"זכאי עד שלא הוכחה אשמתו" – על הפער בין חוק לצדק בעבירות מין

השבוע התבשרנו על פרישתו של אורי שגיא מהפריימריז למפלגת העבודה, לאחר שיחימוביץ' עמתה אותו עם דיווח שהגיע אליה על תקיפה מינית שביצע לפני שנים רבות, שמעולם לא נחשפה. שגיא בחר לפרוש, עם האמירה שרודפים אותו ושחשוב לו להגן על עצמו ועל משפחתו. עקב הגילוי דיווחה אישה נוספת על עבירות מין שביצע בה.

כמה ימים אחר כך, בנאום בכנס נשים המתמודדות בפריימריז של העבודה, יחימוביץ' דיברה על האחריות של נבחרות הציבור כלפי נשים שהותקפו מינית, והרחיבה את תחום האחריות של אותן נבחרות ונבחרים מהמרחב הפלילי למרחב המוסרי-חברתי. ההרחבה הזאת, כצפוי, לא עברה בשקט, וגררה את שלל התגובות האוטומטיות בשיח הציבורי על אלימות מינית (החל מהאשמת הקורבן, דרך חיפוש מניעים אחרים ועד תקיפת המתלוננת על חשיפת הסיפור).

אני רוצה להתמקד בפוסט הזה דווקא בתגובות המתייחסות להליך הפלילי ("למה היא לא התלוננה", "אדם הוא חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו"), משום שאני סבורה שהן נובעות מבורות. אני חושבת שא/נשים לא מודעים לפער שבין "חוק" ל"צדק" בעבירות מין – הפער שעומד מאחורי הצהרתה של יחימוביץ' – ואני רוצה לנסות להסביר אותו גם כאן.

יכולתו של ההליך הפלילי להשיג "צדק" בכל הנוגע לעבירות מין היא מוגבלת בלשון המעטה. בהליך הפלילי המדינה היא זאת שמנהלת את התיק, כחלק מאחריותה לשמירה על הסדר הציבורי. לאחר הגשת תלונה, המשטרה מתחילה בחקירה ואיסוף ראיות, ואם יש מספיק ראיות, המשטרה ממליצה להגיש כתב אישום ומעבירה את התיק לטיפול הפרקליטות. גם בפרקליטות נבחנות הראיות ומחליטים אם לבצע עסקת טיעון, לסגור את התיק, או להגיש כתב אישום. רק לאחר הגשת כתב האישום מגיע התיק למשפט, וגם אז לא תמיד השופטים מצליחים להגיע להרשעה. הסיבה היא שבשביל להגיע להרשעה בהליך הפלילי (בשונה מהאזרחי), על המדינה להוכיח מעל לספק סביר שהעבירה אכן בוצעה. כדי להבין כמה מסובך זה להוכיח מעל ספק סביר שעבירת מין התרחשה, מספיק להסתכל על המספרים: לפי נתוני המשטרה (המופיעים בדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע), בשנת 2011  נפתחו במשטרה 4,563 תיקים על עבירות מין. באותה שנה נפתחו בפרקליטות 2,877 תיקים וכתב אישום הוגש רק ב-577. וזה עוד לפני שלב המשפט, שגם בו לא תמיד נעשה צדק עם הנפגע/ת.

כדי לא להסתמך רק על המספרים הלא-מעודדים, כדאי להרחיב גם קצת על הדינמיקה של פגיעה מינית. תקיפה מינית היא אירוע טראומטי הקוטע את שגרת החיים הרגילה. התוקף לוקח מהקורבן שליטה על המרחב האינטימי ביותר – הגוף, ומערער את ההנחה הבסיסית שהעולם הוא מקום בטוח. התקיפה נעשית כמעט תמיד בסתר, בנוכחות התוקף והקורבן בלבד, מה שמקשה על יצירת בסיס ראיתי מוצק, ומייצר מצב של "מילה מול מילה". אם נוסיף לכך את העובדה שרוב מקרי התקיפה המינית נעשים על ידי אדם המוכר לקורבן – בן משפחה, מעביד, מורה, עמית לעבודה, ידיד, שכן, מורה רוחני, חבר לשכבה, הפגיעה באמון הבסיסי בבני אדם ובסדרי עולם רק מתעצמת, והתוקף שאחראי לטראומה הוא ברוב המקרים חלק בלתי נפרד משגרת החיים הרגילה.

כשזו עמדת המוצא, הקושי להתלונן מובן אפילו יותר. הרצון הטבעי שלנו לאחר אירוע טראומטי הוא לחזור מהר ככל הניתן לשגרה, ואילו הגשת תלונה מערערת את שגרת החיים המעורערת ממילא וחושפת את הנפגע/ת לפגיעה נוספת והוקעה חברתית. הסביבה שמכירה גם את התוקף וגם את הקורבן מתקשה לקבל את המעשה, והיחס הראשוני לו "זוכה" מי שמדווחת על פגיעה מינית הוא כמעט תמיד הטלת ספק, חוסר אמון והפניית אצבע מאשימה אליה עצמה ("את בטוחה?" "אולי את מדמיינת", "בטח עשית משהו שהזמין את זה", "שידרת לו שאת רוצה", "לא התנגדת", "עלית אליו הביתה – למה את מצפה?" וכד'). כך הנפגע/ת מפסידה גם את מעגל התמיכה שהיא כה זקוקה לו בהתמודדות עם הפגיעה. התהליך דורש מהנפגע/ת לשחזר שוב ושוב את התקיפה שהיא כל כך רוצה לשכוח, ומאלץ אותה להתעמת מול התוקף. ומכיוון שבהליך הפלילי הנפג/ת היא רק עדה והמדינה היא זו שאחראית על ניהול התיק, תחושת השליטה של הנפגע/ת – שנפגעה ממילא בתקיפה-  מתערערת אפילו יותר.

ועל כל זה צריך להוסיף את התגובות הפסיכולוגיות לפגיעה מינית. בהרבה מהמקרים הנפגע/ת "מתנתקת" מהסיטואציה הקשה (מה שמכונה בז'רגון המקצועי דיסוציאציה), ולכן גם לא זוכרת את הפגיעה לפרטי-פרטים. בשל כך לא פעם מוטלת עדותה בספק. יש פעמים בהן לנפגע/ת עצמה לוקח זמן זמן לעכל את האירוע ולהודות בפני עצמה (ובטח שבפני אחרים) שהתקיפה אכן התרחשה, ואז היא מואשמת על כך שהשתהתה בדיווח. הנפגעת מודעת היטב לתגובות הללו ולמחיר החברתי שהיא תשלם אם תעז לדווח, ולפיכך לא רק שהנפגעת לא מגישה תלונה, היא גם שומרת את הפגיעה בסוד אפילו מהסובבים אותה. כל עוד אלו הם פני הדברים, קשה שלא להבינה.

