פרויקט "מדברים על זה" של עיתון ראש 1

אחרי המון המון זמן, אני חוזרת אל הבלוג כדי לשתף פרויקט מקסים ומרגש שלקחתי בו חלק.

הנה הסיפור:

לפני כמה חודשים העברתי סדנה (בנושא אלימות מינית מן הסתם) לצוות המדריכים במועדונית לילדי פליטים באס"פ. בסוף הסדנה ניגשה אלי אחת המדריכות, מיכל פרנק, ואמרה לי שהיא מנהלת השיווק של עיתון ראש אחד, ושיכול להיות ממש מגניב אם נוכל לעשות פרויקט ביחד. התלהבתי ממש, וסיכמנו שנהיה בקשר.

מיכל תקתקה פגישה עם רוני קוטק, העורכת הראשית של העיתון, שהיתה לגמרי בעניין, וסוכם על קמפיין שיפרסם העיתון, בשיתוף עם הכתבים הצעירים שלו.
רוני הובילה את המהלך הזה בצורה מדהימה, וחודשים ספורים אח"כ, הנה זה קורה: היה מפגש עם צוות העורכות/ים, וסדנה מדהימה לכתבות ולכתבים הצעירים, ואז לא מעט טלפונים של "הי דפנה מחר הדד-ליין לכתבה ואני צריכה להתייעץ איתך על…"

ואז זה קרה: סדרת כתבות שכתבו בני נוער, עבור בני נוער, בנושא של אלימות מינית ומיניות בריאה ובטוחה.

וזה מרגש אותי. מאוד.

מדברים על זה

אני מעלה פה קישורים לסדרת הכתבות (הפוסט יתעדכן אחת לשבוע-שבועיים).

תהנו.

שבוע 1: שוברים שתיקה

שבוע 1: באנו מיתוס לנפץ

שבוע 2: הטרדה או לא הטרדה

שבוע 2: מ'לכלוכית' ל'אמיצה' – דיסני

מודעות פרסומת

חינוך מיני או או חינוך לתקיפה מינית?

כבר כתבתי כאן בעבר על היעדר חינוך מיני בבתי הספר והבעיות שהמצב הזה מעורר. מסתבר שגם כאשר כן ניתן חינוך מיני, הוא עלול לעשות יותר נזק מתועלת.

היום הגיע אלי בפייסבוק סיפורה של רותי דייויס המתארת את הטראומה שחוותה בתה, בכיתה י', בסדנת חינוך מיני שעברה. אני מביאה את המכתב כלשונו (באישורה). את ההדגשות אני הוספתי.

*

‎"כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?"
לפני מספר שבועות ניתנה סדנא בנושא חינוך מיני לילדי כיתה י' – הכיתה של בתי. הסדנא ניתנה ע"י רופא כחלק מתוכנית "שביל" המיועדת להרחיב את הידע של בני נוער בכל מיני נושאים כולל מיניות (הסכנות הקשורות בכך, הריון לא מתוכנן, מחלות וכו)
כשבתי חזרה אותו יום מביה"ס היא סיפרה על כך שהתוכן בחלקו היה חשוב אבל היא יצאה מהמפגש בתחושה של גועל ודחיה. בירורים נוספים עם בתי וחברותיה הבהירו לי כמה דברים שחשוב לי לשתף את כולכם בכך.
א. המפגש נעשה בנוכחות שלושה מבוגרים: רופא, פסיכולוג והמחנך. שלושתם גברים, שלושתם דמויות סמכותיות שייעודם לחנך ולשמור על ילדינו. לא היתה אף נוכחות נשית…
ב. את ההסבר ליווה הרופא בהתבטאויות שאולי נועדו לחבב אותו על הילדים, אבל רק יצרו תחושה של דחיה, כמו למשל "אתה מוצא חן בעיניה, היא מוצאת חן בעיניך, אתם מזדיינים, ואופס היא בהריון … ( מה קרה לביטויים סטריליים כמו 'מקיימים יחסי מין' או קצת יותר חביבים כמו 'מתעלסים', למה צריך להשתמש בביטוי ברוטלי שהופך את המעשה הזה לזול) גם היו נושאים שהועלו כמו "חדירה בתחת" (זה ציטוט) שאיני יודעת אם זה המקום או ההקשר הנכון להעלות זאת.
ג. במהלך ההסבר הדגים הרופא איך מלבישים קונדום על פין. לאחר ההסבר וההדגמה. ביקש הרופא תלמידים שיתרגלו את ההלבשה לפני כל הכיתה. להזכירכם זוהי כיתה מעורבת, בנים, בנות, עם שלושה גברים נוכחים. הרופא פנה אז ישירות לבתי וביקש ממנה לעשות זאת. היא סרבה והוא ביקש ממנה שוב. לאחר שסרבה שוב התנדב אחד הבנים לעשות זאת. אז ביקש הרופא מהבת שלפחות תחזיק את הפין בזמן שהבן מלביש את הקונדום…בתי הסכימה.

