כמה מילים עליהם

הדיון בפרשת "חוף בוגרשוב" כבר חצה מזמן את האספקט המשפטי המבקש לפסוק האם מדובר באונס או לא לפי החוק היבש. רבות כבר נכתב ונאמר על כך, ולכן לא אוסיף. עם זאת, בבחינת האספקטים החברתיים של הפרשה, אני חושבת שיש עוד אלמנט אחד שלא קיבל מספיק התייחסות, וחשוב לי להדגיש גם אותו כאן. בשלל הדברים שאני קראתי על הפרשה, ההתייחסות הגורפת היתה היא-הם. "הם" היו מקשה אחת, ישות אחת שזכתה להתייחסויות על הרצף שבין "חסרת מודעות" ל"אלימה ותוקפנית". בהנחה שאנחנו מרחיבים את הדיון מעבר לחוק היבש ואל ההשלכות החברתיות של המקרה, אני חושבת שצריך להתיחס גם למורכבות של ה-"הם", לתהליכים שהתרחשו (ומתרחשים כל הזמן) בתוך קבוצה בכלל, וקבוצה של נערים בפרט, ובעיקר לזכור שקבוצה מורכבת מפרטים.

ניקח לדוגמה נער אחד שאולי היה שם (ואולי גם לא). הוא קיבל חינוך למופת בבית, הוא אדיב ומנומס ותלמיד טוב ותמיד עוזר לאמא עם הכלים אחרי הארוחה ביום שישי. זה בדיוק אותו נער שיגידו עליו "נורמטיבי", "בן טובים". אותו נער הולך עם חברים שלו לים. אולי הוא שמח במיוחד שהפעם הזמינו אותו. אולי הוא ממש לא מת על החברים האלה, אבל הוא בכיתה י' עכשיו והוא יודע שאלו האנשים שאיתם הוא הולך לבלות עכשיו שלוש שנים בתיכון. או שאולי אלו החברים שלו מהגן, "החבר'ה" שלו, האנשים שאיתם הוא מרגיש הכי שייך. לא בטוח שזה משנה. החבורה הזאת יושבת על החוף, הם שותים קצת למרות שאסור, ומנגנים, ומעשנים נרגילה – יום רגיל בים. פתאום ניגשת אל החבורה אישה מבוגרת, שאולי נראית לנער שלנו קצת הזויה (ואולי לא). אחד החבר'ה, המנהיג או אולי הליצן, זורמים איתה, ומזמינים אותה להצטרף. ומתחילים "צחוקים". לנער שלנו לא כל כך נוח, הוא לא אוהב את החברים שלו כשהם מתנהגים ככה, אבל מה הוא כבר יכול להגיד. חוצמזה שהיא אישה מבוגרת ונראה לו שהיא רוצה להיות שם (אם הוא יודע שהיא זונה אז הוא בכלל לא ישאל את עצמו שאלות, כי ממה שהוא יודע, זונה תמיד רוצה זין). הוא ישתדל להישאר בצד ויצחק רק אם ידע שמסתכלים עליו. אולי מתישהו היא תיגש דווקא אליו, בגלל העיניים הטובות שלו. והחבר'ה ידלקו כי הם יודעים שהוא ביישן. הם ישרקו, ויריעו לו, ויצלמו אותו בפלאפונים כשהיא תניח עליו יד. וכשהוא לא ישתף פעולה, הם יזרקו לעברו "מה אתה נקבה? תהיה גבר!", והם יצדיקו לעצמם את המעשים בכך שהיא זו שניגשה אליהם, או יותר פשוט – בכך שהיא זונה. אולי אותו זה ירתיע, אולי אפילו יגעיל, אבל לא בטוח שהוא יתנגד, כי הוא קצת שיכור, ואולי גם קצת חרמן מהים ומכל מה שקורה סביבו, ובעיקר, כי הוא לא באמת יודע שיש לו ברירה.

בתור פמיניסטיות אנחנו מאוד מודעות לנערות שנמצאות בסיטואציות דומות. כשנערה נמצאת עם קבוצת נערים אנחנו ערות ללחץ החברתי שמופעל עליה ומקשה עליה להתנגד לסיטואציה, בטח ובטח אם היא גם קצת שיכורה. אנחנו לא רואות ב"הסכמה" של נערה כזאת כ"הסכמה חופשית" – אנחנו נראה בה קורבן של לחץ חברתי, ונגיד שמדובר באונס.