בהיעדר אפשרויות טובות יותר כרגע, הדרך למיגור תופעה חייבת לצאת מגבולות השיח המשפטי אל התחום המוסרי-חברתי. אם נשדר לנפגעות שאנחנו מאמינות להן, יעזו נשים לדווח על תקיפות מיניות ולהתלונן. הוקעה חברתית של אנשים המואשמים בעבירות מין תשדר כי מי שאמור לשלם את המחיר הוא התוקף, לא הקורבן, ותגרום אולי לחלק מהאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם מנצלים את כוחם.

השיח המשפטי אמנם מכתיב את השיח הנורמטיבי, אך הוא גם תוצר שלו, וזה בדיוק המקום שבו אנחנו צריכות וצריכים להציב את הרף, כחברה. כל עוד המנגנון החוקי אינו מספיק טוב בשביל שיעשה צדק, לא נותר אלא לקחת אחריות ולפעול לעשיית צדק גם בכלים חברתיים, וברמת הפרט.

*

הערות:
1. כשמדובר בנבחרי ציבור, אחת התגובות השכיחות היא "למה היא חיכתה עד עכשיו" ("כי היא בטח רוצה לנקום"…). כדי לנסות ולהסביר מה כל כך מפחיד בכך שהאדם שתקף אותי ישב בבית המחוקקים, ולמה זה השלב שבו נפגע/ת אומרת "עד כאן", אני ממליצה לקרוא את הפוסט החשוב הזה.
2. הסכנות שב"לקיחת החוק לידיים" ברורות לי, ועם זאת הדינמיקה הייחודית של פגיעה מינית מביאה אותי למסקנה שאין ברירה. כל עוד אלו הם פני הדברים, אני לא רואה דרך אחרת (מלבד חינוך כמובן), ואני יותר מאשמח לשמוע פתרונות נוספים.
3. הדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע עוסק בהרחבה בנושא האחריות החברתית. למי שמתעניין אני ממליצה בחום להמשיך את הקריאה בנושא גם שם.

אחריות אזרחית

בשבת אחרי הצהרים הגעתי סוף סוף לים. זה היה אחרי סוף שבוע של השלמת פערים בבית: שמה מכונה-עושה שוק-תולה מכונה-שוטפת כלים-שמה עוד מכונה-מבשלת-שוטפת כלים-מחליפה מצעים-תולה עוד מכונה- ובין לבין הרבה מאוד פייסבוק, בלוגים, וצדק חברתי און-ליין. התכנית היתה להתנתק קצת מהמחשב, לתת לעצמי ולחברי הפייסבוק שלי כמה שעות של מנוחה מפמינזם, הפגנות, מחאות, עוולות ושאר עניינים שבהם אני מציפה בלי הרף. בכל זאת, שבת. לכולנו מגיעה מנוחה. אז ירדתי לפגוש חברים בים.

שעה קלה אחר כך כבר הייתי עמוק בתוך השיחה הצדק-החברתי-ית הראשונה מבין שתיים שהשתתפתי בהן בשעתיים שבהן "נחתי" על החוף, כל אחת מהן עם משפט טריגרי שהצליח (איך לא) לעצבן אותי. החלטתי לנצל גם את הבמה הזאת כדי להגיב. זה קצת ארוך, תחזיקו מעמד.

1. "אני לא בא להפגנה כי דפני ליף מעצבנת אותי"
דפני-ליף-מעצבנת-אותי זה כנראה הטיעון הכי עיקש בכל המחאה החברתית הזאת, והמתסכל מכולם. הוא מתסכל כי הוא מעיד על הפער בין מה שליף (ושותפיה) מנסים שוב ושוב להגיד לבין מה שאנשים מצליחים לשמוע. הייתי רוצה לנסות ולגשר על הפער הזה.
דפני ליף היא ללא ספק אחת מסמלי המחאה החברתית, אם לא ה-סמל שלה. המחאה מזוהה איתה לגמרי, והיא מזוהה עם המחאה. ומשום מה, זה נראה כאילו ליף לא עושה כלום עם ההכתרה, כאילו היא לא ממלאת טוב את תפקידה. ואותנו זה מכעיס.

אנחנו רגילים לצפות ממנהיג שינהיג: שיגיד מה לעשות, ואיך, ומתי, שיציג יעדים ויראה את הדרך למימושם. אנחנו מצפים ממנהיג להיות אחראי על המתרחש: להיות הכתובת לכל שאלה ולספק תמיד תשובה. אנחנו אוהבים מנהיגים שאפשר "לסמוך עליהם בעינים עצומות", שזה בעצם אומר שאנחנו נוכל להסיר מעצמנו אחריות, ולהעביר אותה להם. כך הם ישאו בתוצאות, לכשיהיו, טובות או רעות. אנחנו רגילים לקבל ממנהיגינו תוצרים מדידים: נתונים, יעדים ממוספרים, שורות תחתונות של "הצלחתי" או "נכשלתי", וכך להחליט אם אנחנו רוצים להכתיר אותם מחדש. אנחנו אוהבים לקבל את התשובות שלנו מהר, ומכיוון שכך, גם המנהיגים שלנו ויתרו על הצבת יעדים רחוקי-טווח כי גם הם הבינו שבמבחן התוצאה של העם, זה פשוט לא עומד. לעם אין סבלנות לחכות, והם רוצים להישאר מנהיגים. אבל כנראה שמשהו בשיטה הזאת בכל זאת לא עובד.

דפני ליף, לעומתם, היא בכלל לא מנהיג. היא מנהיגה. היא מביאה סגנון הנהגה אחר, מהפכני, זר לנו, בשפה שאנחנו לא רגילים לדבר. היא מסרבת להיות "המנהיג" שאנחנו מכירים. היא מסרבת לעמוד בראש הפירמידה, היא מסרבת להיות זאת שמספקת תשובות-בזק, מסרבת לתת לנו ללכת אחריה בעיניים עצומות. שוב ושוב היא אומרת לנו "זה לא המאבק שלי, זה המאבק של כולם, של כולנו. האחריות שלכם ושלי היא זהה". וכמי שהורגלו להסיר מעצמם אחריות, או שבכלל מעולם לא הבינו כי עליהם מוטלת אחריות לגורלם, אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה. אז אנחנו מתעצבנים עליה במקום, כאילו היא אשמה.

אחת הטענות העיקריות נגד ההתעוררות המחודשת בקיץ היתה שהמחאה יצאה לפגרת חורף, ועכשיו עם בוא הקיץ היא חזרה ("כי זה מגניב" או משהו). "איפה דפני היתה כל החורף" זה הטיעון הבא שמשמיעים נגד המחאה. באותה נשימה, בדרך כלל, גם אומרים "המחאה לא הצליחה, שום דבר לא השתנה".

