אחריות אזרחית

בשבת אחרי הצהרים הגעתי סוף סוף לים. זה היה אחרי סוף שבוע של השלמת פערים בבית: שמה מכונה-עושה שוק-תולה מכונה-שוטפת כלים-שמה עוד מכונה-מבשלת-שוטפת כלים-מחליפה מצעים-תולה עוד מכונה- ובין לבין הרבה מאוד פייסבוק, בלוגים, וצדק חברתי און-ליין. התכנית היתה להתנתק קצת מהמחשב, לתת לעצמי ולחברי הפייסבוק שלי כמה שעות של מנוחה מפמינזם, הפגנות, מחאות, עוולות ושאר עניינים שבהם אני מציפה בלי הרף. בכל זאת, שבת. לכולנו מגיעה מנוחה. אז ירדתי לפגוש חברים בים.

שעה קלה אחר כך כבר הייתי עמוק בתוך השיחה הצדק-החברתי-ית הראשונה מבין שתיים שהשתתפתי בהן בשעתיים שבהן "נחתי" על החוף, כל אחת מהן עם משפט טריגרי שהצליח (איך לא) לעצבן אותי. החלטתי לנצל גם את הבמה הזאת כדי להגיב. זה קצת ארוך, תחזיקו מעמד.

1. "אני לא בא להפגנה כי דפני ליף מעצבנת אותי"
דפני-ליף-מעצבנת-אותי זה כנראה הטיעון הכי עיקש בכל המחאה החברתית הזאת, והמתסכל מכולם. הוא מתסכל כי הוא מעיד על הפער בין מה שליף (ושותפיה) מנסים שוב ושוב להגיד לבין מה שאנשים מצליחים לשמוע. הייתי רוצה לנסות ולגשר על הפער הזה.
דפני ליף היא ללא ספק אחת מסמלי המחאה החברתית, אם לא ה-סמל שלה. המחאה מזוהה איתה לגמרי, והיא מזוהה עם המחאה. ומשום מה, זה נראה כאילו ליף לא עושה כלום עם ההכתרה, כאילו היא לא ממלאת טוב את תפקידה. ואותנו זה מכעיס.

אנחנו רגילים לצפות ממנהיג שינהיג: שיגיד מה לעשות, ואיך, ומתי, שיציג יעדים ויראה את הדרך למימושם. אנחנו מצפים ממנהיג להיות אחראי על המתרחש: להיות הכתובת לכל שאלה ולספק תמיד תשובה. אנחנו אוהבים מנהיגים שאפשר "לסמוך עליהם בעינים עצומות", שזה בעצם אומר שאנחנו נוכל להסיר מעצמנו אחריות, ולהעביר אותה להם. כך הם ישאו בתוצאות, לכשיהיו, טובות או רעות. אנחנו רגילים לקבל ממנהיגינו תוצרים מדידים: נתונים, יעדים ממוספרים, שורות תחתונות של "הצלחתי" או "נכשלתי", וכך להחליט אם אנחנו רוצים להכתיר אותם מחדש. אנחנו אוהבים לקבל את התשובות שלנו מהר, ומכיוון שכך, גם המנהיגים שלנו ויתרו על הצבת יעדים רחוקי-טווח כי גם הם הבינו שבמבחן התוצאה של העם, זה פשוט לא עומד. לעם אין סבלנות לחכות, והם רוצים להישאר מנהיגים. אבל כנראה שמשהו בשיטה הזאת בכל זאת לא עובד.

דפני ליף, לעומתם, היא בכלל לא מנהיג. היא מנהיגה. היא מביאה סגנון הנהגה אחר, מהפכני, זר לנו, בשפה שאנחנו לא רגילים לדבר. היא מסרבת להיות "המנהיג" שאנחנו מכירים. היא מסרבת לעמוד בראש הפירמידה, היא מסרבת להיות זאת שמספקת תשובות-בזק, מסרבת לתת לנו ללכת אחריה בעיניים עצומות. שוב ושוב היא אומרת לנו "זה לא המאבק שלי, זה המאבק של כולם, של כולנו. האחריות שלכם ושלי היא זהה". וכמי שהורגלו להסיר מעצמם אחריות, או שבכלל מעולם לא הבינו כי עליהם מוטלת אחריות לגורלם, אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה. אז אנחנו מתעצבנים עליה במקום, כאילו היא אשמה.