אבל כשאנחנו מדברות על הנערים, הרבה יותר קשה לנו להכיר באלו שגם פגיעים ללחץ חברתי ואלימות בתוך הקבוצה. בגלל שאנחנו מניחות שהגבר חייב להיות אקטיבי כדי שתתרחש חדירה, אנחנו מטילות עליהם (ושוב, "הם" ככלל), את מלוא האחריות לסיטואציה, בין אם היתה חדירה ובין אם לא. אנחנו מתקשות להשמיע את הקול לפיו הציווי החברתי "להיות גבר" הוא בעצמו אלים, הוא מצמם משמעותית את חופש הבחירה וגובה גם כן מחיר מגברים, ובעיקר מנערים.

חשוב לי להדגיש: אני לא מתיחסת כאן למצבים שבהם ברור שהאישה/ נערה לא מעוניינת במגע מיני, או שבהם הוא נעשה בכוח פיזי. במצבים כאלה אין ספק שכל מי שמשתף פעולה הוא שותף לדבר עבירה ועליו לשאת בעונש. אני גם לא פוטרת את הנערים מאחריות במקרה הספציפי הזה, ומסכימה שהתנהגות הקבוצה במקרה הזה היתה גסה, דורסנית, אלימה ומנצלת. אני מקבלת את הפרשנות "הפמיניסטית" המקובלת לאירוע ויותר מזה, אני בעצמי השתמשתי בהכללות בפוסט הקודם שכתבתי בנושא.

בכל זאת, אני חושבת שההכללה הגורפת וההתייחסות אל הנערים אך ורק כ"קבוצת תוקפים" הומוגנית (שאוטומטית גם מורחבת להתייחסות לכלל הגברים כקבוצת תוקפים הומוגנית) עלולה לגרום נזק. היא מגבילה את הפרשנות למצב ל"מלחמה מגדרית" (או מלחמה אידיאולוגית: הפמיניסטיות מול השאר) ובעשותה כך היא מפספסת לא מעט א/נשים.

אני חושבת שמחובתנו להסתכל מעבר להכללות, ולהשמיע גם קולות של נערים כמו זה שתיארתי. בדיוק כשם שאנחנו מכירות בכוחות הפועלים על נשים ונערות בסיטואציות דומות, אנחנו חייבות להתיחס לכוחות הפועלים על נערים. אנחנו חייבות לשאול את עצמנו באילו כלים ציידנו אותו, האם עזרנו לו להתמודד עם סיטואציה כזאת, שכוללת מגע מיני (יתכן שבניגוד לרצונו)? עד כמה הוא באמת מסוגל להתנגד? האם הוא נתון פחות להשפעה של הלחץ החברתי המופעל עליו? ובהיעדר כל חינוך שמלמד אותו אחרת, האם לא נכון לראות גם בו קורבן של נסיבות לא שגרתיות?

הנקודה הזו שבה ועלתה בשיחות שניהלתי עם א/נשים מאז המקרה, אך נעדרה מהשיח אליו נחשפתי ברשת. בהתחשב בכך שאף אחת מאיתנו לא היתה שם, אני מבקשת להציג זווית ראיה נוספת שמזכירה לנו להיזהר בהכללות, להכיר במורכבות של הסיטואציה ולחשוב על כל מי שעלולים להיפגע בה, למרות המגדר אליו הם משתייכים.

חוף בוגרשוב

כמו רבות אחרות, גם אני לא שקטה מאז התפרסמה פרשת "המין הקבוצתי" בחוף בוגרשוב. שלושה ימים אחרי, והרשת לא נרגעת. פוסטים, סטטוסים, ציוצים. נדמה כי כולן מדברות על זה, וכולן חסרות מנוחה. כולן עצובות. עוד ועוד נשים מספרות את סיפוריהן האישיים: אונס, נסיונות אונס. דוגמאות אפשר למצוא כאן, כאן, כאן וכאן והן ממש לא היחידות.