לאחר שנודע לי על כך, ככל שעבר הזמן כך הרגשתי כועסת יותר ויותר. הגבול נחצה פה בכמה אופנים:
מכעיסה האפשרות שמפגש זה יערך ללא נוכחות נשית, כשבכיתה נוכחות בנות שאינטימיות הנושא יכולה להביא אותן לידי מבוכה.
מכעיסה צורת התבטאות המוזילה והופכת את העניין לטכני וגס ומנתקת אותו מכל הקשר אחר. גם אם חושבים שקיום יחסי מין נועד רק לסיפוק צרכים פיזיים. עדיין הדגש בהסבר צריך להיות על כבוד הדדי ועל מערכות יחסים, כשיחסי מין הם רק חלק ממכלול רחב יותר.
חציית הגבול הגסה ביותר לדעתי, נעשתה בפניה של הרופא לנערה לבקש ממנה לתרגל לפני כל הכיתה הלבשת קונדום. בררתי עם אנשי מקצוע וקיבלתי חיזוק להבנה שלי שלא עושים כזה דבר. מבחינה מגדרית זה לא נכון שגבר יבקש מנערה לעשות זאת. אותו רופא צריך היה לעשות שיעורי בית לפני שהוא בא ללמד נערים ונערות על מיניות. מלבד זאת, כשנערה מביעה את אי הסכמתה, זה צריך להספיק לרופא. הוא לא צריך לבקש ממנה שוב ובטח לא לבקש שלפחות תחזיק את הפין. איני יודעת מה זה אמור היה בדיוק לשרת. אולי "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"…
במקום זאת היה צריך להבהיר בו ברגע לכולם שכשמישהי או מישהו אומר לא, יש לכבד זאת ולא לנסות לעקוף זאת. המסר התת מודע במקרה הזה היה – אם אומרים לא, תנסה שוב, ואם לא מצליח לך, תעקוף זאת. ובמקרה הזה הנערה מרגישה שלא נעים לה, "מה היא עושה סיפור מדבר כל כך שטותי" ואז היא נענית.
מלבד זאת יש שם שלושה גברים סמכותיים שאמורים לשמור עליה – רופא, פסיכולוג, מחנך ואם הם תומכים בעניין אז כנראה שהקול הפנימי שלה טועה.
בכל ה"חינוך" הזה צריך היה להקפיד על חינוך להקשבה לקול הפנימי, והקשבה וכיבוד קול האחר. כאן, לא רק שלא הודגש המסר הזה, גם באופן העברת החומר לא היתה הקשבה אמיתית למה שהנערה הביעה ולא עידוד שלה להקשיב לקול הפנימי שלה. דווקא בגיל הזה, עם הרצון להיות ב"חברה" צריך ללמד איך להגיד לא. איך לשמור על גבולות.

