יום ארוך של פמיניסטית מתחילה

בוקר
סדנה שגרתית בבית ספר מטעם מרכז הסיוע. עוד חשד למקרה של אלימות מינית כלפי נערה.

צהרים
הסרט miss representation (פרומו). אני עוד אכתוב עליו באריכות ולכן לא ארחיב כאן, אבל בואו רק  נגיד שתוך כדי צפיה יצא לי עשן מהאוזניים. הסרט מציג את הפערים בייצוגי נשים וגברים בתקשורת בארה"ב. הטענה המרכזית של הסרט היא שעלינו להציג יותר מודלים של נשים חזקות ומשפיעות בשביל לעודד עוד נשים להאמין כי גם הן יכולות. אני צופה ומתעצבנת. ומתעצבנת, ומתעצבנת. זה לא שהופתעתי מהנתונים המקוממים בסרט, אלו דברים שכבר ידעתי. בכל זאת, המנה הגדושה הזאת של ייצוג לא הולם גרמה לי להיות שוב מתוסכלת מעד כמה שהמצב נורא.

קצת יותר מאוחר בצהרים
טלפון הביתה לשתף את אמא שלי ואחותי ב"עד כמה המצב נורא". התגובה הראשונה שלהן: "טוב, אבל למה את כל כך כועסת, תירגעי".
זה המקום להזכיר שלהגיד למישהי כועסת "תירגעי" זה הדבר הכי פחות טוב שאפשר לעשות בשבילה…

שעה אחר כך
מנתקת את השיחה עם אמא. למרות הדיון המתיש, שאלת ה-"אבל למה את כל כך כועסת" נותרה לא פתורה. אני עדיין ממש כועסת. רגע, אני פמיניסטית… אני זועמת, זאת המילה.

לפנות ערב
צעדת השרמוטות, גן מאיר. מספר שווה של שרמוטות, גברים תומכים, וצלמים. אני פוגשת את רזיה חברתי היקרה. "תגידי", אני שואלת אותה "גם את עדיין כועסת לפעמים, נכון? אני לא היחידה?"

ערב
מתחילות לצעוד. טשרניחובסקי, על המדרכה. ואז בשד' בן ציון. ואז תרס"ט, ואז שד' חן. אמנם יש לנו שלטים, אבל כבר חושך. לא פעם אנחנו עומדות במרכז השדרה, מוסתרות מהפנסים על ידי העצים הגדולים, צועקות אחת לשניה "לא זה לא!" ומהנהנות אחת לשניה בהסכמה. רזיה ואני מחייכות למצלמה עם השלטים בידינו. מספר השרמוטות קצת עלה. ובכל זאת, למרות ההליכה, ולמרות הקור ברחוב, והחברים שפגשתי תוך כדי, הכעס לא שוכך.

[מחשבות כועסות מהצעדה: למה לא אישרו לנו לצעוד ברחוב הראשי, למה אנחנו נעצרות כל פעם במרכז הרחוב ולא ליד צומת, למה אנחנו לא מפנות את השלטים לכיוון הנהגים בכבישים, למה באו כל כך מעט נשים, למה אנחנו לא מצליחות לנצל טוב יותר את העובדה שאנחנו כבר נמצאות במרחב הציבורי, למה גם ההפגנה הזאת היא מנומסת כל כך, למה הסיבה היחידה שיש לה איזשהו הד תקשורתי היא האפשרות לפרסם אח"כ תמונות של נשים בחזיה…]

ממש לקראת הסוף אני עומדת ליד מפגינה שמוטרדת על ידי צלם. זהו, הצעדה הסתיימה.

ערב מאוחר
"די," אני אומרת לעצמי מיואשת, "תירגעי". הצעקות התישו את כוחי, המפגינות החלו מתפזרות מהכיכר. אני מזכירה לעצמי כמה זה בכל זאת היה חשוב. אני אומרת למארגנות הצעדה תודה כנה*.

אני משוחחת עם עצמי שיחה רגועה בדרך הביתה:
– יופי, לפחות יש לי תמונה לשים בפוסט על הצעדה.
– רגע, מה תמונה? את לא שמה תמונה שלך בבלוג.
– אה, נכון. אני לא מפרסמת שם תמונות שלי.
[שתיקה]
– למה בעצם אני לא שמה תמונה שלי בבלוג? למה אני לא כותבת בשמי המלא? למה לקח לי חצי שנה בין ההחלטה לפתוח בלוג להחלטה לקשר אותו אלי, לפרסם אותו בפייסבוק? הרי כל מי שמכיר אותי כבר במילא יודע מה אני חושבת…
[התשובה האסוציאטיבית הראשונה היתה כל כך לא פמיניסטית, שאני כמעט מתביישת לספר עליה כאן]
– את באמת רוצה שהבחור הבא שיגגל את השם שלך לפני הדייט יגיע ישר לבלוג?! ככה באמת לא תמצאי חתן.

שוב זועמת.

***

יום אחר כך, קצת יותר רגועה
אני מנסה להבין קצת יותר לעומק. האם בקישור שמי המלא לבלוג שלי אני מסכנת את עצמי איכשהו (מעבר לסוגיית החתן כמובן)? אולי אני חוששת שזה יגביל אותי בכתיבה?

אני הרי לא היחידה. ב"ראומה", "יחסי מין", "משהו לנשנש כשהאורחים יגיעו" – שלושה מהבלוגים היותר ידועים בעולם הזה של כתיבה פמיניסטית – זהות הכותבות לא לגמרי ידועה (הבלוגים כתובים בשם פרטי / שם מלא ובכל מקרה בלי תמונה), והם לא היחידים כמובן. זה לא הפך אותם לפחות משמעותיים או פחות משפיעים – הבלוג שלי, שנפתח בזכותם, הוא הראיה לכך.

