כשיחסי הכוחות משתנים

העצוב הוא שרק עכשיו אני באמת מתחילה להתעורר, שרק עכשיו אני מתחילה לפחד. רק עכשיו אני מבינה סוף סוף איך זה באמת מרגיש להיות מדוכאת על ידי המדינה שלך, להיות משוללת זכויות, להיות חלשה. הייתי צריכה לראות את זה בעיניים שלי, על האנשים שדומים לי, בשביל להבין שגוזלים ממני את החסינות שאליה הורגלתי.

כשהמשטר פועל בצורה גלויה וישירה נגד השכבה החזקה שלו, עושה לה דה-ליגיטמציה בתקשורת ההמונים, משקר, מסית – אני מתחילה לפחד. סימן שמשהו ממש לא טוב קורה. ולא צריך להיות שמאלנית, פמיניסט או יפה נפש כדי להבין את זה.

האנשים שנעצרו בהפגנה הזאת הם אנחנו. הם אתןם ואני – חניכי תנועות הנוער, בוגרי צבא, משכילים, בעלי אמצעים, בעלי המקצועות חופשיים. אנחנו לא קבוצה חלשה או מוחלשת, חשוב לזכור את זה. המדינה היא זו שהעניקה לנו את הכלים להצליח, את כללי המשחק ותנאי הפתיחה להצליח בחיים. אנחנו אלה שהתמזל מזלןם לקבל גישה לפריווילגיות: להיות בחוגים ובתנועות נוער, לסיים את מערכת החינוך עם תעודת בגרות, להגיע לתפקידי מפתח בצבא, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד בעבודה שמאפשרת מחייה סבירה.

לאט ובשקט, כמעט בלי ששמנו לב, גם בנו התחילו לפגוע. גם אותנו מחלישים. זאת הסיבה לכל המרמור הזה – פתאום נהיה לנו יותר כבד. זה כמו במשחק הזה בטיולים ששמים לאנשים אבנים בתיק בלי שירגישו: עוד אבן, ועוד אחת. לוקח זמן עד שמרגישים את המשקל.

זה גורם לי לחשוב על כל אלה שנשללה מהם הגישה אל הכוח, שנמנעו מהם המשאבים, שנשמרו מוחלשים כדי לשרת את השיטה. אילו כלים יש להם כדי להילחם? מה מידת היכולת שלהם להתמודד עם הרשויות, לתעד בכזה קנה מידה הפניה של כוח כלפיהם, למחות? בניגוד אלינו, חלק מהם לא יודעים אפילו את זכויותיהם הבסיסיות ביותר. או יותר נכון: חלקם לא יודעים אפילו שיש להם זכויות.

אני תוהה גם כמה הסיתו אותנו נגד מוחלשים, בלי ששמנו לב. רק עכשיו, כשהאש מופנית כלפי, אני רואה את כל המנגנונים שבהם ההסתה פועלת.  עכשיו אני גם מרגישה כמה זה לא נעים.

תוך כדי כתיבה אני מבינה את האבסורד. בתור פמיניסטית, אני ערה לדיכוי, הסתה ושלילת משאבים שמופנית כלפי. אני מודעת למצבים בהם אני שקופה. אני יודעת כבר שבתור אישה מלכתחילה יש לי פחות כוח. ואני תוהה מה בתפיסה שלי השתנה.
ייתכן שעד עכשיו לא חוויתי דיכוי כזה ישיר ואלים מצד המדינה שהיא קו ההגנה האחרון שלי. עד עכשיו הדיכוי שחוויתי נעשה בדרכים סמויות יותר, גם על ידי המדינה אבל גם על ידי החברה. אלימות פיזית שהופנתה כלפי לא היתה תוצאה של אסטרטגיה מתוכננת, לא סומנתי באופן אישי כמטרה.
יותר מכך, חשוב לזכור: אני אמנם אישה, אבל אישה פריווילגית. מלבד היותי אישה אינני חווה שום סוג של דיכוי. מסתברת לי עכשיו העוצמה של הכוח שכן יש לי, ועד כמה הוא מגונן.
ולבסוף, עכשיו המדינה מדכאת באופן ישיר וגלוי גם את אלה שכן יש להם את כל הפריווילגיות – גם הגברים שעליהם הורגלתי להסתמך לא חסינים. החולשה שלהם מקרינה אלי – וזה גם מאוד מפחיד.