בעקבות הפניה שלי לצוות בי"ס, היתה שיחה בצוות עם הכיתה והתקבל המשוב שהמידע היה חשוב, אבל האופן שבו הועבר היה בוטה ומעורר גועל. האם זה מה שהיינו רוצים שיקבלו ויחוו לגבי מיניות?
נפגשתי עם הפסיכולוג של התוכנית ועם יועצת ביה"ס. הם גם הביעו הבנה והזדהות. אך ההמשך עורר בי תהיות.
באותה פגישה וגם אח"כ, טלפונית, הודיע לי הפסיכולוג שנעשו שינויים בתוכנית. הכוונה לעתיד שתהיה נוכחות נשית במפגשים האלו. ושתרגולים יעשו כשיש הפרדה בין בנות לבנים. שמחתי על כך אך גם ביקשתי שתהיה התנצלות בפני הכיתה והסבר לגבי החשיבות של אמירת הלא. לא קיבלתי הסכמה לכך. הפסיכולוג אמר שידברו עם הילדים לגבי התחושות שלהם מהמפגש. אבל הרופא לא יגיע להתנצל. לדבריו הרופא עוסק רק באספקט הפיזי ולא הנפשי.
אמרתי לו שהאופן שבו מועבר האספקט הפיזי לילדים משפיע גם על הנפשי. ואני, כמי שמלווה נשים בלידה, רואה איך הן נכנעות הרבה פעמים ועושות דברים שהן לא רוצות רק בגלל המסר הבלתי מודע שחקוק בהן מילדות. בגלל המסר הזה אפשר להגיד להן "את לא יודעת איך ללדת". אפשר לשכנע אותן להסכים לכל מיני התערבויות לא נחוצות ופוגעניות. ובמחילה מכבודו של הרופא – מה זה היתה אמורה ההחזקה של הפין ללמד את בתי? ואיני יכולה להימנע מהחשיבה – מה לעזאזל זה שרת אצלו?!
לכן חשוב לי שגם המסר התת מודע יהיה מחזק ולא מחליש.
הפסיכולוג אמר שאני לוקחת את הדברים בצורה יותר מדי אישית…
מה לעשות, אני מודה באשמה – איך אפשר לא לקחת זאת באופן אישי?!
(אני אכן פוסטראומטית, כי בצד הלידות המופלאות שאני שותפה להן, יש הרבה לידות עם פגיעה בכבוד האשה ובגופה. אני חווה זעם וחוסר אונים מול אמירות שמחלישות את האשה, מול בדיקות והתערבויות גסות.)
הרופא עצמו, דרך אגב, מתנער מאחריות. לדבריו, ביה"ס היה צריך לעשות הכנה לכיתה לפני המפגש שלו וגם היה צריך לדאוג לנוכחות נשית. הוא דאג לדברים שבאחריותו (?!)
אנחנו ש"קוראות ללדת" שתומכות בנשים ללדת לפי ראות עיניהן ובחירתן, צריכות לראות איך אנחנו פועלות במקום של החינוך של הילדות, הנשים לעתיד, ללקיחת אחריות על גופן ונפשן.
אישית אני פועלת כרגע להשתמש במה שקרה כהזדמנות להפנות תשומת לב הילדים למקומות המוחלשים האלה ולחזק אותם. בתי לא בטראומה. דיברתי איתה וההתנסות הזאת ניערה אותה לגבי אמירת לא. אבל עדיין חשוב שהמסר יעבור לכל הכיתה. במיוחד מצד המבוגרים שהחליקו שם.

***

אז מה היה לנו? מערכת בורה ואטומה, צוות גברים פריוויליגים מול נערה אחת בכיתה של מתבגרים, הבכה (או השפלה?) פומבית, סגנון דיבור גס ואלים מצד המנחים, חוסר יכולת לשמוע "לא" בקונטקסט הכי רגיש, התייחסות טכנית ליחסי מין, התנשאות מצד האחראים בבית הספר וחוסר יכולת שלהם לקחת אחריות (ומהצד השני של זה – אמא היסטרית, כמובן), כיתה של נערים ונערות שחשו גועל מהסדנה, ונערה אחת לפחות שחזרה הביתה מזועזעת.

כן, שום דבר מאלה לא מפתיע. ובכל זאת נשבר לי הלב בכל פעם מחדש כשאני רואה את זה קורה.

* תוספת מאוחרת: חשוב להזכיר בהקשר הזה את המושג תרבות אונס. אפשר לקרוא על כך כאן וכאן.