אני חושבת על המשפט "האישי הוא הפוליטי", ועל miss representation. תוהה האם אין ערך בכך שנעמוד מאחורי המילים שלנו בפה מלא (ושם מלא, ותמונה). איזה מסר עובר בהסתרה הזאת של הזהות, בכתיבה ב(סוג של)מחתרת? מה עומד מאחוריה? מה עומד מאחוריה במקרה שלי? ואיפה עובר הגבול בין האישי לפוליטי? מתי הוא נחצה?

עוד יום אחר כך, באמת רגועה
בינתיים, כמו שאפשר להבין, הפוסט פורסם בלי תמונה.

* חשוב לי לחזור ולהדגיש את הערכתי הרבה למארגנות הצעדה שהצליחו להוציא א/נשים לרחוב ולעורר שיח חברתי חשוב על תרבות האונס. תבורכו.

מחשבות על פליטים

אני מגיעה לשדרות הר ציון, מחנה את הקטנוע בפינת רחוב מוארת. מנסה מרחוק לזהות את הקבוצה, אבל לא רואה עדיין התקהלות. לא את שלנו, בכל אופן. אני חוצה את הכביש, ואני בגינת לווינסקי. עד היום תמיד צפיתי בה מהמרחב המגונן של כלי תחבורה כלשהו: אוטובוס, מונית שירות, קטנוע. תמיד הרגשתי צורך להתגונן. ועכשיו אני ברגל, ולבד, וכבר שקיעה. מסביבי רק גברים, כולם זרים. אני מזכירה לעצמי את המטרה שלשמה הגעתי לכאן, משתדלת לא ליחס להם כוונות זדון.

אני צועדת באחד השבילים. משמאלי גבר יושב על ספסל שמוסתר קצת בין שיחים. בזווית העין אני קולטת את היד שלו במיקום בעייתי. אני אפילו לא טורחת להסתכל כדי לבדוק אם הוא באמת עושה את מה שנדמה לי, ואני ממשיכה לא להסתכל לעברו גם כשהוא קורא לי.

די מהר אני מוצאת עוד כמה מחברי הקבוצה. זה קל, אנחנו הלבנים היחידים שם, פחות או יותר. אנחנו עומדים ביחד, נבוכים. אנחנו פה מתוך כוונה טובה, ובכל זאת זה מרגיש מוזר. לא נעים לנו.  המדריכה שלנו הערב היא סיגל רוזן, רכזת פעילות ציבורית של הפורום לזכויות פליטים. אנחנו מחכים למאחרים ויוצאים.

אנחנו מתיישבים ליד הספריה שנמצאת בגן. סיגל מתחילה להסביר על מצב הפליטים בישראל, ואומרת שמדובר בכ-50,000, למקרה שתהיתם. רובם מאריתריאה, כמה אלפים מסודן. היא מסבירה על המצב הפוליטי במדינות הללו: על המשטר הצבאי באריתריאה, על העצמאות השברירית של דרום סודן, על מלחמות השטחים בדרפור. היא מדברת על מיליונים שחיים ברעב, על היעדר תשתיות, על מחסור במי שתיה, על רצח שיטתי של עמים בידי השלטונות. בדיוק כשהיא מגיעה לסוף דבריה מגיע באשיר ומצטרף למעגל.

מיד הוא מתחיל לדבר, בעברית. מספר לנו את סיפורו. הוא נולד בכפר במערב דרפור, כ-20 ק"מ מהגבול עם צ'אד. הוא מספר על היום שבו פשטו על הכפר שלהם, בשנת 2003. מתאר איך שרפו את הכפר כולו, איך הציתו את האש כך שהרוח תעשה את העבודה. מספר איך התחבא וראה במו עיניו ילדים מושלכים אל האש, אנשים נרצחים. כשהוא מגיע לספר על הנשים והילדות הוא נעצר. אומר רק שהוא ראה במו עיניו מה עשו להן, ושקשה לו מדי לדבר על זה.

הוא מספר איך בני משפחתו ברחו לצ'אד, שם הם חיים עד היום במחנה פליטים שהקים האו"ם. מספר שהוא בחר לא לחצות את הגבול, כי רצה להישאר במדינה שלו ולהילחם על הבית שלו. הוא ברח עם כמה חברים להרים, ובמשך חצי שנה הם חיו מפירות שגדלו על העצים. מתישהו הם הבינו שאין בכוחם להילחם, וחצו את הגבול ללוב.

הוא מספר על החיים כפליט בלוב. איך היה צריך להתחבא, איך נעצר ונשלח לכלא, שם היו כלואים עוד אלפי פליטים סודנים כמוהו. הוא מספר שלאחר ששוחרר שמע בטלוויזיה על פליטים שהגיעו לישראל, וכמה מופתע הוא היה מהעובדה שכאן הם יכולים להסתובב, שכאן הם יכולים לספר את סיפורם באין מפריע. הוא החליט להגיע לכאן. הוא הצליח לקבל דרכון סודני, חצה את הגבול למצרים ומשם הגיע לארץ, ארבע שנים אחרי שביתו נשרף.

כשאנחנו שואלים אותו אם היה רוצה לחזור לסודן הוא עונה שכן. אבל לא כרגע. היה רוצה לחזור לכפר שלו, שעכשיו חיים בו אנשים אחרים, שטוענים שהכפר שלהם, אבל הוא יודע שלא. מישהו אחר גר במקום שבו פעם עמד ביתו. עד אז, הוא אומר לנו, אני רוצה לדבר. אני רוצה לספר את הסיפור שלי לכל מי שאפשר. שכולם ידעו. תודה שהקשבתם, הוא אומר.

***

סיגל ובאשיר מדברים איתנו בגינת לוינסקי. צילום: עמית בנבנישתי

הוא מדבר, ואני מצטמררת. הוא מספר איך התחבא ואני רואה מול עיני את סבי וסבתי. נזכרת במסע לפולין. שמעתי כבר סיפורים כאלה, אני חושבת לעצמי. רק שבסיפורים ששמעתי הגיבורים היו בצבע לבן ודיברו יידיש. ואז הוא מספר איך גזלו ממנו את הכפר שלו ואני חושבת: שמעתי כבר סיפורים כאלה. רק שבסיפורים ששמעתי הגיבורים היו ערבים וקראנו להם האויב.