אחת הטענות העיקריות נגד ההתעוררות המחודשת בקיץ היתה שהמחאה יצאה לפגרת חורף, ועכשיו עם בוא הקיץ היא חזרה ("כי זה מגניב" או משהו). "איפה דפני היתה כל החורף" זה הטיעון הבא שמשמיעים נגד המחאה. באותה נשימה, בדרך כלל, גם אומרים "המחאה לא הצליחה, שום דבר לא השתנה".

את דפני ליף אני לא מכירה באופן אישי, ולכן לא יכולה לספר כאן על מעשיה במהלך השנה האחרונה. אני כן יכולה לספר לכם על ברק סגל, שהיה "ממנהיגי" המחאה בקיץ שעבר, ושבניגוד לאחרים הבין את השיח החדש שדפני מציעה. את ברק הכרתי באוניברסיטה, בפרויקט בו הדרכנו יחד. ברק לימד פסיכולוגיה קבוצה של נוער בסיכון, תחת אג'נדה שטוענת כי הידע מגיע לכולם, ולא רק לבעלי הפריווילגיות שיכולים להשיגו. במשך שנה היו תלמידיו מגיעים לאוניברסיטה, לכיתות בהן אנחנו למדנו, ולומדים. ביחד. למחויבותו לתלמידיו לא היה גבול. בסוף אותה שנה הגיע הקיץ שבו התחילה המחאה. בשנה שאחר כך ברק בחר להיות מורה לאנגלית בבית ספר, ובשאר הזמן הוא היה פעיל מאוד (בין היתר) במאבקים של תושבי השכונות. הוא ויתר על כל התכניות שהיו לו לפני הקיץ ופעל. בשטח. עם אנשים. הלך (מילולית, הלך) ודיבר עם אנשים, על צדק, על זכויות, על אחריות אזרחית. אם לא שמעתם על זה, זה גם בגלל שברק בוחר לא להתראיין. גם הוא מבין שלא הוא המנהיג, ושלא הוא צריך להיות בקדמת הבמה. גם בעיניו זה המאבק של כולנו. כהערת אגב אספר לכם שברק הוא אחד מאותם "אנרכיסטים" שנעצרו במהלך ההפגנות במחאה.

אני רוצה לספר לכם גם על דניה דעואל, עוד מנהיגה. גם דניה הדריכה בני נוער, במקביל לברק, בפרויקט עליו סיפרתי. וכשהגיע הקיץ דניה בחרה להיות פעילה במאהל נורדאו, ובין היתר עשתה לילות כימים במאבקם של תושבי השכונות הצפוניות בת"א (ביניהם קשישים רבים) על תחבורה ציבורית הולמת שתקרב אותם לשירותים העירוניים. כמו ברק, גם דניה היא אשת חינוך, ולא רחוק היום שבו היא תנהל בית ספר. אני נבוכה לספר על כמות אירועי המחאה שדניה הזמינה אותי אליהם במהלך השנה האחרונה, פשוט בגלל שרק למעטים מהם באמת הגעתי. הרצאות, כנסים, דיונים, הפגנות, קבלות שבת – לא עבר שבוע מאז הקיץ שעבר בלי אירוע כלשהו הקשור למחאה. בטח גם עליה לא שמעתם. אני מקווה שאתם כבר מבינים לבד שזה לא אומר ששום דבר לא קרה.