אני מתכננת להמשיך לעקוב אחרי העניין הזה של חינוך מיני בבתי הספר, מתוך כוונה להתחיל ולהעלות מודעות לנושא (כדי לטפל בבעיה, צריך קודם להכיר בכך שיש בעיה….)
אם אתןם יודעותים על סיפורים רלוונטיים, אשמח אם תעבירו אלי ואפרסם בבלוג (גם סיפורים לא לפרסום יתקבלו בברכה). תודה.

MakeLoveNotPorn.com

ממש לא מזמן כתבתי על היעדר חינוך מיני בארץ, והבעיות שהחוסר הזה מייצר. לפני כמה ימים קיבלתי במייל* קישור להרצאה ב-TED. הדוברת היא סינדי גאלופ, וההרצאה נקראת "Make love, not porn".

נתחיל בהרצאה. הנה מה שנאמר בה (בתרגום שלי):
"אני יוצאת עם גברים צעירים, בד"כ גברים בשנות העשרים לחייהם. וכשאני יוצאת עם גברים צעירים אני עושה סקס עם גברים צעירים. וכשאני עושה סקס עם גברים צעירים אני נתקלת בצורה מאוד ישירה ואישית בהשלכות של הפורנוגרפיה הקשה (hard-core porn) הנמצאת בכל מקום בתרבות שלנו. בעידן שבו פורנוגרפיה קשה נגישה בחינם יותר מאי פעם, וילדים יכולים להגיע אליה בגיל יותר ויותר צעיר, יש דור שלם שגדל עם האמונה שמה שרואים בפורנוגרפיה קשה הוא האופן שבו מקיימים יחסי מין. וזה מחמיר במיוחד בגלל שאנחנו חיים בתרבות פוריטנית בעלת מוסר כפול, בה אנשים מאמינים שקמפיין המעודד בני נוער להתנזר ממין באמת יעבוד, שבה הורים נבוכים מכדי לנהל עם ילדיהם שיחות על מין, שבה מוסדות חינוך מבועתים מלהיות לא-פוליטקלי-קורקט אם הם יקיימו את השיחות הללו. לכן אין זה מפתיע שכיום פורנוגרפיה קשה היא חינוך מיני דה-פקטו.
כאישה בוגרת, מנוסה ובטוחה בעצמה, כשאני נתקלת בזה אין לי שום בעיה להבין שנחוצה מידה מסוימת של חינוך מחדש, שיקום וכיוונון מחדש (re-education, rehabilitation, re-orrientation). [כאן גאלופ מזהירה את הקהל מפני תכנים בוטים. אם קשה לכן/ם דלגו לפיסקה הבאה…]. לי אין בעיה להגיב כפי שהייתי חייבת לא פעם: "האמת היא שלא, תודה רבה, אבל אני ממש מעדיפה שלא תגמור לי על הפנים". הדאגה שלי היא גם לבחור הצעיר שמאמין (בגלל שהפורנוגרפיה הקשה לימדה אותו), אבל במיוחד לבחורה הצעירה שהחבר שלה רוצה לגמור לה על הפנים, היא לא רוצה שהוא יגמור לה על הפנים, אבל הפורנוגרפיה הקשה לימדה אותה שכל הגברים אוהבים לגמור לנשים על הפנים, כל הנשים אוהבות שגומרים להן על הפנים וכך היא חייבת לתת לו לגמור לה על הפנים ובנוסף היא צריכה להעמיד פנים שהיא נהנית מזה.
לכן, אני משיקה היום ב-TED את האתר makelovenotporn.com. האתר מציג מיתוסים הנפוצים בפורנוגרפיה קשה ומאזן אותם עם מה שמתרחש במציאות. חשוב לומר, אגב, שהמטרה אינה שיפוטיות, האתר אינו עוסק ב"טוב" ו"רע". סקס הוא מרחב ההתנסות האנושית שמכיל את המגוון הרחב ביותר של נטיות אפשריות. המטרה אינה גם לצאת נגד פורנוגרפיה. אני חובבת פורנוגרפיה קשה, אני צופה בה בקביעות בעצמי, למרות שהקריטריון החשוב מבחינתי בבחירת הסרט הוא שיהיה בו משהו שלא דומה מדי לניתוח לב פתוח.