והכל מתערבב לי: הסיפור של באשיר הפליט עם הסיפור של בני משפחתי הפליטים עם הסיפור של הפלשתינאים הפליטים ואני מבולבלת מהמהירות שבה נעשים המעברים, מחילופי התפקידים המהירים. לא מצליחה להכיל את הכל, לא מרגישה שאי פעם קיבלתי כלים. אני נזכרת באחת הפעמים שבהן הגעתי עם הצופים לליפתא – כפר נטוש בכניסה לירושלים, ממש מול השכונה בה גדלתי. היתה אז חלוקת תפקידים בשבט, הודיעו לנו מה נעשה בשנה הבאה. אני זוכרת את הדרמה, את הלחץ, את כובד המאורע. בשמונה שנותי בצופים לא עצרנו פעם אחת לחשוב על התפאורה.

בדרך חזרה לקטנוע אני הולכת לבד ברחוב הראשי, המואר. בכל זאת הלב הולם בחזה כי כבר חושך, וברחוב יש כמעט רק גברים, כולם זרים, ועדיין, כולם נראים מאיימים.

** הפוסט הוא אוסף של מחשבות בעקבות סיור בדרום תל אביב בנושא הפליטים בישראל בו השתתפתי אתמול, במסגרת פעילות של ארגון הבוגרים של אוניברסיטה בעם. הוא מתאר את החוויה האישית שלי.

קישורים:

חינוך מיני? לא בבית ספרנו

"המורה, את יכולה להסביר לי בבקשה איך מתרחשת זקפה?"
בשאלה הזו נפתחה סדנה למניעת אלימות מינית שהעברתי לא מזמן בחטיבת ביניים באיזור המרכז. על פניו, נראה היה שזו עוד שאלה מתחכמת של תלמיד שנבוך מעולם התוכן הזה שנקרא "אלימות מינית". בפועל, הסתבר שהשאלה היתה לגמרי כנה. בחודשים הספורים שבהם אני מעבירה סדנאות מטעם מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית נותרתי לא פעם המומה אל מול הבורות של בני נוער בכל הנוגע למיניות. ממש לא מזמן מצאתי את עצמי עונה לשאלות בסיסיות כמו: כיצד נכנסים להריון, מהי אוננות, או מהי "המחלה הזאת שיש לבנות כל חודש".

כמנחה מטעם מרכז הסיוע, תפקידי אינו להעביר שיעור "חינוך מיני". אני באה לדבר עם התלמידים על נושאים הקשורים באלימות מינית, מתוך הבנה שהיא מתרחשת בתוך הקשר חברתי שמאפשר אותה. לרוב, כשחושבים על ההקשר החברתי הזה, מתיחסים להבניה מגדרית (מיתוסים כמו "בנים תמיד רוצים סקס", "בנות משחקות אותה קשות להשגה" וכד'), תרבות אלימה או נטיה חברתית להשתיק את התופעה. אני מתחילה לתהות, שמא גם חוסר מידע בנוגע למיניות צריך להיכנס לרשימה?

בני נוער מקבלים מעט מאוד מידע אמין בנוגע למין ומיניות
מרכז המחקר והמידע של הכנסת פרסם בשנת 2010 מסמך בנושא חינוך מיני במערכת החינוך. בכל הנוגע לאחריות המדינה, החינוך המיני בבתי- ספר מופקד בידי משרד החינוך, באמצעות היחידה לחינוך למיניות, זוגיות וחיי משפחה בשירות הפסיכולוגי הייעוצי (שפ"י). יחידה זו ממונה על קביעת מדיניות, על הכנת תוכניות לימודים בתחום ועל הטמעתן. גם משרד הבריאות מעורב בנושא, באמצעות היחידה לקידום בריאות והאגודה לבריאות הציבור, שמוסרים לתלמידים מידע בנושא התפתחות ומיניות. וכך נכתב בפתח המסמך: "לנושא מיועדות כ-70 שעות במסגרת התוכנית "כישורי חיים" בבתי- ספר יסודיים ובחטיבות הביניים. בחינוך העל-יסודי אין תוכנית חובה לחינוך מיני. יישום התוכנית "כישורי חיים" בבתי-ספר הוא חלקי, וגם בבתי-ספר שבהם היא פועלת לא תמיד נכללים בה שיעורי חינוך מיני. ליחידה לחינוך למיניות אין סמכויות פיקוח, והיא איננה מנהלת מעקב אחר מידת ההטמעה והיישום של התוכניות שנכתבות במסגרתה. לפי מחקרים, מרבית התלמידים לא קיבלו חינוך מיני כלל או למדו חינוך מיני שעות מעטות בלבד. נטען כי החינוך המיני במסגרת בבתי- ספר ניתן כתגובה מקרית לאירוע נקודתי, מתייחס למיניות בני הנוער כמאיימת ואיננו מאפשר דיון משמעותי בנושאים המטרידים בני-נוער". (הדגשות שלי). ואלו הנתונים רק עבור החינוך הממלכתי.

מסתבר שלא רק אותי הנתונים הללו מטרידים. חמישה תלמידים מתיכון ליד"ה בירושלים החליטו לבחון את איכות החינוך המיני שזוכים לו תלמידי העיר. התלמידים סקרו 200 בני נוער מתיכונים ברחבי העיר. מהמחקר עולה כי רבים מבתי הספר אינם מכניסים חינוך מיני לתכנית הלימודים, אף שמדובר בחובה בבתי הספר יסודיים ובחטיבות הביניים. בחלק מהמקומות העידו הנשאלים כי התקיימה בנושא פגישה אחת בלבד. במקומות שהתקיימו בהם שיעורי חינוך מיני, 64 אחוז מהתלמידים העידו כי השיעורים לא הועילו ושהם לא סיפקו את המידע המבוקש.