את דפני ליף אני לא מכירה באופן אישי, ולכן לא יכולה לספר כאן על מעשיה במהלך השנה האחרונה. אני כן יכולה לספר לכם על ברק סגל, שהיה "ממנהיגי" המחאה בקיץ שעבר, ושבניגוד לאחרים הבין את השיח החדש שדפני מציעה. את ברק הכרתי באוניברסיטה, בפרויקט בו הדרכנו יחד. ברק לימד פסיכולוגיה קבוצה של נוער בסיכון, תחת אג'נדה שטוענת כי הידע מגיע לכולם, ולא רק לבעלי הפריווילגיות שיכולים להשיגו. במשך שנה היו תלמידיו מגיעים לאוניברסיטה, לכיתות בהן אנחנו למדנו, ולומדים. ביחד. למחויבותו לתלמידיו לא היה גבול. בסוף אותה שנה הגיע הקיץ שבו התחילה המחאה. בשנה שאחר כך ברק בחר להיות מורה לאנגלית בבית ספר, ובשאר הזמן הוא היה פעיל מאוד (בין היתר) במאבקים של תושבי השכונות. הוא ויתר על כל התכניות שהיו לו לפני הקיץ ופעל. בשטח. עם אנשים. הלך (מילולית, הלך) ודיבר עם אנשים, על צדק, על זכויות, על אחריות אזרחית. אם לא שמעתם על זה, זה גם בגלל שברק בוחר לא להתראיין. גם הוא מבין שלא הוא המנהיג, ושלא הוא צריך להיות בקדמת הבמה. גם בעיניו זה המאבק של כולנו. כהערת אגב אספר לכם שברק הוא אחד מאותם "אנרכיסטים" שנעצרו במהלך ההפגנות במחאה.

אני רוצה לספר לכם גם על דניה דעואל, עוד מנהיגה. גם דניה הדריכה בני נוער, במקביל לברק, בפרויקט עליו סיפרתי. וכשהגיע הקיץ דניה בחרה להיות פעילה במאהל נורדאו, ובין היתר עשתה לילות כימים במאבקם של תושבי השכונות הצפוניות בת"א (ביניהם קשישים רבים) על תחבורה ציבורית הולמת שתקרב אותם לשירותים העירוניים. כמו ברק, גם דניה היא אשת חינוך, ולא רחוק היום שבו היא תנהל בית ספר. אני נבוכה לספר על כמות אירועי המחאה שדניה הזמינה אותי אליהם במהלך השנה האחרונה, פשוט בגלל שרק למעטים מהם באמת הגעתי. הרצאות, כנסים, דיונים, הפגנות, קבלות שבת – לא עבר שבוע מאז הקיץ שעבר בלי אירוע כלשהו הקשור למחאה. בטח גם עליה לא שמעתם. אני מקווה שאתם כבר מבינים לבד שזה לא אומר ששום דבר לא קרה.

דניה וברק הם חברים שלי גם בפייסבוק. זו הסיבה שבגללה אני יודעת לספר על כל מה שהם עושים. בזכותם (ובזכות עוד רבים וטובים) אני יודעת שהמחאה ממש לא עצרה במהלך החורף, אפילו להיפך. אלפי (אם לא עשרות אלפי) פעילים ברחבי הארץ עובדים במרץ מאז הקיץ שעבר. אין-ספור יוזמות חדשות החלו בעקבות המחאה של הקיץ, במספר רב של מוקדים, במספר רב של תחומים. פעילים ופעילות מצאו נושאים קרובים לליבם, והתחילו להזיז דברים. איך? הם יצאו מהבית, בתור התחלה. נפגשו, שוחחו, למדו, חשבו, יצרו, פיתחו, יזמו, הובילו, התעוררו, לקחו אחריות על עצמם, על הסביבה שבה הם חיים ועל החברה שבה הם רוצים לחיות.

ההתעוררות האזרחית הזאת לא יכולה לשאת פרי ביום אחד, וגם לא בשנה אחת. זו ציפיה מופרכת. שינויים חברתיים, בטח כאלה המבוססים על חינוך מחדש, לוקחים זמן. תוצאותיהם נמדדות ביוזמות חברתיות (והשפעתן), בחקיקה, במספר המתפקדים החדשים, באחוזי ההצבעה בבחירות. כדי לראות שינוי חברתי דרושה סבלנות. גם זה חלק מהשיח החדש. וזה בדיוק מה שדפני ליף טוענת שוב ושוב. בעיני, כשמסתכלים על זה ככה, המחאה של דפני ליף היא לגמרי סיפור הצלחה.

ולנקודה השניה.

2. "אין לי כוח לקרוא, תספרי לי"
בניגוד למשפט הראשון, שהגיע מבחור שאני לא מכירה, את המשפט השני אמר חבר קרוב, אחרי אין-ספור שיחות שניהלנו על צדק חברתי ועל המחאה. כבר חודשים ארוכים שהחבר הזה (כמו כל חברי) שומע ממני כמה התקשורת מוטה וכמה חשוב לחשוף את עצמנו למקורות מידע חלופיים כי אחרת אין באמת מושג על מה שקורה בשטח. ובכל זאת, פעם אחר פעם, אני מוצאת את עצמי בדיונים עם אנשים (הוא לא היחיד ועמו הסליחה…) שיש להם המון ביקורת, והמון התנגדות, והמון טענות נגד, אבל מינימום של מעורבות.

זה מתסכל אותי בשתי רמות: הרמה הראשונה היא הרמה האישית. יש משהו מאוד מתיש בלנהל דיון עם מישהו שצריך להסביר לו את כל התמונה מההתחלה, פעם אחר פעם, כי עמדת המוצא שלו מבוססת על חוסר ידע. זה מובן לגמרי כשחוסר הידע מוצדק, ומתסכל נורא כשחוסר הידע נובע מבחירה. אני לא מצפה מכולם לרמת המעורבות שלי, בדיוק כפי שאני לא דורשת מעצמי את רמת המעורבות של ברק או של דניה. אני כן מצפה ממי שמותח ביקורת שידע למלא את חלקו קודם ולבסס את הביקורת שלו על תמונת מצב רחבה ככל הניתן, בטח כשאני יודעת שהיא בהישג ידו, אם רק יבחר בכך.

הרמה השניה של התסכול היא הרמה החברתית. המשפט הזה "אין לי כוח, תעשי בשבילי" מייצג את תפיסת העולם של השיח הישן, של אדם שמחפש לו מנהיג שיוביל אותו בזמן שהוא נח. מתסכל אותי לחשוב על כמות האנשים שמפספסים את הנקודה העקרונית הזאת, כי היא בסופו של דבר המפתח להצלחתה או מפלתה של המחאה החברתית. אי אפשר לדרוש צדק בלי לפעול, ולו במעט, כדי להשיגו. זה פשוט לא עובד ככה. לצאת להפגנות מבלי לדעת על מה מפגינים (או מי עומד מאחורי ההפגנה) זה לא מספיק, לקרוא רק את העיתונים הגדולים זה לא מספיק, לטעון נגד המנהיגים בלי להתפקד זה לא מספיק, לבחור לא להתעניין בשיח המתנהל ברשת ובמקביל לבקר את האופן שבו המחאה מתנהלת זה כבר יותר מלא מספיק – זה פשוט מעצבן. וזה יוצר עומס אדיר (בעיקר רגשי, אגב) על אלה שכן פועלים.