MakeLoveNotPorn.com, תמונת מסך.

"בגלל שתעשיית הפורנוגרפיה נשלטת בידי גברים, ממומנת על ידי גברים, מנוהלת על ידי גברים, מבוימת על ידי גברים ופונה לגברים, הפורנו נוטה להציג נקודת מבט אחת. הפורנו אומר: זו הדרך שבה הדברים קורים (this is the way it is). ומה שאני רוצה לומר זה: לא בהכרח.
אז בבקשה גלשו לאתר, אני רוצה לבקש מהקהל של TED שני דברים: הראשון, דעו שיש פה עניין (this is an issue), בגלל שאני לעולם לא הייתי יודעת אם לא הייתי נתקלת בזה בעצמי… אז בקרו באתר, חשבו, הגיבו, ותעבירו את זה הלאה. בבקשה, שלחו את הלינק לכל מי שאתם חושבים שיכול להתעניין, והשתמשו בזה כדי לייצר דיאלוג. השתמשו באתר כדי לייצר מחדש שיח פתוח ובריא בנושא סקס, אשר יוביל ליחסי מין פתוחים, בריאים וטובים יותר. תודה רבה לכם".

 ***

כמעט מיותר לציין שנורא התרגשתי… קודם כל, אני תמיד שמחה לראות נשים שעומדות על במה ומדברות בחופשיות ובביטחון על מין בכלל, ועל חיי המין שלהן בפרט. יש בזה משהו מאוד מרענן.

שנית, גם העובדה שהנושא הזה לא מטריד רק אותי (ועוד כמה…), אלא נמצא מספיק ראוי על ידי TED כדי לקבל במה שם היא מרגשת. מצחיק לראות את שפע האזהרות על תוכן למבוגרים, תוכן פוגעני וכו' סביב ההרצאה באתר של TED, כמו גם את העובדה שבאתר עצמו צינזרו את המילים הגסות (כלומר המילה "לגמור") בעזרת צפצופים, ויש צורך לצפות בהרצאה ביוטיוב כדי להבין מה נאמר בה. זה מצחיק בעיקר כי בהרצאה היא מדברת על העובדה שילדים חשופים בלי הפסקה לפורנוגרפיה קשה, ואילו TED חושבים שדווקא מהרצאה הזאת צריך להגן עליהם. פוריטניות ומוסר כפול כבר אמרנו? יאמר לזכותם של TED שהם מפרגנים גם להרצאה וגם לגאלופ עצמה, ובנוסף מפרסמים שההרצאה היא בין המדוברות ביותר בשנת 2009. כבר טוב.

הסיבה השלישית שבגללה התרגשתי מההרצאה, ושבגללה בעצם גם נכתב הפוסט הזה, היא האתר עצמו. MakeLoveNotPorn הוא אתר פשוט, ידידותי למשתמש וקל לתפעול. הוא עושה בדיוק את מה שהוא נועד לעשות ביעילות, וחשוב מכך, הוא מזמין את הגולשים להשאיר תגובות או להוסיף מיתוסים משלהם. זו דרך מעולה ליצירת שיח פתוח ובריא בנושא. נראה לי מתבקש שיהיה אתר דומה גם בשפה העברית… אם מישהי/ו רוצה לחשוב איתי על זה – ראו הוזמנתן/ם.

מכיוון שאני בעד נשים משפיעות, חיפשתי את סינדי גאלופ בגוגל, כדי שאוכל לספר כאן אודותיה. מהפרופיל שלה ב-TED מסתבר שגאלופ היא אשת פרסום מצליחה, שהחליטה בשלב מסוים בחייה לעזוב את הקריירה בעולם הפרסום כדי להשיק פרוייקטים שמטרתם להפוך את העולם למקום טוב יותר (ביניהם גם MakeLoveNotPorn). גם לה אין עדיין ערך בוויקיפדיה.

