "….אני ואני ואני ואני…")
תודתי הנצחית גם לאלו ששרדו את השיחות האלה ועדיין אוהבות אותי. זאת המשמעות של חברות אמת (או קרבת דם, אבל זה גם נחשב מבחינתי)!.

"אוי אני לא מקנאה בך! זה כזה כאב ראש! טוב, לפחות זה תכף נגמר…"
אשה יקרה שדיברתי איתה בתקופת הההכנות אמרה לי את המשפט הזה, ומעבר לעובדה שזה נורא הצחיק אותי, היא גרמה לי להרגיש שסוף סוף מישהו נותן מקום לאיך שאני באמת מרגישה… אז בואו נגיד שהמשפט הזה לא מתאים לכל אחת, ואני רק מניחה אותו כאן…

ועכשיו, כשהגענו לסוף, אני אגיד עוד פעם: בסוף התחתנו. והיה טוב מאוד מאוד מאוד.

מודעות פרסומת