דניה וברק הם חברים שלי גם בפייסבוק. זו הסיבה שבגללה אני יודעת לספר על כל מה שהם עושים. בזכותם (ובזכות עוד רבים וטובים) אני יודעת שהמחאה ממש לא עצרה במהלך החורף, אפילו להיפך. אלפי (אם לא עשרות אלפי) פעילים ברחבי הארץ עובדים במרץ מאז הקיץ שעבר. אין-ספור יוזמות חדשות החלו בעקבות המחאה של הקיץ, במספר רב של מוקדים, במספר רב של תחומים. פעילים ופעילות מצאו נושאים קרובים לליבם, והתחילו להזיז דברים. איך? הם יצאו מהבית, בתור התחלה. נפגשו, שוחחו, למדו, חשבו, יצרו, פיתחו, יזמו, הובילו, התעוררו, לקחו אחריות על עצמם, על הסביבה שבה הם חיים ועל החברה שבה הם רוצים לחיות.

ההתעוררות האזרחית הזאת לא יכולה לשאת פרי ביום אחד, וגם לא בשנה אחת. זו ציפיה מופרכת. שינויים חברתיים, בטח כאלה המבוססים על חינוך מחדש, לוקחים זמן. תוצאותיהם נמדדות ביוזמות חברתיות (והשפעתן), בחקיקה, במספר המתפקדים החדשים, באחוזי ההצבעה בבחירות. כדי לראות שינוי חברתי דרושה סבלנות. גם זה חלק מהשיח החדש. וזה בדיוק מה שדפני ליף טוענת שוב ושוב. בעיני, כשמסתכלים על זה ככה, המחאה של דפני ליף היא לגמרי סיפור הצלחה.

ולנקודה השניה.

2. "אין לי כוח לקרוא, תספרי לי"
בניגוד למשפט הראשון, שהגיע מבחור שאני לא מכירה, את המשפט השני אמר חבר קרוב, אחרי אין-ספור שיחות שניהלנו על צדק חברתי ועל המחאה. כבר חודשים ארוכים שהחבר הזה (כמו כל חברי) שומע ממני כמה התקשורת מוטה וכמה חשוב לחשוף את עצמנו למקורות מידע חלופיים כי אחרת אין באמת מושג על מה שקורה בשטח. ובכל זאת, פעם אחר פעם, אני מוצאת את עצמי בדיונים עם אנשים (הוא לא היחיד ועמו הסליחה…) שיש להם המון ביקורת, והמון התנגדות, והמון טענות נגד, אבל מינימום של מעורבות.

זה מתסכל אותי בשתי רמות: הרמה הראשונה היא הרמה האישית. יש משהו מאוד מתיש בלנהל דיון עם מישהו שצריך להסביר לו את כל התמונה מההתחלה, פעם אחר פעם, כי עמדת המוצא שלו מבוססת על חוסר ידע. זה מובן לגמרי כשחוסר הידע מוצדק, ומתסכל נורא כשחוסר הידע נובע מבחירה. אני לא מצפה מכולם לרמת המעורבות שלי, בדיוק כפי שאני לא דורשת מעצמי את רמת המעורבות של ברק או של דניה. אני כן מצפה ממי שמותח ביקורת שידע למלא את חלקו קודם ולבסס את הביקורת שלו על תמונת מצב רחבה ככל הניתן, בטח כשאני יודעת שהיא בהישג ידו, אם רק יבחר בכך.

הרמה השניה של התסכול היא הרמה החברתית. המשפט הזה "אין לי כוח, תעשי בשבילי" מייצג את תפיסת העולם של השיח הישן, של אדם שמחפש לו מנהיג שיוביל אותו בזמן שהוא נח. מתסכל אותי לחשוב על כמות האנשים שמפספסים את הנקודה העקרונית הזאת, כי היא בסופו של דבר המפתח להצלחתה או מפלתה של המחאה החברתית. אי אפשר לדרוש צדק בלי לפעול, ולו במעט, כדי להשיגו. זה פשוט לא עובד ככה. לצאת להפגנות מבלי לדעת על מה מפגינים (או מי עומד מאחורי ההפגנה) זה לא מספיק, לקרוא רק את העיתונים הגדולים זה לא מספיק, לטעון נגד המנהיגים בלי להתפקד זה לא מספיק, לבחור לא להתעניין בשיח המתנהל ברשת ובמקביל לבקר את האופן שבו המחאה מתנהלת זה כבר יותר מלא מספיק – זה פשוט מעצבן. וזה יוצר עומס אדיר (בעיקר רגשי, אגב) על אלה שכן פועלים.