 אבל זה שלא מדברים על מין, לא אומר שאין מין
באותו מסמך שהוגש לכנסת נכתב כי "עד כיתה י"ב כ-45% מן הבנים ו-30% מן הבנות קיימו יחסי מין. בני הנוער המקיימים יחסי מין נוטים להתנהגות מינית מסתכנת; כ-40% מהם קיימו יחסי מין עם שלושה בני זוג או יותר, וכ-65% קיימו יחסים עם בן זוג מזדמן. שיעור השימוש בקונדום בקרב בני נוער הולך ויורד בשנים האחרונות. בכל שנה כ-1,100 נערות עוברות הפלה באישור משרד הבריאות. (וזה רק קצה הקרחון. מומלץ בחום לעיין במסמך עצמו). במחקר בירושלים מצאו התלמידים כי לבני הנוער תפיסות מוטעות בנוגע לסקס המבוססות על מיתוסים (למשל: "מקלחת קרה או חמה אחרי סקס מונעת היריון" או "שיעול או עיטוש לאחר יחסי מין מונעים היריון"). עוד נמצא כי 34% מהתלמידים מקיימים יחסי מין לא מוגנים (גם כאן מומלץ בחום לקרוא את הכתבה כולה).

אז מערכת החינוך לא מסבירה על מין, את זה כבר הבנו. חברים הם מקור מידע מפוקפק במקרה הטוב, או בלתי מהימן במקרה הסביר יותר. מעטים בני הנוער שיפנו להוריהם בשאלות, ולא ברור כמה מההורים ירגישו נוח בכלל לענות. נראה כי המבוגרים מקבלים בלי בעיה סקס בשלטי חוצות באיילון, אבל נבוכים מכדי לדבר עם הילדים על זה. נוצר מצב אבסורדי בו אנחנו חיים בתרבות מוצפת דימויים וייצוגים של סקס, אבל בפועל, הדיבור על סקס ומיניות הוא עדיין בגדר טאבו. הברירה היחידה שנשארת לבני הנוער היא לפנות למקור המידע הזמין ביותר – האינטרנט. וכשכותבים "סקס" בגוגל, תנו לי לחסוך לכם, לא מגיעים להסברים על מיניות בריאה. זה נכון שקיימים לא מעט אתרים המספקים מידע בנוגע למין ומיניות, אבל כשלנגד עיניהם של בני הנוער נפרשים שלל סרטים פורנוגרפיים המראים לפרטי פרטים מה נכנס לאן, איכשהו אתרי המידע הופכים קצת פחות רלוונטיים (ואני מניחה שאין צורך להרחיב על האלימות בפורנוגרפיה, היחס המשפיל כלפי נשים, המודלים הלא מציאותיים וכו' וכו'…). כך קורה מצב מעוות שבו תלמידים לא מבינים עד הסוף איך נכנסים להריון ומנגד כשאני שואלת בכיתה מהו "אונס קבוצתי", התשובה שאני מקבלת היא "אורגיה".

באמת מבלבל. מתוך: קומיקס עלוב - Pathetic comics

אם הריון ומחלות מין זה לא מספיק, אחת מכל שלוש נשים ואחד מכל שישה גברים יותקפו מינית במהלך חייהם. מדו"ח הפעילות של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית לשנת 2010-2011 עולה כי 67% מהנפגעות והנפגעים שפנו למרכזי הסיוע נפגעו לפני גיל 18. עוד נכתב שם כי ילדים ובני נוער מתקשים במיוחד להבין שהאירוע הטראומטי אותו חוו הוא למעשה פגיעה מינית, מה שמוביל לשיהוי בדיווח. 2378 תיקי חקירה נפתחו במשטרה על עבירות מין שבוצעו בבני נוער בשנת 2010. באותה שנה, 523 בני נוער הופנו לשירות המבחן לנוער בעקבות עבירות מין שהם ביצעו. צריך לזכור שנתוני המשטרה והרווחה נכונים רק עבור מקרים שדווחו וטופלו בהליך פלילי. כמעט מיותר לציין שבכל הנוגע לפגיעה מינית ישנו דיווח חסר, רבות ורבים מהנפגעים שומרים את הפגיעה בסוד. האם לא סביר להניח ששיח פתוח על מיניות וחינוך למיניות בריאה היה יכול לצמצם במידה כלשהי את היקף הפגיעה?

 בואו נדבר על זה.
אני עדיין זוכרת את השיעור שבו המורה שלי לביולוגיה בתיכון, נעמי, הביאה לכיתה תיק מלא אמצעי מניעה והסבירה לנו בכנות ובישירות על כל אחד מהם. אני מעריכה אותה על כך עד היום. תמנע קליינמן, מעורכי המחקר בירושלים, אומרת בכתבה: "הרבה אנשים בטח חושבים שמדובר בנושא בעייתי ומביך. כשהם יראו את הממצאים הם בוודאי יתפלאו עד כמה המצב בעיר קשה מהבחינה הזו. אנחנו ממש נדהמנו כשראינו עד כמה בני נוער טועים לגבי מין, ואני בטוחה שגם המבוגרים יחששו מהמצב הזה. חלקם שבויים בתוך מיתוסים מטופשים, שאין להם שום קשר למציאות. הטעויות האלו יכולות לגרום להריונות לא רצויים ולהורות בגיל מאוד צעיר. אם מערכת החינוך תשקיע קצת בנושאים שבאמת מעניינים את בני הנוער, במקום לספר לנו את מה שאנחנו כבר יודעים, אני מאמינה שהמצב ישתפר".

ידע הוא כוח. בכך שאנחנו שוללים מבני הנוער ידע בסיסי ביותר אודות הגוף שלהם ואודות מיניות בריאה אנחנו מחלישים אותם והופכים אותם פגיעים יותר למחלות מין, להריונות לא רצויים ולפגיעה (או תקיפה) מינית. אם נעניק לבני הנוער ידע בנוגע למיניות בריאה, יהיה להם קל יותר לזהות מצבי סיכון. כאן העבודה כבר החלה – ילדים לומדים בגיל מאוד צעיר ש"גופי הוא שלי" –  למה לעצור שם? שיח בריא ופתוח על מיניות יאפשר יחס בריא ובטוח יותר כלפי מיניות: פחות בושה, פחות הסתרה, פחות שתיקה. ויפה שעה אחת קודם.