בעודי כותבת את הפוסט התפרסם ראיון עם האישה בחדשות ערוץ 2, והתבררה גם גרסתה. אני אתיחס לכך בהמשך, אבל קודם אני רוצה להתעכב מה שקרה בימים האחרונים. אני מנסה להבין מה היה כל כך טריגרי בפרשה הזאת, למה דווקא הסיפור הזה עורר כזה גל תגובות, ומה השפיע על השיח הציבורי שהתפתח בעקבות המקרה.

המקרה בים לא תואם את "סצנת האונס" הקלאסית. זה לא קרה בחושך, באיזו סמטה אפלה. לא היה שם גבר (= זר, כהה, מלוכלך, הומלס עם קעקועים וסכין) שתוקף אישה (= צעירה, תמימה, יפה ובלונדינית). לא היתה שם אלימות פיזית, לא ראינו סימנים לכפייה. כל כך הרבה עדים לאירוע לא חשבו שקורה פה משהו רע. לפיכך, רבים פסקו בנחרצות שלא מדובר באונס, ואף יצאו למסע השמצות נוסף נגד "הפמיניסטיות הפטרוניות" שהן בעצם פוריטניות ותו לא. ההתנגדות הזאת היתה קשה כל כך על רקע הכאב שחשו א/נשים (אבל בעיקר נשים) כששמעו על הסיפור.

אני משתדלת להימנע מחלוקה ל"נשים" מול "גברים" כשאני מדברת על אלימות מינית מתוך הבנה שלא רק נשים נפגעות. אבל הפעם אני כן אדבר בהכללה על נשים וגברים, כי אני חושבת שאחת הסיבות לפער הזה בפרשנות של הסיטואציה קשור לחוויה השונה של גברים ונשים במרחב ציבורי בכלל, ובהקשר של מין בפרט.

נדמה לי שמה שזעזע את כולם יותר מכל בפרשה הזאת זו האדישות. האדישות הזאת של הסביבה המיידית באירוע כואבת לכל מי שאי פעם חוותה (וחווה) סוג כלשהו של אלימות מינית – הטרדת רחוב או גילוי עריות כאחת. "האדישות החברתית" מתבטאת בהתעלמות, שתיקה, השתקה והכחשה. היא נמצאת כמעט בכל סיטואציה של אלימות מינית, והיא גם זו שמאפשרת אותה. היא מאיימת על נשים דרך החוויה הפרטית שלהן: אם א/נשים נשארו אדישים ל"מין קבוצתי" חריג על חוף הים, איך ניתן יגיבו למקרה "פעוט" כמו הטרדה מינית? למה שיגידו משהו כשיראו גבר ש"בסך הכל" צובט לאישה בתחת, או מניח עליה יד באוטובוס? בטח ובטח אם הוא רק מדבר אליה לא יפה. והרי אין אישה (למיטב ידיעתי) שלא חוותה איזושהי הטרדה מינית בחייה, או שאינה חשופה לאלימות מינית בחלק ניכר מזמנה. הסטיאוציה הזו מראה לכל אחת ואחת באיזו קלות היה ניתן להפקיר גם אותה.

במקביל לפחד שההבנה הזו מייצרת, עולה גם הזיכרון המקרים הקודמים – המקרים שבהם החברה כבר הפקירה את אותן נשים, כשהחוויה הפרטית נתפסה כ"אפור" או כלא חמורה מספיק. אותם מקרים חרגו מסכמת האונס המוכרת, ומכיוון שכך החברה לא הצליחה להכילם. כשמשהו מאיים מכדי להתמודד איתו, מנסים לגרום לו להיעלם. עושים זאת על ידי האשמת הקורבן (היא רצתה את זה, היא הלכה איתם מרצונה, היא לא התנגדה, היא התלבשה חשוף, היא אוהבת סקס), או הגנה על התוקפים (בני טובים, נערים נורמטיביים, איש מקצוע מוערך) או באמצעות אמירה הפשוטה ש"אין מדובר פה באונס", או שהיא סתם מגזימה. אני חושבת שהצפיה במנגנון הזה פועל מול העיניים בסיטואציה כל כך חריגה, גרמה לכך שנשים לא יכלו יותר לשתוק והחליטו לספר את סיפורן.