סינדי גאלופ

ולסיום, בהערת אגב אוסיף שהחיפוש בגוגל הוביל לעוד הרצאה מעניינת ב- TED: "קיצם של הגברים?", הפעם הדובר הוא פיליפ זימברדו, הפסיכולוג החברתי המפורסם בכבודו ובעצמו. זימברדו מדבר על ההשלכות של העולם הדיגיטלי על יכולות התקשורת הבינאישית של גברים, וטוען כי הן הולכות ופוחתות כתוצאה מהמדיה הדיגיטלית. בבלוג "ביצים" הוקדש להרצאה של זימברדו פוסט מומלץ.

* שוב תודה לאביטל על הקישור לכתבה.

חינוך מיני? לא בבית ספרנו

"המורה, את יכולה להסביר לי בבקשה איך מתרחשת זקפה?"
בשאלה הזו נפתחה סדנה למניעת אלימות מינית שהעברתי לא מזמן בחטיבת ביניים באיזור המרכז. על פניו, נראה היה שזו עוד שאלה מתחכמת של תלמיד שנבוך מעולם התוכן הזה שנקרא "אלימות מינית". בפועל, הסתבר שהשאלה היתה לגמרי כנה. בחודשים הספורים שבהם אני מעבירה סדנאות מטעם מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית נותרתי לא פעם המומה אל מול הבורות של בני נוער בכל הנוגע למיניות. ממש לא מזמן מצאתי את עצמי עונה לשאלות בסיסיות כמו: כיצד נכנסים להריון, מהי אוננות, או מהי "המחלה הזאת שיש לבנות כל חודש".

כמנחה מטעם מרכז הסיוע, תפקידי אינו להעביר שיעור "חינוך מיני". אני באה לדבר עם התלמידים על נושאים הקשורים באלימות מינית, מתוך הבנה שהיא מתרחשת בתוך הקשר חברתי שמאפשר אותה. לרוב, כשחושבים על ההקשר החברתי הזה, מתיחסים להבניה מגדרית (מיתוסים כמו "בנים תמיד רוצים סקס", "בנות משחקות אותה קשות להשגה" וכד'), תרבות אלימה או נטיה חברתית להשתיק את התופעה. אני מתחילה לתהות, שמא גם חוסר מידע בנוגע למיניות צריך להיכנס לרשימה?

בני נוער מקבלים מעט מאוד מידע אמין בנוגע למין ומיניות
מרכז המחקר והמידע של הכנסת פרסם בשנת 2010 מסמך בנושא חינוך מיני במערכת החינוך. בכל הנוגע לאחריות המדינה, החינוך המיני בבתי- ספר מופקד בידי משרד החינוך, באמצעות היחידה לחינוך למיניות, זוגיות וחיי משפחה בשירות הפסיכולוגי הייעוצי (שפ"י). יחידה זו ממונה על קביעת מדיניות, על הכנת תוכניות לימודים בתחום ועל הטמעתן. גם משרד הבריאות מעורב בנושא, באמצעות היחידה לקידום בריאות והאגודה לבריאות הציבור, שמוסרים לתלמידים מידע בנושא התפתחות ומיניות. וכך נכתב בפתח המסמך: "לנושא מיועדות כ-70 שעות במסגרת התוכנית "כישורי חיים" בבתי- ספר יסודיים ובחטיבות הביניים. בחינוך העל-יסודי אין תוכנית חובה לחינוך מיני. יישום התוכנית "כישורי חיים" בבתי-ספר הוא חלקי, וגם בבתי-ספר שבהם היא פועלת לא תמיד נכללים בה שיעורי חינוך מיני. ליחידה לחינוך למיניות אין סמכויות פיקוח, והיא איננה מנהלת מעקב אחר מידת ההטמעה והיישום של התוכניות שנכתבות במסגרתה. לפי מחקרים, מרבית התלמידים לא קיבלו חינוך מיני כלל או למדו חינוך מיני שעות מעטות בלבד. נטען כי החינוך המיני במסגרת בבתי- ספר ניתן כתגובה מקרית לאירוע נקודתי, מתייחס למיניות בני הנוער כמאיימת ואיננו מאפשר דיון משמעותי בנושאים המטרידים בני-נוער". (הדגשות שלי). ואלו הנתונים רק עבור החינוך הממלכתי.