בתור פמיניסטית אני מכירה כבר את הצורך הזה בלהשמיע קול, בלגרום לאנשים לראות את המציאות שגם אני רואה, לגרום להם להשתכנע ולהצטרף. אבל עכשיו אני מבינה עוד יותר את התסכול מלא להצליח. רק עכשיו אני מרגישה את הפחד מלהפוך לשקופה באמת.

גם אני הייתי בהפגנה בשבת. לצורך העניין, ניתן לכנות אותי מעתה אנרכיסטית (ואתם שמכירים אותי ודאי מגחכים עכשיו לנוכח המחשבה). אני מבקשת מכם – אל תחכו לרגע שבו גם אתם תצליחו להרגיש את הדיכוי. תתחילו לפעול קודם, תתחילו רק עם ההבנה.

אל תסמכו על אמצעי התקשורת הרגילים. תמונת העולם שהם מביאים אינה אובייקטיבית, היא לעולם מושפעת מאינטרסים. חפשו מקורות מידע נוספים, היו פתוחים לשמוע קבוצות אחרות, היו ביקורתיים. קחו חלק ביצירה של תקשורת אלטרנטיבית: שוחחו, שתפו, הפיצו מידע. זה קריטי כדי להביא לתפיסת עולם יותר מאוזנת.
חשוב מכך- אחרי ההפגנה בשבת הבנתי לראשונה כמה מהר המטרות משתנות, והאש משנה כיוון. נצלו את הכוח שכן קיבלתם וגלו סולידריות. אחדו כוחות. בחרו קבוצה אחרת, שאינכם משתייכים אליה, וקחו חלק גם במאבק שלהם. השתמשו בכוח שלכם, מצאו את הדרך הנכונה עבורכם, וחזקו אחרים. למיטב הבנתי, זהו הערך הבסיסי עליו מושתת המחאה החברתית הנוכחית.

חג השרמוטות

הצעת החוק לאיסור צריכת זנות וטיפול בקהילה (הידוע בתור החוק להפללת הלקוח) מעוררת בשבועות האחרונים דיון ציבורי סוער, ושיחות על זונות נשמעות מכל עבר. בין אם יעבור החוק או לא, מטרה חינוכית אחת שלו כבר הושגה, והיא העלאת המודעות החברתית למצבן העגום של רוב העוסקות והעוסקים בזנות, והיקף הניצול והפגיעה שיש בתעשית המין. תוצר לוואי של השיח החברתי על החוק הוא העיסוק במין ומיניות – הדיון הציבורי בתופעת הזנות פתח פתח לדיון ציבורי חשוב לא פחות סביב חופש המין בכלל, והחופש הנשי בפרט.

כשהשיח על החוק ברקע, הולך ומתקרב לו חג פורים. ההכנות לחג נפתחו במקרה נוסף של הדרת נשים: הפעם הרחיקו לכת וטשטשו את פניהן של ילדות במודעות פרסומת לתחפושות לחג. כמה ימים אחר כך, החלו להישמע קולות של נשים המבקרות את התחפושות המיועדות לנשים בחג – רובן המוחץ של התחפושות פרובוקטיביות וחושפניות. רני חזון וייס כינתה את התחפושות "תלבושות סרטי פורנו", וחנה בית הלחמי כתבה על הזניית נשים ועל כך שעיצובי התחפושות הן פרי מוחם הקודח של גברים – תוצר של פנטזיה גברית אודות הזונה. אפילו בארץ נהדרת לא התעלמו מהתופעה והקדישו לה ידיעה במבזק: "גם השנה עומדות בפני הילדים שלל תחפושות מקוריות, בין השאר תקופת המערב הפרוע חוזרת ומציעה תחפושת של…זונה, בעולם הקסום של האגדות תוכלו למצוא תחפושת של…זונה,  מי שחלמה כל חייה להיות שוטרת תוכל להתחפש ל…זונה."

תחפושות נשים באתר "שושי זוהר"

על פניו נראה כי זהו עוד מופע של החפצת נשים וניסיון מחושב היטב של הפטריארכיה לראות בכל הנשים אובייקט מיני. ובכל זאת, משהו לא מסתדר לי. החפצת נשים מתרחשת כל הזמן, ונשים המוצגות בתור אובייקטים מיניים נמצאות בכל מקום. למרות ההשפעות המזיקות, בשאר ימות השנה אנחנו לא רואים כל כך הרבה נשים שחושפות את גופן ברחובות. זה גורם לי לתהות: מה קורה בחג הזה שגורם לכל הרבה נשים להשיל את בגדי היומיום המהוגנים שלהן ולצאת מהבית בלבוש סופר-מינימלי, ועוד באמצע החורף?! האם זה באמת רק הציווי החברתי שמבקש להפוך את כולנו לאובייקט?