 שורות תחתונות:

  • "דפני ליף מעצבנת אותי" זו לא סיבה מספיק טובה לא להיות מעורבים. דפני ליף לא בוחרת להנהיג את המחאה הזאת באופן אליו אנו רגילים, היא לא מבקשת לה את המושכות ואין שום סיבה להמשיך ולהעמיד אותה במיקום הזה. לא טוב לכם דפני ליף? בואו ותגידו מה כן. בואו ותפעלו בדרך שלכם. אבל תפסיקו להפיל עליה את האחריות. מדובר בחיים שלכם בסופו של דבר. הסיפור פה הוא לא היא, הוא אנחנו.
  • המידע לגבי המחאה קיים, גם אם אתם לא מוצאים אותו בעיתון. הוא קיים באתר המחאה, בבלוגים, בפייסבוק, בטוויטר. באמת שלא צריך להתאמץ כדי להיות חשופים לנעשה בשטח. לקיחת אחריות אישית היא הצעד הראשון בדרך לשינוי חברתי. יש לכם ביקורת כלפי מה שקורה? מעולה. צאו לשטח ותתחילו ללמוד. תהיו מעורבים. אל תשבו בבית מול הטלוויזיה בתריסים מוגפים ותגידו "לא קורה שום דבר". זה לא עובד ככה יותר. ואם לא בא לכם, אז לפחות אל תמתחו ביקורת. באמת שזה לא עוזר.
  • ואם כבר – כדי לעזור להגביר את הנגישות למידע, קחו חלק בהפצתו. השתמשו בכלים שהאינטרנט מציע כדי להגיע לעוד אנשים, כדי לספר להם על דברים שבעיניכם הם חשובים. זה הרי כל כך פשוט, וזה חלק מהמהות של אחריות חברתית.
  •  השינוי כבר קורה. פשוט צריך לפקוח עיניים כדי לראות אותו.

סכין בין השיניים וסיליקון בשדיים

 לפני כמה ימים פרסמה hilanoga פוסט על ייצוג מעוות של דמות נשית במשחק מחשב (תקציר: "משחק חדש. הוא בוחר – נקבה. סיפור הרקע – לוחמת ותיקה ושבעת קרבות, שנקראת להציל את העולם. תפריט עיצוב הדמות עולה, ומולנו מופיעות פנים של ילדה בלונדינית בת 13, שמורכבות על גוף עם סימני מין משניים שהיו מביישים את המלכה-האם של סימני המין המשניים, פמלה אנדרסון, בשיאם של ימי התהילה עטויי הספנדקס האדום שלה. אני בוהה במסך, ולא מאמינה לה. אני לא מאמינה לפרח הלוטוס החינני הזו שהיא לוחמת שבעת קרבות. מתי בדיוק היא הספיקה לשבוע? בשבועיים שעברו מאז שהיא הפסיקה לינוק?").

לוחמת שבעת קרבות

בגלל שאני לא ממש בקיאה בעולם משחקי המחשב (כלומר: אין לי מושג קלוש מה הולך שם) קראתי את הפוסט, התמרמרתי קלות והמשכתי הלאה… עוד ייצוג נשי מעוות. מה חדש?

אז ככה. היום פרסמה הילה פוסט נוסף בנושא , הפעם מלא בקישורים. מסתבר שהעניין הזה של סקסיזם במשחקי מחשב הרבה יותר משמעותי ממה שהבנתי.

הקישור הראשון מוביל ל- Feminist Frequency – בלוג שמוקדש לביקורת פמיניסטית על ייצוגים נשיים במדיה. ממש לא מזמן אניטה סרקיסיאן, יוצרת הבלוג, השיקה את הפרוייקט האחרון שלה: מעקב אחר ייצוגים של נשים במשחקי מחשב. תתרשמו לבד:

 

 היוזמה הזאת לא עברה בשקט. אניטה ספגה מתקפה מטורפת בכל ערוץ אפשרי: האתר שלה הותקף, נעשו נסיונות לפרוץ לאימייל שלה ולחשבונות ברשתות חברתיות, גל שנאה כלפיה גאה בתגובות לסרטון ביוטיוב, בויקיפדיה ובשלל דיונים ברחבי הרשת. למרבה המזל היא הצליחה להשיג את המימון הדרוש להוצאת הפרויקט לפועל, ובהחלט כדאי להמתין לבאות.

קישור נוסף בבלוג של הילה מוביל לבלוג  Fat, Ugly or Slutty, המתעד את ההטרדות להן "זוכות" גיימריות על בסיס יומיומי, במהלך המשחק. אם זה קורה לנשים ברחוב על בסיס קבוע, אין שום סיבה שזה לא יקרה גם ברשת. הנה דוגמה נחמדה:

הטרדות רשת. דוגמה אחת מני רבות .

כאמור, אני לא גיימרית. אין לי באמת מושג מה קורה במשחקים האלה. יותר מזה, אני מבינה שלרוב מדובר בעולמות פנטזיה, וככאלה הם מבוססים דמויות לא מציאותיות. אני מרשה לעצמי להניח שגם הדמויות הגבריות במשחקים הן מוגזמות. הבעיה היא שהפנטזיה במשחקים, לפחות בכל הנוגע לדמויות הנשיות, נשענת על פנטזיות מיניות: חזה ענק, פטמות בולטות, ישבן מובלט, פנים צעירות ויפות, לבוש מינימלי וקול ילדותי. ובעוד הבחירה בין דמויות גבריות היא מרובה, עבור דמויות נשיות זו האפשרות היחידה.

אני לא אסביר פה שוב איך החשיפה לייצוגים מעוותים משפיעה על התפיסה שלנו את המציאות. אני חושבת גם שמספיק להסתכל על גל השנאה שהופנה כלפי הבלוגרית אניטה סרקיסיאן כדי להבין שיש דברים בגו, ושיש מי שמאויימים מהביקורת על הייצוגים הנשיים במשחקים (ולא מעט מהם).

כן חשוב בעיני להזכיר שילדים חשופים למשחקים הללו מגיל מאוד צעיר, ומבלים מולם שעות. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שמדובר "רק" במשחקי מחשב (ואולי אף אומרים תודה לאל שלפחות זה לא פורנו), כשבפועל המרחק בין השניים הולך וקטן. המציאות המעוותת במשחקים לא משפיעה רק על הנערים (והגברים) המשחקים בהם. היא גם מגבילה את הנשים שרוצות לשחק במקרה הטוב, או מדירה אותן מהמשחקים במקרה הסביר יותר. דווקא בגלל שמדובר במרחב כל כך גברי, ורק לכאורה שולי, נראה לי שחשוב שכולנו נהיה עירניות ועירניים למה שקורה שם.

מ.ש.ל

[*ותודה (שוב) ל-hilanoga על שפקחה (שוב) את עיני…]

כשיחסי הכוחות משתנים

העצוב הוא שרק עכשיו אני באמת מתחילה להתעורר, שרק עכשיו אני מתחילה לפחד. רק עכשיו אני מבינה סוף סוף איך זה באמת מרגיש להיות מדוכאת על ידי המדינה שלך, להיות משוללת זכויות, להיות חלשה. הייתי צריכה לראות את זה בעיניים שלי, על האנשים שדומים לי, בשביל להבין שגוזלים ממני את החסינות שאליה הורגלתי.