מסתבר שלא רק אותי הנתונים הללו מטרידים. חמישה תלמידים מתיכון ליד"ה בירושלים החליטו לבחון את איכות החינוך המיני שזוכים לו תלמידי העיר. התלמידים סקרו 200 בני נוער מתיכונים ברחבי העיר. מהמחקר עולה כי רבים מבתי הספר אינם מכניסים חינוך מיני לתכנית הלימודים, אף שמדובר בחובה בבתי הספר יסודיים ובחטיבות הביניים. בחלק מהמקומות העידו הנשאלים כי התקיימה בנושא פגישה אחת בלבד. במקומות שהתקיימו בהם שיעורי חינוך מיני, 64 אחוז מהתלמידים העידו כי השיעורים לא הועילו ושהם לא סיפקו את המידע המבוקש.

 אבל זה שלא מדברים על מין, לא אומר שאין מין
באותו מסמך שהוגש לכנסת נכתב כי "עד כיתה י"ב כ-45% מן הבנים ו-30% מן הבנות קיימו יחסי מין. בני הנוער המקיימים יחסי מין נוטים להתנהגות מינית מסתכנת; כ-40% מהם קיימו יחסי מין עם שלושה בני זוג או יותר, וכ-65% קיימו יחסים עם בן זוג מזדמן. שיעור השימוש בקונדום בקרב בני נוער הולך ויורד בשנים האחרונות. בכל שנה כ-1,100 נערות עוברות הפלה באישור משרד הבריאות. (וזה רק קצה הקרחון. מומלץ בחום לעיין במסמך עצמו). במחקר בירושלים מצאו התלמידים כי לבני הנוער תפיסות מוטעות בנוגע לסקס המבוססות על מיתוסים (למשל: "מקלחת קרה או חמה אחרי סקס מונעת היריון" או "שיעול או עיטוש לאחר יחסי מין מונעים היריון"). עוד נמצא כי 34% מהתלמידים מקיימים יחסי מין לא מוגנים (גם כאן מומלץ בחום לקרוא את הכתבה כולה).

אז מערכת החינוך לא מסבירה על מין, את זה כבר הבנו. חברים הם מקור מידע מפוקפק במקרה הטוב, או בלתי מהימן במקרה הסביר יותר. מעטים בני הנוער שיפנו להוריהם בשאלות, ולא ברור כמה מההורים ירגישו נוח בכלל לענות. נראה כי המבוגרים מקבלים בלי בעיה סקס בשלטי חוצות באיילון, אבל נבוכים מכדי לדבר עם הילדים על זה. נוצר מצב אבסורדי בו אנחנו חיים בתרבות מוצפת דימויים וייצוגים של סקס, אבל בפועל, הדיבור על סקס ומיניות הוא עדיין בגדר טאבו. הברירה היחידה שנשארת לבני הנוער היא לפנות למקור המידע הזמין ביותר – האינטרנט. וכשכותבים "סקס" בגוגל, תנו לי לחסוך לכם, לא מגיעים להסברים על מיניות בריאה. זה נכון שקיימים לא מעט אתרים המספקים מידע בנוגע למין ומיניות, אבל כשלנגד עיניהם של בני הנוער נפרשים שלל סרטים פורנוגרפיים המראים לפרטי פרטים מה נכנס לאן, איכשהו אתרי המידע הופכים קצת פחות רלוונטיים (ואני מניחה שאין צורך להרחיב על האלימות בפורנוגרפיה, היחס המשפיל כלפי נשים, המודלים הלא מציאותיים וכו' וכו'…). כך קורה מצב מעוות שבו תלמידים לא מבינים עד הסוף איך נכנסים להריון ומנגד כשאני שואלת בכיתה מהו "אונס קבוצתי", התשובה שאני מקבלת היא "אורגיה".