 שורות תחתונות:

  • "דפני ליף מעצבנת אותי" זו לא סיבה מספיק טובה לא להיות מעורבים. דפני ליף לא בוחרת להנהיג את המחאה הזאת באופן אליו אנו רגילים, היא לא מבקשת לה את המושכות ואין שום סיבה להמשיך ולהעמיד אותה במיקום הזה. לא טוב לכם דפני ליף? בואו ותגידו מה כן. בואו ותפעלו בדרך שלכם. אבל תפסיקו להפיל עליה את האחריות. מדובר בחיים שלכם בסופו של דבר. הסיפור פה הוא לא היא, הוא אנחנו.
  • המידע לגבי המחאה קיים, גם אם אתם לא מוצאים אותו בעיתון. הוא קיים באתר המחאה, בבלוגים, בפייסבוק, בטוויטר. באמת שלא צריך להתאמץ כדי להיות חשופים לנעשה בשטח. לקיחת אחריות אישית היא הצעד הראשון בדרך לשינוי חברתי. יש לכם ביקורת כלפי מה שקורה? מעולה. צאו לשטח ותתחילו ללמוד. תהיו מעורבים. אל תשבו בבית מול הטלוויזיה בתריסים מוגפים ותגידו "לא קורה שום דבר". זה לא עובד ככה יותר. ואם לא בא לכם, אז לפחות אל תמתחו ביקורת. באמת שזה לא עוזר.
  • ואם כבר – כדי לעזור להגביר את הנגישות למידע, קחו חלק בהפצתו. השתמשו בכלים שהאינטרנט מציע כדי להגיע לעוד אנשים, כדי לספר להם על דברים שבעיניכם הם חשובים. זה הרי כל כך פשוט, וזה חלק מהמהות של אחריות חברתית.
  •  השינוי כבר קורה. פשוט צריך לפקוח עיניים כדי לראות אותו.

נשים עושות היא-סטוריה

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס "נשים מובילות שינוי בהיא-סטוריה ובימינו", שנערך על ידי ארגון אמנסטי ישראל לקראת יום האישה הבינלאומי שחל מחר (ה-8.3). חזרתי הביתה עם לא מעט תהיות.

בכנס הרצתה אורלי אלמי, מורה שהעבירה קורס בחירה בנושא "נשים מובילות היא-סטוריה" לתלמידות כיתה ה', בבי"ס למחוננים באיזור שוהם ("תלמידות", כי רק בנות בחרו בקורס…). את ההרצאה פתחה אורלי בתרגיל: "קחו דקה וחשבו על חמש נשים משפיעות. חמש נשים שלדעתכן עשו היסטוריה. אל תחשבו יותר מדי, רשמו את מה שעולה לכן בראש". נשמע קל, נכון? השם הראשון שעלה בראשי היה "מדונה". אחריו עלו שמות נוספים של נשים ידועות, אך מכיוון שלא ממש ידעתי מי הן או מה עשו, בחרתי לא לרשום את שמן. וכך נגמר הזמן, ושמה של מדונה נותר בודד ברשימה. מיותר לציין שהתאכזבתי מעצמי עמוקות: אני, פמיניסטית גאה מזה שנתיים, לא מסוגלת לנקוב בשמן של חמש נשים שעשו היסטוריה? מה קורה פה?