***

כמה קטנות בעניין:

  • בני הנוער הנחושים בירושלים לא הסתפקו במחקר, ופנו למנח"י (מנהל החינוך בעיריית ירושלים). ערד בר שדה, חוקר נוסף בחבורה, אמר כי: "במנח"י לא ממש התייחסנו אלינו, ושלחו אותנו ממקום למקום". לא מפתיע.
  • שווה לחשוב בהקשר הזה גם על הבורות במערכת החינוך בכל הנוגע לנטיה מינית והצרות שהיא מחוללת בפני עצמה.
  • עמותת "דלת פתוחה" מספקת מידע ותמיכה לבני נוער בנושאים הקשורים במיניות. אתרים נוספים שעוסקים במיניות תוכלו למצוא בתפריט ספריה למעלה.
  • אם מישהי/ו יודע/ת על פעולות בנושא, או רוצה לקחת חלק בקידום פעולות בנושא, אשמח לשמוע.

נשים עושות היא-סטוריה

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס "נשים מובילות שינוי בהיא-סטוריה ובימינו", שנערך על ידי ארגון אמנסטי ישראל לקראת יום האישה הבינלאומי שחל מחר (ה-8.3). חזרתי הביתה עם לא מעט תהיות.

בכנס הרצתה אורלי אלמי, מורה שהעבירה קורס בחירה בנושא "נשים מובילות היא-סטוריה" לתלמידות כיתה ה', בבי"ס למחוננים באיזור שוהם ("תלמידות", כי רק בנות בחרו בקורס…). את ההרצאה פתחה אורלי בתרגיל: "קחו דקה וחשבו על חמש נשים משפיעות. חמש נשים שלדעתכן עשו היסטוריה. אל תחשבו יותר מדי, רשמו את מה שעולה לכן בראש". נשמע קל, נכון? השם הראשון שעלה בראשי היה "מדונה". אחריו עלו שמות נוספים של נשים ידועות, אך מכיוון שלא ממש ידעתי מי הן או מה עשו, בחרתי לא לרשום את שמן. וכך נגמר הזמן, ושמה של מדונה נותר בודד ברשימה. מיותר לציין שהתאכזבתי מעצמי עמוקות: אני, פמיניסטית גאה מזה שנתיים, לא מסוגלת לנקוב בשמן של חמש נשים שעשו היסטוריה? מה קורה פה?

החלטתי לנסות ולברר את העניין בקרב עוד אנשים שאני מכירה. הפתרון הקל היה מחקר פייסבוק קטן ולא ממש מייצג: פרסמתי בפייסבוק פעמיים פוסט המבקש לנקוב בשמן של חמש נשים שעשו היסטוריה. על הסקר ענו 13 חברים: שש נשים ושבעה גברים. בסך הכל חברי נקבו בשמן של 49 נשים, מתוכן 42 נשים שונות (מתוך 65 תשובות אפשריות). כל התשובות נספרו. ארבעה מהמשתתפים הזכירו פחות מחמש נשים, שש מהנשים הוזכרו יותר מפעם אחת (רשימת השמות המלאה בסוף הפוסט). מבין הנשים שהוזכרו היו 18 שידעתי להסביר לעצמי במשפט מה היתה תרומתן לחברה, 13 שזיהיתי את שמן אך לא ידעתי לספר עליהן דבר (כלומר לא ידעתי לציין מה עשו שזיכה אותן להיכנס להיכל התהילה) ו-11 נשים שאת שמן כלל לא הכרתי. כמה נורא.

ייתכן מאוד שה"מחקר" הקטנטן הזה הוא לא יותר מתעודת עניות בשבילי, ובסך הכל חושף את בורותי ברבים. אפשרות נוספת, והיא המדאיגה יותר בעיני, היא היעדרן של נשים מלימודי היסטוריה. בסוף שנות ה-60 נמתחה ביקורת פמיניסטית על כך שההיסטוריה האנושית היא בעצם his-story, כלומר נכתבת על ידי גברים ולמען גברים. בשנות ה-70 וה-80, עם הגל השני של הפמיניזם, החלה גם כתיבה של היא-סטוריה (herstory) – ספרות שחלקה מציאותית וחלקה בדיונית, המסופרת מנקודת מבט נשית. ובכל זאת, למרות הביקורת ולמרות המודעות הפמיניסטית לנושא, נראה כי ההיא-סטוריה עוד לא ממש חלחלה למערכת החינוך. כולנו ממשיכים ללמוד על מלחמות ומצביאים, ועל גברים שהשפיעו על העולם. כמה מכם יודעים שאלינור רוזוולט לא היתה רק "הגברת הראשונה" (אשתו של נשיא ארה"ב), אלא עמדה בראש הוועדה לזכויות האדם של האו"ם ומי שהציגה בפני האו"ם את "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם" – מסמך זכויות האדם המקיף והמחייב ביותר בעולם? וכמה יודעים שקוקו שאנל אחראית לא רק לבושם שאנל 5, אלא היתה מעצבת אופנה פורצת דרך שבין היתר, שיחררה את הנשים מהמחוך (talk about שחרור האישה…)? אני שואלת פשוט כי עד לאותו כנס, מוזר ככל שזה ישמע, אני לא ידעתי.

בחלקו השני של הכנס נערך פאנל של נשים שעושות בעצמן היסטוריה: שולה קשת, עאידה תומא-סולימאן, ענת סרגוסטי, תמר זנדברג ודורית אברמוביץ'. הנשים הללו פועלות, כל אחת בדרכה, לשינוי חברתי בישראל, וכולן (כמובן) פמיניסטיות.