את התשובה האפשרית מצאתי דווקא באירוע אחר הקרב ובא – צעדת השרמוטות. הכל התחיל ב-24 בינואר, 2011, בטורונטו, קנדה. שוטר בכנס רשמי העיר ש"כדי להישאר בטוחות ולא להפוך לקורבנות, על נשים להימנע מלהתלבש כמו שרמוטות". התפיסה הזו, המוכרת היטב לכולנו, היא הרסנית. היא הופכת את היוצרות ומטילה את האשמה באונס על הקורבן במקום על התוקף (אם לא היית מתלבשת כך, זה לא היה קורה). ארגוני נשים בקנדה יצאו לרחובות במחאה בלבוש חושפני ובטענה ברורה: האופן בו אישה בוחרת להתלבש אינו הופך אותה פחות ראויה ואינו שולל ממנה את זכותה הבסיסית לכבוד, או את האוטונומיה על גופה. מקנדה התרחבה המחאה לרחבי העולם וב-16.3 היא מגיעה לתל אביב. מארגנות הצעדה בתל אביב כותבות:

"אף אחת מאיתנו לא "מבקשת את זה" – זכותנו להתלבש (או לא להתלבש) כפי רצוננו בלי להיפגע מינית! מיניותנו וזכותנו לביטחון אינן תלויות באורך המכנסיים שלנו! מדוע עלינו להסתיר את מיניותנו, ולהתנגד לה? מדוע להיות "שרמוטה" זה רע? מדוע יש למישהו זכות לומר לנו מה ללבוש ומה לא? גם עם מחשוף עמוק וחצאית שלא נותנת מקום לדמיון מגיע לנו הכבוד שלנו והזכות הבסיסית שלנו לבחור באיזו תדירות, היכן ועם מי אנו רוצות לחלוק את תחושותינו המיניות."

צעדת השרמוטות בשיקאגו

הבחירה במושג שרמוטות, והשימוש בגוף העירום (חלקית) לצורך העברת מסר של הגנה על נשים בכלל וכבודן של נשים בפרט, גררה לא מעט ביקורות מנשים שהתנגדו ל"ירידה ברמה" ולניכוס של מילים משפילות כמו "שרמוטה" (שמשמעותה סמרטוט או זונה) לצורך הגנה על זכויותיהן הבסיסיות של נשים. הדיון על כך עודנו בעיצומו (ניתן להתרשם למשל באירוע בפייסבוק), ואני לא ארחיב עליו כאן.

עכשיו בואו רגע נראה מה קורה פה. מצד אחד יש מחאה נשית על כך שהתחפושות הנשיות בפורים הן זנותיות. מצד שני מחאה נשית אחרת קוראת לנשים לעשות בדיוק ההיפך – להתחפש ל"זונות" ולצאת לרחובות. אז מה אנחנו אמורות להבין מכל זה? לבוש זנותי זה טוב או רע?

צמידות האירועים האלה גרמה לי לחשוב שאולי יש קשר בין חיבתן של בנות ישראל "להזנות" עצמן בפורים ובין הסנקציות החברתיות המוטלות על "שרמוטות". ימי החג הם הימים היחידים בשנה בהם מותר לנו להתחפש לכל מה שבא לנו – מותר לנו להיות מי שבא לנו – ומשום מה כמות לא מבוטלת של בנות בוחרות להיות "שרמוטות/זונות", ולהחצין את מיניותן. כשחושבים על זה, זה ממש לא מפתיע. מלמדים אותנו להצניע את המיניות שלנו, להיזהר בה, לא להפגין אותה, שכן מי שמפגינה את מיניותה היא "זונה". בכל יום אחר בשנה, כך אנו שומעות שוב ושוב, עלינו לשמור על עצמנו ולכסות את גופנו, שכן לצאת לרחוב "לבושה כמו שרמוטה" משמעו סיכוי גבוה יותר להיאנס. ואז מגיע פורים, ולמשך יומיים-שלושה האיום החברתי מוסר ויש לנו חופש –  ופתאום המיניות הנשית מרימה את ראשה. אולי, בעצם, הנהירה אחר תחפושות זנותיות אינה עוד כניעה לציוויים פטריארכליים דכאניים… אולי תחפושת הזונה היא זו שמבטאת את החופש האמיתי שלנו. אולי אנחנו צריכות ללמוד מכך על מיניותה של "האשה המשוחררת" בשאר ימות השנה. יודעות מה, אולי תחפושת הזונה היא בכלל התרסה.

חג שרמוטות שמח!