כשהמשטר פועל בצורה גלויה וישירה נגד השכבה החזקה שלו, עושה לה דה-ליגיטמציה בתקשורת ההמונים, משקר, מסית – אני מתחילה לפחד. סימן שמשהו ממש לא טוב קורה. ולא צריך להיות שמאלנית, פמיניסט או יפה נפש כדי להבין את זה.

האנשים שנעצרו בהפגנה הזאת הם אנחנו. הם אתןם ואני – חניכי תנועות הנוער, בוגרי צבא, משכילים, בעלי אמצעים, בעלי המקצועות חופשיים. אנחנו לא קבוצה חלשה או מוחלשת, חשוב לזכור את זה. המדינה היא זו שהעניקה לנו את הכלים להצליח, את כללי המשחק ותנאי הפתיחה להצליח בחיים. אנחנו אלה שהתמזל מזלןם לקבל גישה לפריווילגיות: להיות בחוגים ובתנועות נוער, לסיים את מערכת החינוך עם תעודת בגרות, להגיע לתפקידי מפתח בצבא, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד בעבודה שמאפשרת מחייה סבירה.

לאט ובשקט, כמעט בלי ששמנו לב, גם בנו התחילו לפגוע. גם אותנו מחלישים. זאת הסיבה לכל המרמור הזה – פתאום נהיה לנו יותר כבד. זה כמו במשחק הזה בטיולים ששמים לאנשים אבנים בתיק בלי שירגישו: עוד אבן, ועוד אחת. לוקח זמן עד שמרגישים את המשקל.

זה גורם לי לחשוב על כל אלה שנשללה מהם הגישה אל הכוח, שנמנעו מהם המשאבים, שנשמרו מוחלשים כדי לשרת את השיטה. אילו כלים יש להם כדי להילחם? מה מידת היכולת שלהם להתמודד עם הרשויות, לתעד בכזה קנה מידה הפניה של כוח כלפיהם, למחות? בניגוד אלינו, חלק מהם לא יודעים אפילו את זכויותיהם הבסיסיות ביותר. או יותר נכון: חלקם לא יודעים אפילו שיש להם זכויות.

אני תוהה גם כמה הסיתו אותנו נגד מוחלשים, בלי ששמנו לב. רק עכשיו, כשהאש מופנית כלפי, אני רואה את כל המנגנונים שבהם ההסתה פועלת.  עכשיו אני גם מרגישה כמה זה לא נעים.

תוך כדי כתיבה אני מבינה את האבסורד. בתור פמיניסטית, אני ערה לדיכוי, הסתה ושלילת משאבים שמופנית כלפי. אני מודעת למצבים בהם אני שקופה. אני יודעת כבר שבתור אישה מלכתחילה יש לי פחות כוח. ואני תוהה מה בתפיסה שלי השתנה.
ייתכן שעד עכשיו לא חוויתי דיכוי כזה ישיר ואלים מצד המדינה שהיא קו ההגנה האחרון שלי. עד עכשיו הדיכוי שחוויתי נעשה בדרכים סמויות יותר, גם על ידי המדינה אבל גם על ידי החברה. אלימות פיזית שהופנתה כלפי לא היתה תוצאה של אסטרטגיה מתוכננת, לא סומנתי באופן אישי כמטרה.
יותר מכך, חשוב לזכור: אני אמנם אישה, אבל אישה פריווילגית. מלבד היותי אישה אינני חווה שום סוג של דיכוי. מסתברת לי עכשיו העוצמה של הכוח שכן יש לי, ועד כמה הוא מגונן.
ולבסוף, עכשיו המדינה מדכאת באופן ישיר וגלוי גם את אלה שכן יש להם את כל הפריווילגיות – גם הגברים שעליהם הורגלתי להסתמך לא חסינים. החולשה שלהם מקרינה אלי – וזה גם מאוד מפחיד.

בתור פמיניסטית אני מכירה כבר את הצורך הזה בלהשמיע קול, בלגרום לאנשים לראות את המציאות שגם אני רואה, לגרום להם להשתכנע ולהצטרף. אבל עכשיו אני מבינה עוד יותר את התסכול מלא להצליח. רק עכשיו אני מרגישה את הפחד מלהפוך לשקופה באמת.

גם אני הייתי בהפגנה בשבת. לצורך העניין, ניתן לכנות אותי מעתה אנרכיסטית (ואתם שמכירים אותי ודאי מגחכים עכשיו לנוכח המחשבה). אני מבקשת מכם – אל תחכו לרגע שבו גם אתם תצליחו להרגיש את הדיכוי. תתחילו לפעול קודם, תתחילו רק עם ההבנה.

אל תסמכו על אמצעי התקשורת הרגילים. תמונת העולם שהם מביאים אינה אובייקטיבית, היא לעולם מושפעת מאינטרסים. חפשו מקורות מידע נוספים, היו פתוחים לשמוע קבוצות אחרות, היו ביקורתיים. קחו חלק ביצירה של תקשורת אלטרנטיבית: שוחחו, שתפו, הפיצו מידע. זה קריטי כדי להביא לתפיסת עולם יותר מאוזנת.
חשוב מכך- אחרי ההפגנה בשבת הבנתי לראשונה כמה מהר המטרות משתנות, והאש משנה כיוון. נצלו את הכוח שכן קיבלתם וגלו סולידריות. אחדו כוחות. בחרו קבוצה אחרת, שאינכם משתייכים אליה, וקחו חלק גם במאבק שלהם. השתמשו בכוח שלכם, מצאו את הדרך הנכונה עבורכם, וחזקו אחרים. למיטב הבנתי, זהו הערך הבסיסי עליו מושתת המחאה החברתית הנוכחית.

על הזכות לאונן במרחב הציבורי

קצת אחרי שבע בבוקר. כמו בכל יום, אני ממתינה לאוטובוס צפונה על צומת הרחובות נמיר ואיינשטיין בת"א. עדיין מתעוררת, מתכוננת לעוד יום עבודה. רכב כחול כהה נכנס למפרץ ומאט כמה מטרים ממני. הוא לא עוצר לגמרי, אלא מתקרב לעברי באיטיות. אני, תמימה שכמוני, מניחה שהנהג הלך לאיבוד בעיר הגדולה, ומתקרבת לחלון כדי להציע עזרה. רק כשהרכב כבר ממש מולי אני רואה שהנהג בעצם מסתדר מצוין. הוא מאונן, איבר מינו מחוץ למכנסיו, ומביט בי במבט זגוגי.

לעולם לא אשכח את תחושת הגועל והבושה שעלו בי באותו רגע. התרחקתי מיד מהרכב לכיוון אנשים נוספים שעמדו בתחנה, תוך שאני שולפת את הטלפון מהתיק כדי להתקשר למשטרה. כמובן שהנהג נמלט מיד. לא הספקתי אפילו לראות מה סוג הרכב, שלא לדבר על המספר. עד שענו לי במוקד, הרכב כבר מזמן יצא מטווח ראייתי. למיטב ידיעתי, הוא לא נתפס.