החלטתי לנסות ולברר את העניין בקרב עוד אנשים שאני מכירה. הפתרון הקל היה מחקר פייסבוק קטן ולא ממש מייצג: פרסמתי בפייסבוק פעמיים פוסט המבקש לנקוב בשמן של חמש נשים שעשו היסטוריה. על הסקר ענו 13 חברים: שש נשים ושבעה גברים. בסך הכל חברי נקבו בשמן של 49 נשים, מתוכן 42 נשים שונות (מתוך 65 תשובות אפשריות). כל התשובות נספרו. ארבעה מהמשתתפים הזכירו פחות מחמש נשים, שש מהנשים הוזכרו יותר מפעם אחת (רשימת השמות המלאה בסוף הפוסט). מבין הנשים שהוזכרו היו 18 שידעתי להסביר לעצמי במשפט מה היתה תרומתן לחברה, 13 שזיהיתי את שמן אך לא ידעתי לספר עליהן דבר (כלומר לא ידעתי לציין מה עשו שזיכה אותן להיכנס להיכל התהילה) ו-11 נשים שאת שמן כלל לא הכרתי. כמה נורא.

ייתכן מאוד שה"מחקר" הקטנטן הזה הוא לא יותר מתעודת עניות בשבילי, ובסך הכל חושף את בורותי ברבים. אפשרות נוספת, והיא המדאיגה יותר בעיני, היא היעדרן של נשים מלימודי היסטוריה. בסוף שנות ה-60 נמתחה ביקורת פמיניסטית על כך שההיסטוריה האנושית היא בעצם his-story, כלומר נכתבת על ידי גברים ולמען גברים. בשנות ה-70 וה-80, עם הגל השני של הפמיניזם, החלה גם כתיבה של היא-סטוריה (herstory) – ספרות שחלקה מציאותית וחלקה בדיונית, המסופרת מנקודת מבט נשית. ובכל זאת, למרות הביקורת ולמרות המודעות הפמיניסטית לנושא, נראה כי ההיא-סטוריה עוד לא ממש חלחלה למערכת החינוך. כולנו ממשיכים ללמוד על מלחמות ומצביאים, ועל גברים שהשפיעו על העולם. כמה מכם יודעים שאלינור רוזוולט לא היתה רק "הגברת הראשונה" (אשתו של נשיא ארה"ב), אלא עמדה בראש הוועדה לזכויות האדם של האו"ם ומי שהציגה בפני האו"ם את "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם" – מסמך זכויות האדם המקיף והמחייב ביותר בעולם? וכמה יודעים שקוקו שאנל אחראית לא רק לבושם שאנל 5, אלא היתה מעצבת אופנה פורצת דרך שבין היתר, שיחררה את הנשים מהמחוך (talk about שחרור האישה…)? אני שואלת פשוט כי עד לאותו כנס, מוזר ככל שזה ישמע, אני לא ידעתי.

בחלקו השני של הכנס נערך פאנל של נשים שעושות בעצמן היסטוריה: שולה קשת, עאידה תומא-סולימאן, ענת סרגוסטי, תמר זנדברג ודורית אברמוביץ'. הנשים הללו פועלות, כל אחת בדרכה, לשינוי חברתי בישראל, וכולן (כמובן) פמיניסטיות.

אחת השאלות שנשאלו בפאנל היתה "מהו ההישג הכי משמעותי שלך השנה?". עאידה תומא סולימאן ציינה את התמנותה לעורכת הראשית של עיתון יומי ותיק בערבית*. ההישג הזה מרשים ומרגש לאור העובדה שאישה נבחרה לתפקיד העורכת הראשית, ובמיוחד כשמדובר בחברה הערבית הנחשבת שמרנית יותר. ממש רציתי לספר לכם גם באיזה עיתון מדובר. לצערי, בכל חיפושי באינטרנט (בשפה העברית והאנגלית) לא הצלחתי למצוא את התשובה. יותר מזה, בשום אזכור שהגעתי אליו על גב' תומא-סולימאן (שוב, בעברית ואנגלית) היא לא הוזכרה כעורכת עיתון כלשהו. לשולה קשת, תמר זנדברג ודורית אברמוביץ', אקטיביסטיות מהשורה הראשונה, אין כלל ערך בוויקיפדיה***. אולי גם מזה אפשר ללמוד משהו על האופן שבו נשים עושות היסטוריה.