אחת השאלות שנשאלו בפאנל היתה "מהו ההישג הכי משמעותי שלך השנה?". עאידה תומא סולימאן ציינה את התמנותה לעורכת הראשית של עיתון יומי ותיק בערבית*. ההישג הזה מרשים ומרגש לאור העובדה שאישה נבחרה לתפקיד העורכת הראשית, ובמיוחד כשמדובר בחברה הערבית הנחשבת שמרנית יותר. ממש רציתי לספר לכם גם באיזה עיתון מדובר. לצערי, בכל חיפושי באינטרנט (בשפה העברית והאנגלית) לא הצלחתי למצוא את התשובה. יותר מזה, בשום אזכור שהגעתי אליו על גב' תומא-סולימאן (שוב, בעברית ואנגלית) היא לא הוזכרה כעורכת עיתון כלשהו. לשולה קשת, תמר זנדברג ודורית אברמוביץ', אקטיביסטיות מהשורה הראשונה, אין כלל ערך בוויקיפדיה***. אולי גם מזה אפשר ללמוד משהו על האופן שבו נשים עושות היסטוריה.

שווה לחשוב רגע גם על המשמעות הנגזרת מהמושג היא-סטוריה: מה תפקידה של המילה הזאת, ומה היא משיגה בפועל? כאמור, המילה הומצאה כביקורת על הגישה הפטריאכלית בה נכתבה ההיסטוריה עד כה, מטרה חשובה ללא ספק. אני תוהה האם השימוש שנעשה כיום במושג "היא-סטוריה" לא חוטא קצת למטרתו, בכך שהוא מתייחס להיסטוריה נשית ולכן אמורה לעניין רק נשים. האם נכון לייצר שני קווים היסטוריים מקבילים: his-story ו-her-story, או שנכון יותר לפעול למען הכללתן של נשים משפיעות בתכנית הלימודים הכללית, כאמצעי להכללתן כשוות בחברה?

נקודה נוספת שהעלתה הגב' תומא-סולימאן, היא החשיבות הרבה בכניסה של נשים לשיח הציבורי. כל כך הרבה נשים פועלות במגוון של מישורים, מגיעות להישגים מרשימים ומובילות שינויים חברתיים משמעותיים. הבעיה היא שזה לא מספיק. כל עוד השיח הציבורי נשלט בידי גברים, בין אם בתקשורת, בפוליטיקה או בדפי ההיסטוריה, הנשים נדחקות לפינה. גם פה, אחת הדרכים להוביל לשינוי היא חינוך. אנחנו יכולים לספר את סיפוריהן של אותן נשים, לעורר השראה באמצעותן ולסלול את הדרך לנשים נוספות ליזום, להוביל ולשנות, וגם לקבל הכרה על כך.

בגלל שאני מאמינה בחינוך, נתחיל בקטן: הנה הנשים ששמותיהן הוזכרו בפייסבוק, לפי הסדר בו הוזכרו. כמה מהנשים הללו אתם מכירים?

כל שם מקושר לערך ויקיפדיה** בעברית. בואו נתחיל ללמוד היסטוריה:

סימון דה בובואר*, חנה ארנדט, סילביה פלאת', ג'ודית באטלר, אליס מילר, פמלה אנדרסון, מארי קירי*, אינדירה גנדי, בטי פורד, רוזה פארקס*, דבורה הנביאה, מרגרט תאצ'ר*, בנזיר בהוטו, מדונה, חנה סנש, קרול גיליגן, ליידי גאגא, הילרי קלינטון, רוזה לוקסמבורג, ז'אן דארק*, אופרה ווינפרי, אליזבת הראשונה, ויסלבה שימבורסקה, רות המואביה, הקיסרית צה-שי, אולאמפ דה-גוז', קליאופטרה, אמה גולדמן, מרי וולסטונקרפט, נעמי קליין, אווה פרון, סופי ז'רמן, בר רפאלי, גולדה מאיר, לאה גולדברג, ארתה פרנקלין, ויקי קנפו*, קתרינה הגדולה, הלן קלר, אמיליה ארהארט, הארייט טאבמן, קוקו שאנל.

* נשים שהוזכרו ב"מחקר הפייסבוק" יותר מפעם אחת.

** שם העיתון הוא אלאתיחד. תודה אורלי (בכבודה ובעצמה!!).

***ויקפדיה נתפסת בעיני כמקור הידע הזמין ביותר כיום. שווה להתעכב בהקשר זה גם על התכנים (החסרים) של ערכי ויקיפדיה בכל הנוגע לנשים משפיעות, בישראל ובכלל.

קישורים רלוונטיים:

קישור לערכה של אמנסטי: הגברת משנה אדרת" – ערכת "חדר תוכן" בנושא זכויות נשים (כל הערכה נמצאת באינטרנט וניתנת להורדה בחינם).

בשבוע הבא יערך "הייד פארק נשים: קובעות את סדר היום" – 100 נשים ינאמו לאורך 8 שעות על במה בנמל תל אביב, ביוזמת onlife ונעמ"ת. ועל זה נאמר, בשעה טובה.

*** אפשר להגיב עם חמש הנבחרות שלכם/ן…

חג השרמוטות

הצעת החוק לאיסור צריכת זנות וטיפול בקהילה (הידוע בתור החוק להפללת הלקוח) מעוררת בשבועות האחרונים דיון ציבורי סוער, ושיחות על זונות נשמעות מכל עבר. בין אם יעבור החוק או לא, מטרה חינוכית אחת שלו כבר הושגה, והיא העלאת המודעות החברתית למצבן העגום של רוב העוסקות והעוסקים בזנות, והיקף הניצול והפגיעה שיש בתעשית המין. תוצר לוואי של השיח החברתי על החוק הוא העיסוק במין ומיניות – הדיון הציבורי בתופעת הזנות פתח פתח לדיון ציבורי חשוב לא פחות סביב חופש המין בכלל, והחופש הנשי בפרט.