באמת מבלבל. מתוך: קומיקס עלוב - Pathetic comics

אם הריון ומחלות מין זה לא מספיק, אחת מכל שלוש נשים ואחד מכל שישה גברים יותקפו מינית במהלך חייהם. מדו"ח הפעילות של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית לשנת 2010-2011 עולה כי 67% מהנפגעות והנפגעים שפנו למרכזי הסיוע נפגעו לפני גיל 18. עוד נכתב שם כי ילדים ובני נוער מתקשים במיוחד להבין שהאירוע הטראומטי אותו חוו הוא למעשה פגיעה מינית, מה שמוביל לשיהוי בדיווח. 2378 תיקי חקירה נפתחו במשטרה על עבירות מין שבוצעו בבני נוער בשנת 2010. באותה שנה, 523 בני נוער הופנו לשירות המבחן לנוער בעקבות עבירות מין שהם ביצעו. צריך לזכור שנתוני המשטרה והרווחה נכונים רק עבור מקרים שדווחו וטופלו בהליך פלילי. כמעט מיותר לציין שבכל הנוגע לפגיעה מינית ישנו דיווח חסר, רבות ורבים מהנפגעים שומרים את הפגיעה בסוד. האם לא סביר להניח ששיח פתוח על מיניות וחינוך למיניות בריאה היה יכול לצמצם במידה כלשהי את היקף הפגיעה?

 בואו נדבר על זה.
אני עדיין זוכרת את השיעור שבו המורה שלי לביולוגיה בתיכון, נעמי, הביאה לכיתה תיק מלא אמצעי מניעה והסבירה לנו בכנות ובישירות על כל אחד מהם. אני מעריכה אותה על כך עד היום. תמנע קליינמן, מעורכי המחקר בירושלים, אומרת בכתבה: "הרבה אנשים בטח חושבים שמדובר בנושא בעייתי ומביך. כשהם יראו את הממצאים הם בוודאי יתפלאו עד כמה המצב בעיר קשה מהבחינה הזו. אנחנו ממש נדהמנו כשראינו עד כמה בני נוער טועים לגבי מין, ואני בטוחה שגם המבוגרים יחששו מהמצב הזה. חלקם שבויים בתוך מיתוסים מטופשים, שאין להם שום קשר למציאות. הטעויות האלו יכולות לגרום להריונות לא רצויים ולהורות בגיל מאוד צעיר. אם מערכת החינוך תשקיע קצת בנושאים שבאמת מעניינים את בני הנוער, במקום לספר לנו את מה שאנחנו כבר יודעים, אני מאמינה שהמצב ישתפר".

ידע הוא כוח. בכך שאנחנו שוללים מבני הנוער ידע בסיסי ביותר אודות הגוף שלהם ואודות מיניות בריאה אנחנו מחלישים אותם והופכים אותם פגיעים יותר למחלות מין, להריונות לא רצויים ולפגיעה (או תקיפה) מינית. אם נעניק לבני הנוער ידע בנוגע למיניות בריאה, יהיה להם קל יותר לזהות מצבי סיכון. כאן העבודה כבר החלה – ילדים לומדים בגיל מאוד צעיר ש"גופי הוא שלי" –  למה לעצור שם? שיח בריא ופתוח על מיניות יאפשר יחס בריא ובטוח יותר כלפי מיניות: פחות בושה, פחות הסתרה, פחות שתיקה. ויפה שעה אחת קודם.

***

כמה קטנות בעניין:

  • בני הנוער הנחושים בירושלים לא הסתפקו במחקר, ופנו למנח"י (מנהל החינוך בעיריית ירושלים). ערד בר שדה, חוקר נוסף בחבורה, אמר כי: "במנח"י לא ממש התייחסנו אלינו, ושלחו אותנו ממקום למקום". לא מפתיע.
  • שווה לחשוב בהקשר הזה גם על הבורות במערכת החינוך בכל הנוגע לנטיה מינית והצרות שהיא מחוללת בפני עצמה.
  • עמותת "דלת פתוחה" מספקת מידע ותמיכה לבני נוער בנושאים הקשורים במיניות. אתרים נוספים שעוסקים במיניות תוכלו למצוא בתפריט ספריה למעלה.
  • אם מישהי/ו יודע/ת על פעולות בנושא, או רוצה לקחת חלק בקידום פעולות בנושא, אשמח לשמוע.