שווה לחשוב רגע גם על המשמעות הנגזרת מהמושג היא-סטוריה: מה תפקידה של המילה הזאת, ומה היא משיגה בפועל? כאמור, המילה הומצאה כביקורת על הגישה הפטריאכלית בה נכתבה ההיסטוריה עד כה, מטרה חשובה ללא ספק. אני תוהה האם השימוש שנעשה כיום במושג "היא-סטוריה" לא חוטא קצת למטרתו, בכך שהוא מתייחס להיסטוריה נשית ולכן אמורה לעניין רק נשים. האם נכון לייצר שני קווים היסטוריים מקבילים: his-story ו-her-story, או שנכון יותר לפעול למען הכללתן של נשים משפיעות בתכנית הלימודים הכללית, כאמצעי להכללתן כשוות בחברה?

נקודה נוספת שהעלתה הגב' תומא-סולימאן, היא החשיבות הרבה בכניסה של נשים לשיח הציבורי. כל כך הרבה נשים פועלות במגוון של מישורים, מגיעות להישגים מרשימים ומובילות שינויים חברתיים משמעותיים. הבעיה היא שזה לא מספיק. כל עוד השיח הציבורי נשלט בידי גברים, בין אם בתקשורת, בפוליטיקה או בדפי ההיסטוריה, הנשים נדחקות לפינה. גם פה, אחת הדרכים להוביל לשינוי היא חינוך. אנחנו יכולים לספר את סיפוריהן של אותן נשים, לעורר השראה באמצעותן ולסלול את הדרך לנשים נוספות ליזום, להוביל ולשנות, וגם לקבל הכרה על כך.

בגלל שאני מאמינה בחינוך, נתחיל בקטן: הנה הנשים ששמותיהן הוזכרו בפייסבוק, לפי הסדר בו הוזכרו. כמה מהנשים הללו אתם מכירים?

כל שם מקושר לערך ויקיפדיה** בעברית. בואו נתחיל ללמוד היסטוריה:

סימון דה בובואר*, חנה ארנדט, סילביה פלאת', ג'ודית באטלר, אליס מילר, פמלה אנדרסון, מארי קירי*, אינדירה גנדי, בטי פורד, רוזה פארקס*, דבורה הנביאה, מרגרט תאצ'ר*, בנזיר בהוטו, מדונה, חנה סנש, קרול גיליגן, ליידי גאגא, הילרי קלינטון, רוזה לוקסמבורג, ז'אן דארק*, אופרה ווינפרי, אליזבת הראשונה, ויסלבה שימבורסקה, רות המואביה, הקיסרית צה-שי, אולאמפ דה-גוז', קליאופטרה, אמה גולדמן, מרי וולסטונקרפט, נעמי קליין, אווה פרון, סופי ז'רמן, בר רפאלי, גולדה מאיר, לאה גולדברג, ארתה פרנקלין, ויקי קנפו*, קתרינה הגדולה, הלן קלר, אמיליה ארהארט, הארייט טאבמן, קוקו שאנל.

* נשים שהוזכרו ב"מחקר הפייסבוק" יותר מפעם אחת.

** שם העיתון הוא אלאתיחד. תודה אורלי (בכבודה ובעצמה!!).

***ויקפדיה נתפסת בעיני כמקור הידע הזמין ביותר כיום. שווה להתעכב בהקשר זה גם על התכנים (החסרים) של ערכי ויקיפדיה בכל הנוגע לנשים משפיעות, בישראל ובכלל.

קישורים רלוונטיים:

קישור לערכה של אמנסטי: הגברת משנה אדרת" – ערכת "חדר תוכן" בנושא זכויות נשים (כל הערכה נמצאת באינטרנט וניתנת להורדה בחינם).

בשבוע הבא יערך "הייד פארק נשים: קובעות את סדר היום" – 100 נשים ינאמו לאורך 8 שעות על במה בנמל תל אביב, ביוזמת onlife ונעמ"ת. ועל זה נאמר, בשעה טובה.

*** אפשר להגיב עם חמש הנבחרות שלכם/ן…