הסיפור הזה קרה לפני כמה שנים, אך הוא עדין מוחשי מאוד בעיני רוחי. אני נזכרת בו והלב מאיץ, הסומק עולה בחיים, והזעם מחלחל: בסך הכל התקרבתי כדי לעזור, בקושי התעוררתי, וזה היה לאור יום, ובצומת סואן, ולעיני אנשים. חצוף כזה!! הרגשתי מלוכלכת, מנוצלת, שלא דבר על תמימה וטיפשה מכך שהנחתי שהוא זקוק לעזרה. כשאני נזכרת בזה, עולה בי שוב תחושת הבחילה.

*

היום בבוקר קראתי כתבה על גבר שזוכה בבית המשפט המחוזי בירושלים מאשמת ביצוע מעשה מגונה בפומבי. לפי המתואר בכתבה, האיש, בשנות הארבעים לחייו, חזר בערב לביתו כשבדרך חלף על פני אישה בלבוש חושפני. הוא חש מגורה, ולכן עצר את הרכב במפרץ חשוך באחד הכבישים בשכונת פסגת זאב והחל לאונן. שתי חיילות שבמקרה הגיעו אחריו למפרץ התקרבו אל הרכב ותפסו אותו בשעת מעשה. החיילות נבהלו, ואחת מהן הזעיקה את אמה למקום. כשהגבר הבחין בחיילות הוא חדל ממעשיו ונמלט מהמקום, אך החיילת ואמה רדפו אחריו עד שקלטו את מספר הרכב, ואז הגישו תלונה במשטרה.

בית משפט השלום הרשיע את האיש בביצוע מעשה מגונה בפומבי, והוא ערער על פסק הדין. לפי הכתבה, בערעור בבית המשפט המחוזי טען עורך דינו כי "לא ניתן להגדיר את מעשיו של מרשו כמעשה מגונה בפומבי רק בגלל שאדם זר הציץ לתוך מכוניתו" […] עו"ד ג'ני גינזבורג מפרקליטות מחוז ירושלים הודיעה לבית המשפט כי היא מקבלת את טיעוני עו"ד עטרי ומסכימה שמרשו יזוכה. בסופו של הדיון זיכו שלושת השופטים את הנאשם פה אחד, תוך שהם מנמקים את ההחלטה בכך שספק אם ניתן לומר שגבר המענג את עצמו בנסיבות כאלה – אכן עשה את מעשהו בפומבי.".

עוד נכתב בכתבה כי "בית המשפט עמד לצדו של המערער וביטל את ההרשעה בנימוק שכל אדם רשאי לעשות כרצונו במרחב הפרטי שלו – גם אם הוא נמצא בכלי רכב שחונה באמצע הרחוב".

*

האם כך הוא? האם כלי רכב הוא מרחב פרטי כאשר הוא נמצא בתוך המרחב הציבורי, בחלונות גלויים?

הפסיקה הזאת, אם הכתבה אכן מדייקת בפרטי המקרה, מדאיגה ומקוממת. היא מוחקת לחלוטין את תחושותיהן של החיילות ומבטלת את ההטרדה שחוו. לא סתם טרחו הנשים לרדוף אחרי הגבר, להתלונן במשטרה ולהעיד במשפט. פחות סביר להניח שהדבר נעשה מתוך שעמום. אם הנשים עצמן חשו מוטרדות, מדוע התעלם מכך בית המשפט? מדוע מצא לנכון להכשיר את המעשה? האם מוגזם מדי לצפות מאדם בוגר שיתאפק עד שיגיע למקום בו יהיה באמת לבד? האם לא סביר להניח שאנשים שחולפים על פני רכב חונה עלולים להסתכל לתוכו ולהפגע ממה שהם רואים? האם זה באמת משנה האם הגבר אונן מתחת לבגדים או מעליהם, כשברור היה לחיילות שזה מה שהוא עושה? האם היתה הפסיקה זהה לו היה מדובר בבני זוג המקיימים יחסי מין? הבה נזכור שאין מדובר בשדה נטוש או חורשה מבודדת – מדובר ברחוב עירוני.

לפי חוק העונשין, "מעשה מגונה" – מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. העושה מעשה מגונה בפומבי בפני אדם אחר, ללא הסכמתו, או העושה מעשה כאמור בכל מקום שהוא תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך, השגחה, עבודה או שירות, דינו – מאסר שנה. אני בספק אם אותן חיילות הסכימו לראות את הגבר מענג את עצמו.

אני תוהה האם חשבו השופטים על המסר שהם מעבירים בפסיקה זו. כאישה אני מסיקה ממנה שעלי לשמור על העיניים שלי שמא יפול מבטי במקרה לתוך רכב שבו יושב גבר שבוחר לאונן במרחב הציבורי (רגע, בעצם זה המרחב הפרטי). אני מסיקה ממנה שעדיף שלא אגלה עירנות למתרחש סביבי, שלא אתריע על התנהגות חשודה, שמא אואשם בהצצה. יותר מזה, אני מסיקה כי רשויות החוק אינן לצידי, וכי לחוויות שלי – לתחושות הפחד, המצוקה, הגועל, התסכול – אין תוקף חוקי.

כואב לי במיוחד על אותן חיילות שאזרו אומץ, בחרו להגיב, לרדוף אחרי הגבר, להתלונן נגדו במשטרה ולהעיד נגדו בבית המשפט, ולבסוף הופקרו. לבי איתן. חשוב לי להגיד להן: זו לא אשמתכן. נהגתן מעל ומעבר למצופה, גיליתן אחריות ועמדתן על זכותכן למרחב ציבורי בטוח וחף מהטרדות. זו החברה החולה שבה אנו חיות, היא זו שלא בסדר. אתן לא אשמות.

**תוספת: הענישה במערכת המשפט היא מידתית. גם אם פרטי המקרה לא מצדיקים ענישה מקסימלית, יכלו השופטים למצוא את הנאשם אשם ויחד עם זאת לבטא את הסתייגותם באמצעות גזר דין סלחני. זיכויו המוחלט של הנאשם פוטר אותו באופן גורף מאחריות לפגיעה באותן חיילות, ובנוסף לכך מהווה תקדים מסוכן בכל הנוגע להתנהלות מינית במרחב הציבורי.

חינוך מיני או או חינוך לתקיפה מינית?

כבר כתבתי כאן בעבר על היעדר חינוך מיני בבתי הספר והבעיות שהמצב הזה מעורר. מסתבר שגם כאשר כן ניתן חינוך מיני, הוא עלול לעשות יותר נזק מתועלת.

היום הגיע אלי בפייסבוק סיפורה של רותי דייויס המתארת את הטראומה שחוותה בתה, בכיתה י', בסדנת חינוך מיני שעברה. אני מביאה את המכתב כלשונו (באישורה). את ההדגשות אני הוספתי.