כשהשיח על החוק ברקע, הולך ומתקרב לו חג פורים. ההכנות לחג נפתחו במקרה נוסף של הדרת נשים: הפעם הרחיקו לכת וטשטשו את פניהן של ילדות במודעות פרסומת לתחפושות לחג. כמה ימים אחר כך, החלו להישמע קולות של נשים המבקרות את התחפושות המיועדות לנשים בחג – רובן המוחץ של התחפושות פרובוקטיביות וחושפניות. רני חזון וייס כינתה את התחפושות "תלבושות סרטי פורנו", וחנה בית הלחמי כתבה על הזניית נשים ועל כך שעיצובי התחפושות הן פרי מוחם הקודח של גברים – תוצר של פנטזיה גברית אודות הזונה. אפילו בארץ נהדרת לא התעלמו מהתופעה והקדישו לה ידיעה במבזק: "גם השנה עומדות בפני הילדים שלל תחפושות מקוריות, בין השאר תקופת המערב הפרוע חוזרת ומציעה תחפושת של…זונה, בעולם הקסום של האגדות תוכלו למצוא תחפושת של…זונה,  מי שחלמה כל חייה להיות שוטרת תוכל להתחפש ל…זונה."

תחפושות נשים באתר "שושי זוהר"

על פניו נראה כי זהו עוד מופע של החפצת נשים וניסיון מחושב היטב של הפטריארכיה לראות בכל הנשים אובייקט מיני. ובכל זאת, משהו לא מסתדר לי. החפצת נשים מתרחשת כל הזמן, ונשים המוצגות בתור אובייקטים מיניים נמצאות בכל מקום. למרות ההשפעות המזיקות, בשאר ימות השנה אנחנו לא רואים כל כך הרבה נשים שחושפות את גופן ברחובות. זה גורם לי לתהות: מה קורה בחג הזה שגורם לכל הרבה נשים להשיל את בגדי היומיום המהוגנים שלהן ולצאת מהבית בלבוש סופר-מינימלי, ועוד באמצע החורף?! האם זה באמת רק הציווי החברתי שמבקש להפוך את כולנו לאובייקט?

את התשובה האפשרית מצאתי דווקא באירוע אחר הקרב ובא – צעדת השרמוטות. הכל התחיל ב-24 בינואר, 2011, בטורונטו, קנדה. שוטר בכנס רשמי העיר ש"כדי להישאר בטוחות ולא להפוך לקורבנות, על נשים להימנע מלהתלבש כמו שרמוטות". התפיסה הזו, המוכרת היטב לכולנו, היא הרסנית. היא הופכת את היוצרות ומטילה את האשמה באונס על הקורבן במקום על התוקף (אם לא היית מתלבשת כך, זה לא היה קורה). ארגוני נשים בקנדה יצאו לרחובות במחאה בלבוש חושפני ובטענה ברורה: האופן בו אישה בוחרת להתלבש אינו הופך אותה פחות ראויה ואינו שולל ממנה את זכותה הבסיסית לכבוד, או את האוטונומיה על גופה. מקנדה התרחבה המחאה לרחבי העולם וב-16.3 היא מגיעה לתל אביב. מארגנות הצעדה בתל אביב כותבות:

"אף אחת מאיתנו לא "מבקשת את זה" – זכותנו להתלבש (או לא להתלבש) כפי רצוננו בלי להיפגע מינית! מיניותנו וזכותנו לביטחון אינן תלויות באורך המכנסיים שלנו! מדוע עלינו להסתיר את מיניותנו, ולהתנגד לה? מדוע להיות "שרמוטה" זה רע? מדוע יש למישהו זכות לומר לנו מה ללבוש ומה לא? גם עם מחשוף עמוק וחצאית שלא נותנת מקום לדמיון מגיע לנו הכבוד שלנו והזכות הבסיסית שלנו לבחור באיזו תדירות, היכן ועם מי אנו רוצות לחלוק את תחושותינו המיניות."

צעדת השרמוטות בשיקאגו

הבחירה במושג שרמוטות, והשימוש בגוף העירום (חלקית) לצורך העברת מסר של הגנה על נשים בכלל וכבודן של נשים בפרט, גררה לא מעט ביקורות מנשים שהתנגדו ל"ירידה ברמה" ולניכוס של מילים משפילות כמו "שרמוטה" (שמשמעותה סמרטוט או זונה) לצורך הגנה על זכויותיהן הבסיסיות של נשים. הדיון על כך עודנו בעיצומו (ניתן להתרשם למשל באירוע בפייסבוק), ואני לא ארחיב עליו כאן.

עכשיו בואו רגע נראה מה קורה פה. מצד אחד יש מחאה נשית על כך שהתחפושות הנשיות בפורים הן זנותיות. מצד שני מחאה נשית אחרת קוראת לנשים לעשות בדיוק ההיפך – להתחפש ל"זונות" ולצאת לרחובות. אז מה אנחנו אמורות להבין מכל זה? לבוש זנותי זה טוב או רע?

צמידות האירועים האלה גרמה לי לחשוב שאולי יש קשר בין חיבתן של בנות ישראל "להזנות" עצמן בפורים ובין הסנקציות החברתיות המוטלות על "שרמוטות". ימי החג הם הימים היחידים בשנה בהם מותר לנו להתחפש לכל מה שבא לנו – מותר לנו להיות מי שבא לנו – ומשום מה כמות לא מבוטלת של בנות בוחרות להיות "שרמוטות/זונות", ולהחצין את מיניותן. כשחושבים על זה, זה ממש לא מפתיע. מלמדים אותנו להצניע את המיניות שלנו, להיזהר בה, לא להפגין אותה, שכן מי שמפגינה את מיניותה היא "זונה". בכל יום אחר בשנה, כך אנו שומעות שוב ושוב, עלינו לשמור על עצמנו ולכסות את גופנו, שכן לצאת לרחוב "לבושה כמו שרמוטה" משמעו סיכוי גבוה יותר להיאנס. ואז מגיע פורים, ולמשך יומיים-שלושה האיום החברתי מוסר ויש לנו חופש –  ופתאום המיניות הנשית מרימה את ראשה. אולי, בעצם, הנהירה אחר תחפושות זנותיות אינה עוד כניעה לציוויים פטריארכליים דכאניים… אולי תחפושת הזונה היא זו שמבטאת את החופש האמיתי שלנו. אולי אנחנו צריכות ללמוד מכך על מיניותה של "האשה המשוחררת" בשאר ימות השנה. יודעות מה, אולי תחפושת הזונה היא בכלל התרסה.

