תמלול קובץ האודיו של רוזה כלשהי למאזין אחמד שכתב לה מכתב:

*** טריגר ***

* לכאורה *

כותב לי ככה מאזין: אני בן עשרים ושלוש וסטודנט. לפני כחודש הייתי חבר טוב של מישהו יהודי, היינו חברים רק חודש, אולי אפילו קצת פחות, אבל לפני שנהיינו חברים היינו ידידים במשך שלוש שנים. זה נגמר כשהוא לחץ עלי להתגושש אתו. סירבתי, עד שפעם אחת – הוא פשוט עשה את זה ופירק אותי במכות. למרות שאמרתי לו באופן מפורש, למרות שאמרתי לו לא באופן מפורש והפסיק רק כשהתחלתי לצעוק. מאז די קשה לי. אני לא מבין איך הוא עשה את זה. בכלל לא היה לו אכפת ממני? אפילו בתור ידיד….כאילו ….מבחינתו זה לזרוק הכל לפח? יש לי סיוטים לפעמים ואני נזכר בזה. אני אפילו לא יודע אם כואב לי עכשיו בגוף או לא. המחשבה למצוא חבר יהודי חדש נראית לי מופרכת לחלוטין.

איך שוברים את מעגל הנורא הזה, איך מפסיקים להיזכר בזה, איך מפסיקים לבכות על זה, איך יוצאים מהריקנות הזאת (כי זה הותיר בי תחושת גדולה של ריקנות כלפי החיים). תודה מראש, אחמד.

תראה אחמד,

בתור בן עשרים ושלוש אני חייבת להגיד לך דבר כזה…קודם כל אתה מכיר בחור שהוא ידיד יהודי שלך שלוש שנים ואז חודש אתם חברים טובים ו…אתם כנראה בסיטואציה די אינטימית כי  אחרת הוא לא יכול סתם להתגושש אתך פתאום, ..נניח שהבחור כבר לא יכול היה לעמוד בפני יצרו, והוא חשב שאתה אומר לו לא, תראה —-סליחה, יש עדיין גברים יהודים כאלה מטומטמים ….רוזה שרה:

כשאתה אומר לא למה אתה מתכוון….

נניח שהוא אידיוט…מה שאני לא מבינה מה הסיפור שלך?! או.קיי.

יש לך סיוטים….אתה לא יודע אם כואב לך או לא…המחשבה ליצור חברות חדשה עם מישהו יהודי נראית לך מופרכת לחלוטין, איך שוברים את המעגל הנורא…סליחה…תראה, יש כאן בכל זאת, בכל זאת…סליחה, משהו אצלך גם יצא מהפרופורציה, אה…זה לא שמישהו התנפל עליך…או.קיי. הבחור…הבחור כבר לא יכול היה לעמוד…שלוש שנים ידידים, חודש חברים טובים, אמרת לו לא, הוא ניסה, אתה צעקת עליו והוא הפסיק, נו טוב, אז הפסקתם להיות חברים, די.

עכשיו, אתה…אני חייבת להגיד לך שהמכתב שלך הוא קצת אגוצנטרי וקצת היסטרי, כי אתה אומר: בכלל לא היה לו אכפת ממני? ואני אומרת במובן מסוים…אולי..מה זה אולי אפילו בתור ידיד? די! אחרי כל כך הרבה זמן שהייתם ידידים והתחלתם להיות חברים טובים, ברור שלא תהיו ידידים כבר, הוא רוצה אתך משהו יותר. וברגע שאתה לא רוצה, הוא מבין שכבר לא יהיה כאן כלום. עכשיו הכל, תרשה לי להגיד לך, כשאתה אומר: יש לי סיוטים, אתה לא מגזים קצת? אה…המחשבה הזאת – – נראית לי מופרכת לחלוטין ה ל ו …אני…סליחה..אני אומרת עכשיו להפך.

אתה צריך להכיר הרבה גברים יהודים, אתה צריך להתקשח קצת עם הגוף, תאמין לי, כמה שאתה תצא יותר ויהיו לך יותר התגוששויות, הסיטואציה ההיא תמחק.

תראו, הרבה פעמים, הוא קורא למכתב שלו טראומה, אני רוצה לטעון שהרבה פעמים טראומות במרכאות נופלות על אישיות בעייתית, ואז אותה אישיות בעייתית הופך את הטראומה לסיפור חייו, וכאילו כלום לא קורה לו עכשיו, עשרים שנה… לא יהיה לו אף חבר טוב יהודי, הכל בגלל הטראומה ..ו..