*

‎"כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?"
לפני מספר שבועות ניתנה סדנא בנושא חינוך מיני לילדי כיתה י' – הכיתה של בתי. הסדנא ניתנה ע"י רופא כחלק מתוכנית "שביל" המיועדת להרחיב את הידע של בני נוער בכל מיני נושאים כולל מיניות (הסכנות הקשורות בכך, הריון לא מתוכנן, מחלות וכו)
כשבתי חזרה אותו יום מביה"ס היא סיפרה על כך שהתוכן בחלקו היה חשוב אבל היא יצאה מהמפגש בתחושה של גועל ודחיה. בירורים נוספים עם בתי וחברותיה הבהירו לי כמה דברים שחשוב לי לשתף את כולכם בכך.
א. המפגש נעשה בנוכחות שלושה מבוגרים: רופא, פסיכולוג והמחנך. שלושתם גברים, שלושתם דמויות סמכותיות שייעודם לחנך ולשמור על ילדינו. לא היתה אף נוכחות נשית…
ב. את ההסבר ליווה הרופא בהתבטאויות שאולי נועדו לחבב אותו על הילדים, אבל רק יצרו תחושה של דחיה, כמו למשל "אתה מוצא חן בעיניה, היא מוצאת חן בעיניך, אתם מזדיינים, ואופס היא בהריון … ( מה קרה לביטויים סטריליים כמו 'מקיימים יחסי מין' או קצת יותר חביבים כמו 'מתעלסים', למה צריך להשתמש בביטוי ברוטלי שהופך את המעשה הזה לזול) גם היו נושאים שהועלו כמו "חדירה בתחת" (זה ציטוט) שאיני יודעת אם זה המקום או ההקשר הנכון להעלות זאת.
ג. במהלך ההסבר הדגים הרופא איך מלבישים קונדום על פין. לאחר ההסבר וההדגמה. ביקש הרופא תלמידים שיתרגלו את ההלבשה לפני כל הכיתה. להזכירכם זוהי כיתה מעורבת, בנים, בנות, עם שלושה גברים נוכחים. הרופא פנה אז ישירות לבתי וביקש ממנה לעשות זאת. היא סרבה והוא ביקש ממנה שוב. לאחר שסרבה שוב התנדב אחד הבנים לעשות זאת. אז ביקש הרופא מהבת שלפחות תחזיק את הפין בזמן שהבן מלביש את הקונדום…בתי הסכימה.

לאחר שנודע לי על כך, ככל שעבר הזמן כך הרגשתי כועסת יותר ויותר. הגבול נחצה פה בכמה אופנים:
מכעיסה האפשרות שמפגש זה יערך ללא נוכחות נשית, כשבכיתה נוכחות בנות שאינטימיות הנושא יכולה להביא אותן לידי מבוכה.
מכעיסה צורת התבטאות המוזילה והופכת את העניין לטכני וגס ומנתקת אותו מכל הקשר אחר. גם אם חושבים שקיום יחסי מין נועד רק לסיפוק צרכים פיזיים. עדיין הדגש בהסבר צריך להיות על כבוד הדדי ועל מערכות יחסים, כשיחסי מין הם רק חלק ממכלול רחב יותר.
חציית הגבול הגסה ביותר לדעתי, נעשתה בפניה של הרופא לנערה לבקש ממנה לתרגל לפני כל הכיתה הלבשת קונדום. בררתי עם אנשי מקצוע וקיבלתי חיזוק להבנה שלי שלא עושים כזה דבר. מבחינה מגדרית זה לא נכון שגבר יבקש מנערה לעשות זאת. אותו רופא צריך היה לעשות שיעורי בית לפני שהוא בא ללמד נערים ונערות על מיניות. מלבד זאת, כשנערה מביעה את אי הסכמתה, זה צריך להספיק לרופא. הוא לא צריך לבקש ממנה שוב ובטח לא לבקש שלפחות תחזיק את הפין. איני יודעת מה זה אמור היה בדיוק לשרת. אולי "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"…
במקום זאת היה צריך להבהיר בו ברגע לכולם שכשמישהי או מישהו אומר לא, יש לכבד זאת ולא לנסות לעקוף זאת. המסר התת מודע במקרה הזה היה – אם אומרים לא, תנסה שוב, ואם לא מצליח לך, תעקוף זאת. ובמקרה הזה הנערה מרגישה שלא נעים לה, "מה היא עושה סיפור מדבר כל כך שטותי" ואז היא נענית.
מלבד זאת יש שם שלושה גברים סמכותיים שאמורים לשמור עליה – רופא, פסיכולוג, מחנך ואם הם תומכים בעניין אז כנראה שהקול הפנימי שלה טועה.
בכל ה"חינוך" הזה צריך היה להקפיד על חינוך להקשבה לקול הפנימי, והקשבה וכיבוד קול האחר. כאן, לא רק שלא הודגש המסר הזה, גם באופן העברת החומר לא היתה הקשבה אמיתית למה שהנערה הביעה ולא עידוד שלה להקשיב לקול הפנימי שלה. דווקא בגיל הזה, עם הרצון להיות ב"חברה" צריך ללמד איך להגיד לא. איך לשמור על גבולות.

בעקבות הפניה שלי לצוות בי"ס, היתה שיחה בצוות עם הכיתה והתקבל המשוב שהמידע היה חשוב, אבל האופן שבו הועבר היה בוטה ומעורר גועל. האם זה מה שהיינו רוצים שיקבלו ויחוו לגבי מיניות?
נפגשתי עם הפסיכולוג של התוכנית ועם יועצת ביה"ס. הם גם הביעו הבנה והזדהות. אך ההמשך עורר בי תהיות.
באותה פגישה וגם אח"כ, טלפונית, הודיע לי הפסיכולוג שנעשו שינויים בתוכנית. הכוונה לעתיד שתהיה נוכחות נשית במפגשים האלו. ושתרגולים יעשו כשיש הפרדה בין בנות לבנים. שמחתי על כך אך גם ביקשתי שתהיה התנצלות בפני הכיתה והסבר לגבי החשיבות של אמירת הלא. לא קיבלתי הסכמה לכך. הפסיכולוג אמר שידברו עם הילדים לגבי התחושות שלהם מהמפגש. אבל הרופא לא יגיע להתנצל. לדבריו הרופא עוסק רק באספקט הפיזי ולא הנפשי.
אמרתי לו שהאופן שבו מועבר האספקט הפיזי לילדים משפיע גם על הנפשי. ואני, כמי שמלווה נשים בלידה, רואה איך הן נכנעות הרבה פעמים ועושות דברים שהן לא רוצות רק בגלל המסר הבלתי מודע שחקוק בהן מילדות. בגלל המסר הזה אפשר להגיד להן "את לא יודעת איך ללדת". אפשר לשכנע אותן להסכים לכל מיני התערבויות לא נחוצות ופוגעניות. ובמחילה מכבודו של הרופא – מה זה היתה אמורה ההחזקה של הפין ללמד את בתי? ואיני יכולה להימנע מהחשיבה – מה לעזאזל זה שרת אצלו?!
לכן חשוב לי שגם המסר התת מודע יהיה מחזק ולא מחליש.
הפסיכולוג אמר שאני לוקחת את הדברים בצורה יותר מדי אישית…
מה לעשות, אני מודה באשמה – איך אפשר לא לקחת זאת באופן אישי?!
(אני אכן פוסטראומטית, כי בצד הלידות המופלאות שאני שותפה להן, יש הרבה לידות עם פגיעה בכבוד האשה ובגופה. אני חווה זעם וחוסר אונים מול אמירות שמחלישות את האשה, מול בדיקות והתערבויות גסות.)
הרופא עצמו, דרך אגב, מתנער מאחריות. לדבריו, ביה"ס היה צריך לעשות הכנה לכיתה לפני המפגש שלו וגם היה צריך לדאוג לנוכחות נשית. הוא דאג לדברים שבאחריותו (?!)
אנחנו ש"קוראות ללדת" שתומכות בנשים ללדת לפי ראות עיניהן ובחירתן, צריכות לראות איך אנחנו פועלות במקום של החינוך של הילדות, הנשים לעתיד, ללקיחת אחריות על גופן ונפשן.
אישית אני פועלת כרגע להשתמש במה שקרה כהזדמנות להפנות תשומת לב הילדים למקומות המוחלשים האלה ולחזק אותם. בתי לא בטראומה. דיברתי איתה וההתנסות הזאת ניערה אותה לגבי אמירת לא. אבל עדיין חשוב שהמסר יעבור לכל הכיתה. במיוחד מצד המבוגרים שהחליקו שם.