חשוב לשאול גם למה תגובת "המתנגדים", כלומר אלו שלא חושבים שמדובר באונס, היא כל כך אלימה. אחת הסיבות "לנרמל" את מקרי האלימות המינית היא חוסר היכולת (והרצון) להתמודד עם שכיחותם. אם נסכים שבמקרה כל כך שונה ממה שאנו רגילים לתייג כאונס היה מדובר באלימות מינית, נצטרך להכליל תחת אותה כותרת עוד מי-יודע-כמה אירועים "הרבה פחות אפורים". אם נעשה זאת, אולי נבין פתאום שאירועים שעד היום נתפסו אצלנו כ"צחוקים" היו בעצם אלימות מינית. אולי פתאום נגלה שגם אנחנו תוקפים, והמחשבה הזאת נורא מפחידה. אז עדיף להשקיע כמה שצריך בלנרמל את הסיטואציה הזאת. בעיקר את זאת. כך נרחיק מאיתנו את מה שנתפס כאונס, כך נבדיל את עצמנו מאותם תוקפים או מאותם עדי ראיה אדישים.

מעבר לזה, קיים קושי של גברים להבין איך זה *באמת* מרגיש להיות אישה בעולם הזה, איך זה *באמת* מרגיש להיות חשופה לאלימות מינית כל הזמן. חלק ניכר מהגברים לא מודעים בכלל לחוויה הנשית הזאת, ולא מסוגלים להבין אותה. הם לא מצליחים לדמיין את עצמם בעולם שבו יחסי הכוחות אינם לטובתם. הם לא מצליחים להבין את האיום התמידי שנשים נמצאות בו, את התחושה הזאת שאת עלולה להיות מושפלת או להיפגע פיזית בכל רגע נתון, אפילו שזה לא קורה כל הזמן. חוויית ה"עלולה" הזאת, שנשים חיות בה, היא חמקמקה מדי עבורם. חוסר המודעות הזה להבדלים בכוח מייצר עיוורון כלפיו כשהוא בא לידי מימוש – זה אפילו לא נחווה כשימוש בכוח. ואם אין שימוש בכוח, אז לא היה אונס. הנשים נתפסות כהיסטריות והפמינסטיות כגוזמאיות שטניות. הסדר החברתי נשמר.

התיחסות קטנה גם לסוף הסיפור. שלושה ימים לאחר חשיפת הפרשה מתגלה כעת זהותה של האישה. מדובר בזונה. היא רואיינה בחדשות ערוץ 2, שם היא טענה כי המעשים נעשו מרצונה, וכי לא היתה שום כפיה. אני מקשיבה לה, ושומעת בעיקר את הפערים: אני שומעת אותה מגינה עליהם, ואומרת: "הם עשו צחוק יותר מדי בים, אלו שהיו מסביב רצו צחוקים, אבל הם לא עשו משהו רע". או מתנצלת: "זאת הטעות שלי, קצת שתיתי וודקה, קצת התחרפנתי", או מתגוננת: "אני מאוד לא הייתי קרובה לכל הקהל כמו שעשו מזה, אלא הייתי די רחוקה מאחורי הגלים". ולא יוצא לי מהראש התיאור הזה מפיה של האישה שבסופו של דבר התקשרה למשטרה: "הבנים צעקו עלי: ‘תעופי מפה', ואמרו שלא אעז להתקשר למשטרה. הם אמרו לי ‘מה אכפת לך שאנחנו נהנים קצת"'. הם ידעו שהיא לא בסדר. הם צחקו עליה, קראו לה מכוערת, ואמרו ‘מי יילך איתה'. אחרים שם עמדו וצעקו שמי שרוצה מין אוראלי שישלם שקל ויעמוד בתור". טוב, עכשיו כבר באמת קל לקבוע שאין פה קייס. בסך הכל מדובר בזונה.

*

כמה טורים מעולים בנושא: מירב מיכאלי, מאיה קוי, נעמה כרמי, מורן בריר, הדס בשן.
ריכוז של כתיבה מהימים האחרונים (כלומר הפוסטים האלה ועוד) בבלוג האחות הגדולה: כאילו השלווה היא חוף הבהלה.