אה..יום אחד… כי הוא לא יספר על זה לאף אחד כי זה דבר איום ונורא… ויהיו לו סיוטים.

אז מישהו כותב: המאזין ממש היסטרי הוא נסחף ברור – ידידים. עכשיו מישהו כותב לי: הוא עבר תקיפה אלימה…. עם שלושה סימני קריאה. ס ל י חה אנחנו לא חיים בעולם סטרילי. זה לא שהבוס שלך התנפל עליך ופירק אותך במכות על השולחן, אז יקירי, אני חושבת שאתה תמימון, אני חושבת שאתה להפך, אתה צריך הרבה ניסיון.

אתה…מה זאת אומרת אני לא יודע אם כואב לי עכשיו או…לך תתגושש עם ששה גברים ותדע שכואב לך. זה מה שאתה צריך. ומישהו כתב לי שיבקש כסף. אהבתי.

אני מקווה שאתם קצת מתייחסים בהומור לדברים שאני אומרת. אל תהיו יותר מדי דדלי סיריוס.טוב, גם המאזינים מבינים……יקירי, אתה כתבת לפורום ואני עניתי לך מהר מהר.

עוד מישהו כותב לך משהו מאד יפה: עוד כמה זמן תעשה קריירה על הטראומה?

ו..מאזיניי, ילדיי, המשפט הזה עוד כמה זמן תעשה קריירה על הטראומה הוא נראה לי משפט כזה מדהים, כזה יפהפה, ואני יודעת מאזינים, מאזינות, לפעמים אתם עושים את זה!! כולנו חווים טראומות מכל מיני סוגים, מכל מיני צבעים, החיים מלאים בטראומות. השאלה מה אתם עושים עם זה.

אז..אני לא הייתי אומרת את זה למישהו ש…אני יודעת… סליחה אתם ראיתם בטח את הסרט… אולי לא ראיתם…שמתאר את הסיפור הנוראי של אסון צאלים ב', איך בחור יהודי, איך אי הבנה גרמה לכך שבחור יהודי ירה טיל ונהרגו חמישה חברים יהודים וגם נפצעו. ז א ת טראומה רבותיי, ז א ת טראומה, עם זה הבן אדם צריך מסתובב וצריך להבריא מזה, אי ההבנה האיומה הזאת. הדבר הנוראי הזה שקרה, ולא שבחור אתה היית ו…ו…ו…ו…

***

הזוי, הא?

***

בעקבות זה, ותודה למתמלל/ת בבלוג תקריב.

תודה גם לחברים היקרים שלי שמוכנים לסבול אותי עד השעות הקטנות של הלילה.

מודעות פרסומת

כשיחסי הכוחות משתנים

העצוב הוא שרק עכשיו אני באמת מתחילה להתעורר, שרק עכשיו אני מתחילה לפחד. רק עכשיו אני מבינה סוף סוף איך זה באמת מרגיש להיות מדוכאת על ידי המדינה שלך, להיות משוללת זכויות, להיות חלשה. הייתי צריכה לראות את זה בעיניים שלי, על האנשים שדומים לי, בשביל להבין שגוזלים ממני את החסינות שאליה הורגלתי.

כשהמשטר פועל בצורה גלויה וישירה נגד השכבה החזקה שלו, עושה לה דה-ליגיטמציה בתקשורת ההמונים, משקר, מסית – אני מתחילה לפחד. סימן שמשהו ממש לא טוב קורה. ולא צריך להיות שמאלנית, פמיניסט או יפה נפש כדי להבין את זה.

האנשים שנעצרו בהפגנה הזאת הם אנחנו. הם אתןם ואני – חניכי תנועות הנוער, בוגרי צבא, משכילים, בעלי אמצעים, בעלי המקצועות חופשיים. אנחנו לא קבוצה חלשה או מוחלשת, חשוב לזכור את זה. המדינה היא זו שהעניקה לנו את הכלים להצליח, את כללי המשחק ותנאי הפתיחה להצליח בחיים. אנחנו אלה שהתמזל מזלןם לקבל גישה לפריווילגיות: להיות בחוגים ובתנועות נוער, לסיים את מערכת החינוך עם תעודת בגרות, להגיע לתפקידי מפתח בצבא, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד בעבודה שמאפשרת מחייה סבירה.