חג שרמוטות שמח!

רזה/רזה מדי: עדי ברקן נלחם באנורקסיה

בתחילת השבוע הושק ב- mako גברים קמפיין חדש: "פרויקט מיוחד: מגדירים את האישה הסקסית". הפרוייקט, ביוזמתו של צלם הדוגמנות עדי ברקן בשיתוף עם המרכז הישראלי לשינוי בהרגלי אכילה ולי קופר  underwear, מזמין גברים לקבוע מי היא האישה הסקסית בעיניהם, רגע לפני שעובר החוק שאוסר על דוגמניות בתת משקל להופיע בפרסומות. בקמפיין מככבות שתי נשים: דניאל, בת 20, בתת משקל, וחנה, בת 24 (אין התייחסות למשקלה). תמונותיהן, בעירום חלקי ומלא מוצגות לאורך הכתבה, ובסופה מתבקשים הגברים להכריע: מי יותר סקסית מבין השתיים?

הכיתוב המקורי: שתיהן סקסיות, בזה אין ספק. אבל מתי הרזון הופך להיות מוגזם? דניאל (משמאל) וחנה. צילום׃ עדי ברקן

לכאורה מטרת הפרוייקט חיובית. בכתבה מתאר עדי ברקן את השינוי החברתי שקרה בעשורים האחרונים המשקף ההעדפה ההולכת וגוברת לנשים רזות (עד לרמה של תת משקל) ואת השימוש הגובר בתוכנות כמו פוטושופ המציגות לנו מציאות מעוותת. בנוסף מרואיינות בכתבה דניאל וחנה על הקשיים בעולם הדוגמנות. דניאל מספרת כיצד נדרשה לרזות כדי להפוך לדוגמנית ואיך התפתחה אצלה הפרעת אכילה בעקבות כך. חנה מספרת שבמשקלה הנוכחי (חשוב לציין שבתמונות גם חנה נראית רזה) היא אינה יכולה להשתלב כלל בעולם הדוגמנות ומקווה שהשינוי בחוק יתן גם לה הזדמנות להגשים את חלומה. בפועל, תחת מסווה חיובי מובא לנו פרויקט שבסך הכל ממשיך עם הלך הרוח החברתי הנפוץ: שוביניסטי, מחפיץ, מעוות ומסכסך.

הקמפיין פונה ישירות לגברים ("עכשיו אתה מחליט. קח את כל הזמן שאתה צריך כדי לחשוב איזה מודל יופי אתה רוצה לראות פה בערוץ הגברים"). נראה כי עבור הוגי הקמפיין זה מובן מאליו שהגברים הם אלו שקובעים, והעולם מתיישר לפי החלטתם, ומיותר לציין שנשים קיימות רק בשביל שלגברים יהיה על מה להסתכל. כדי שהגברים יקבלו את כל המידע שהם צריכים, עדיף גם ששתי הנשים יהיו ערומות. כך הגברים היקרים לא יצרכו להתאמץ כשהם יחליטו מי יותר סקסית (אגב, מה זה אומר מי יותר סקסית? את מי היית רוצה יותר לזיין?). למרות שניסיתי, אני עדיין לא מצליחה להבין מהי מטרת ההצבעה: האם בחירתם של הגברים באתר תשפיע על תהליך החקיקה? אולי כאישה תוצאות ההצבעה יאמרו לי אם מותר לי להמשיך לאכול או שעלי להתחיל לצום גם? האם המנצחת גם זוכה במשהו? ולמה לעזאזל משיכה מינית מוכרעת בשיטת "הרוב קובע"? לא ברור.

הקמפיין מאפשר לגברים לבחור בין שתי נשים: אחת רזה ואחת רזה מדי. אכן, טווח בחירה רחב, המשקף היטב את המציאות (בואו נזכור, הפער ביניהן הוא משהו כמו 5-6 ק"ג). גם אם מתגברים על הרעיון המבחיל של לתת לגברים להצביע על המראה של שתי נשים ערומות, עדיין נותרת השאלה למה הבחירה מוגבלת כל כך? האם אין נשים מעל משקל 55? האם אין גברים שבעיניהם נשים מלאות הן סקסיות? בפרויקט של עדי ברקן (וגם במרכז הישראלי לשינוי הרגלי אכילה, מסתבר) האפשרות הזו כלל לא קיימת.

ועכשיו לתחרות. אין דרך טובה יותר להעצים נשים ולשקם את בטחונן העצמי מאשר לתת להן להתחרות זו בזו. אם כבר ריאליטי, אז למה לא גם פה. בואו נגלה את מי יעדיפו הגולשים: את דניאל שהקריבה את בריאותה למען אידיאל יופי בלתי אפשרי או את חנה שהמראה שלה אפילו לא מאפשר לה להיכנס לתחרות בעולם האמיתי. האם מישהו תהה איך ירגישו חנה ודניאל בסוף התחרות? איך יתייחסו לגופן? בעצם, למה לנו לתהות על כך. הרי הן כאן רק בשביל שנבחר על מה להסתכל, זה לא שבאמת איכפת לנו מה הן חושבות או איך הן מרגישות.

בשיטת ה"או-או" הזאת, הבחירה באחת אוטומטית מבטלת את השניה. רק לאחת מגיעה זכות קיום בסוף. רק אחת תהפוך למודל. הקמפיין משאיר אותנו בעולם שבו יש יופי אחד אבסולוטי שכל הנשים צריכות לשאוף אליו ולהתאמץ להשיגו. בנוסף, הוא מבהיר היטב שהיופי הזה מוכתב על ידי גברים ולמענם. ובשורה התחתונה – זה בכלל לא משנה מהו אותו מודל, העיקר שזכינו לצפות בעוד אישה ערומה.