לאט ובשקט, כמעט בלי ששמנו לב, גם בנו התחילו לפגוע. גם אותנו מחלישים. זאת הסיבה לכל המרמור הזה – פתאום נהיה לנו יותר כבד. זה כמו במשחק הזה בטיולים ששמים לאנשים אבנים בתיק בלי שירגישו: עוד אבן, ועוד אחת. לוקח זמן עד שמרגישים את המשקל.

זה גורם לי לחשוב על כל אלה שנשללה מהם הגישה אל הכוח, שנמנעו מהם המשאבים, שנשמרו מוחלשים כדי לשרת את השיטה. אילו כלים יש להם כדי להילחם? מה מידת היכולת שלהם להתמודד עם הרשויות, לתעד בכזה קנה מידה הפניה של כוח כלפיהם, למחות? בניגוד אלינו, חלק מהם לא יודעים אפילו את זכויותיהם הבסיסיות ביותר. או יותר נכון: חלקם לא יודעים אפילו שיש להם זכויות.

אני תוהה גם כמה הסיתו אותנו נגד מוחלשים, בלי ששמנו לב. רק עכשיו, כשהאש מופנית כלפי, אני רואה את כל המנגנונים שבהם ההסתה פועלת.  עכשיו אני גם מרגישה כמה זה לא נעים.

תוך כדי כתיבה אני מבינה את האבסורד. בתור פמיניסטית, אני ערה לדיכוי, הסתה ושלילת משאבים שמופנית כלפי. אני מודעת למצבים בהם אני שקופה. אני יודעת כבר שבתור אישה מלכתחילה יש לי פחות כוח. ואני תוהה מה בתפיסה שלי השתנה.
ייתכן שעד עכשיו לא חוויתי דיכוי כזה ישיר ואלים מצד המדינה שהיא קו ההגנה האחרון שלי. עד עכשיו הדיכוי שחוויתי נעשה בדרכים סמויות יותר, גם על ידי המדינה אבל גם על ידי החברה. אלימות פיזית שהופנתה כלפי לא היתה תוצאה של אסטרטגיה מתוכננת, לא סומנתי באופן אישי כמטרה.
יותר מכך, חשוב לזכור: אני אמנם אישה, אבל אישה פריווילגית. מלבד היותי אישה אינני חווה שום סוג של דיכוי. מסתברת לי עכשיו העוצמה של הכוח שכן יש לי, ועד כמה הוא מגונן.
ולבסוף, עכשיו המדינה מדכאת באופן ישיר וגלוי גם את אלה שכן יש להם את כל הפריווילגיות – גם הגברים שעליהם הורגלתי להסתמך לא חסינים. החולשה שלהם מקרינה אלי – וזה גם מאוד מפחיד.

בתור פמיניסטית אני מכירה כבר את הצורך הזה בלהשמיע קול, בלגרום לאנשים לראות את המציאות שגם אני רואה, לגרום להם להשתכנע ולהצטרף. אבל עכשיו אני מבינה עוד יותר את התסכול מלא להצליח. רק עכשיו אני מרגישה את הפחד מלהפוך לשקופה באמת.

גם אני הייתי בהפגנה בשבת. לצורך העניין, ניתן לכנות אותי מעתה אנרכיסטית (ואתם שמכירים אותי ודאי מגחכים עכשיו לנוכח המחשבה). אני מבקשת מכם – אל תחכו לרגע שבו גם אתם תצליחו להרגיש את הדיכוי. תתחילו לפעול קודם, תתחילו רק עם ההבנה.

אל תסמכו על אמצעי התקשורת הרגילים. תמונת העולם שהם מביאים אינה אובייקטיבית, היא לעולם מושפעת מאינטרסים. חפשו מקורות מידע נוספים, היו פתוחים לשמוע קבוצות אחרות, היו ביקורתיים. קחו חלק ביצירה של תקשורת אלטרנטיבית: שוחחו, שתפו, הפיצו מידע. זה קריטי כדי להביא לתפיסת עולם יותר מאוזנת.
חשוב מכך- אחרי ההפגנה בשבת הבנתי לראשונה כמה מהר המטרות משתנות, והאש משנה כיוון. נצלו את הכוח שכן קיבלתם וגלו סולידריות. אחדו כוחות. בחרו קבוצה אחרת, שאינכם משתייכים אליה, וקחו חלק גם במאבק שלהם. השתמשו בכוח שלכם, מצאו את הדרך הנכונה עבורכם, וחזקו אחרים. למיטב הבנתי, זהו הערך הבסיסי עליו מושתת המחאה החברתית הנוכחית.