***

אז מה היה לנו? מערכת בורה ואטומה, צוות גברים פריוויליגים מול נערה אחת בכיתה של מתבגרים, הבכה (או השפלה?) פומבית, סגנון דיבור גס ואלים מצד המנחים, חוסר יכולת לשמוע "לא" בקונטקסט הכי רגיש, התייחסות טכנית ליחסי מין, התנשאות מצד האחראים בבית הספר וחוסר יכולת שלהם לקחת אחריות (ומהצד השני של זה – אמא היסטרית, כמובן), כיתה של נערים ונערות שחשו גועל מהסדנה, ונערה אחת לפחות שחזרה הביתה מזועזעת.

כן, שום דבר מאלה לא מפתיע. ובכל זאת נשבר לי הלב בכל פעם מחדש כשאני רואה את זה קורה.

* תוספת מאוחרת: חשוב להזכיר בהקשר הזה את המושג תרבות אונס. אפשר לקרוא על כך כאן וכאן.

אני מתכננת להמשיך לעקוב אחרי העניין הזה של חינוך מיני בבתי הספר, מתוך כוונה להתחיל ולהעלות מודעות לנושא (כדי לטפל בבעיה, צריך קודם להכיר בכך שיש בעיה….)
אם אתןם יודעותים על סיפורים רלוונטיים, אשמח אם תעבירו אלי ואפרסם בבלוג (גם סיפורים לא לפרסום יתקבלו בברכה). תודה.

אקטיביזם רשת (או: הכוח הטמון בעכבר ומקלדת)

לפני ארבעה חודשים הגיע לקיצו פרק המלצרות בחיי. הורדתי בפעם האחרונה את הסינר השחור, ויצאתי לדרך חדשה… הנחתי שהאבטלה תהיה עניין זמני, שבוע-שבועיים-גג-חודש עד שאני מוצאת עבודה חדשה. בגלל שכיוונתי למשהו חברתי, אתם יודעים, עם משמעות, נאזרתי בסבלנות וניחמתי את עצמי שאם זה לא יצליח, תמיד אוכל לרדת מהעץ שעליו טיפסתי – חזרה למלצרות.

בפועל, הימים חלפו, ואחריהם השבועות, וחשבון הבנק הלך והצטמק. יום רביעי היה מגיע ואיתו ההכרזה "טוב, בשבוע הבא אני יוצאת לסבב מסעדות", ובימי ראשון הייתי נותנת לעצמי "עד סוף השבוע הזה" לפני שאני מרימה ידיים. כך זה המשיך, ופעם אחר פעם לא הצלחתי להביא את עצמי לחזור לשרת לקוחות. המחשבה על השאלה "קפה גדול או קטן?" היתה קשה מנשוא… כך, בעודי ממתינה ללוח המודעות בשתי"ל שיתעדכן, נשארתי עם שפע זמן פנוי. בגלל שאין לי טלוויזיה, את החלל בחיי תפס המחשב והשעות מול האינטרנט הלכו והתארכו.

מבחוץ זה נראה כמו עוד התמכרות: בני המשפחה כבר התחילו לדאוג, החברים הרימו גבה. "איך לא נמאס לך מהמחשב??" הוטח אלי מכל עבר. "אתם לא מבינים…", גמגמתי, "אני לומדת…". ועכשיו, סוף סוף, הגיע הזמן להסביר.

כפי שציינתי בעבר, לא נולדתי עם מודעות פוליטית. האמת היא שאפילו לא הבנתי את משמעות הביטוי "מודעות פוליטית", עד שנחשפתי לראשונה לפמיניזם. "פוליטיקה" היה הדבר הזה שקורה בכנסת, והיה לי ברור שמזה עדיף להתרחק ככל הניתן. הייתי מודעת לקיומם של תחלואים בחברה, אבל לא היו לי שום כלים לבחון אותם, לא היתה לי יכולת לראות את התמונה הגדולה.

כשהגעתי לאוניברסיטה המצב השתנה. נחשפתי לתיאוריות שונות במדעי החברה, למדתי את משמעותן של מילים נוספות הנגמרות ב"יזם". הכרתי חברות וחברים חדשים, עם מודעות חברתית מפותחת משלי. למדתי איך לחפש מידע ובו זמנית להיות ביקורתית כלפיו. דרך הפמיניזם נחשפתי לראשונה ל"בלוגספירה" (דרך בלוגים פמיניסטיים), והייתי מרותקת. הנגישות הזאת למחשבות ורעיונות של אחרות ואחרים קסמה לי בצורה שעוד התקשיתי להסביר. אבל לצד כל זה, מלצרתי חמש פעמים בשבוע, ולא נותר לי ממש זמן להעמיק בתכנים.

כשסיימתי ללמוד התפנה גם הזמן, והצלילה אל הרשת העמיקה. הבנתי ש-ynet זה ממש לא מספיק, והוספתי גם את "הארץ". גיליתי על קיומו של גוגל רידר* (תודה נועה). התחלתי להתנדב במרכז סיוע**. כמה חודשים אחר כך, והחלל הנוסף שהאבטלה יצרה בחיי התמלא גם הוא במהירות. הבלוגספירה היא רשת צפופה ומסועפת, וכך הבלוגים הובילו אותי אחד לשני. אל הבלוגים הפמיניסטיים נוספו בלוגים על כל מה ש"חם" ברשת האינטרנט ואחריהם גם בלוגים יותר "שמאלניים" (היום יש יותר מ-40 בלוגים שאחריהם אני עוקבת…). מפה לשם הבנתי שלראשונה בחיי, יש לי עמדה פוליטית!! (כן, גם אותי זה מרגש). במקביל, היקף הפעילות בפייסבוק עלה משמעותית. התחלתי לשתף אחרים בעוד ועוד כתבות ופוסטים שקראתי. "חברי פייסבוק" שלא דיברתי איתם שנים החלו להגיב לדברים שפרסמתי. החשוב הוא, שנוצרו דיונים, גם אם הם לא הסתיימו בהסכמה. עוד במקביל, אזרתי אומץ ופתחתי את הבלוג הזה (שלא סתם התחיל תחת השם "בקצב הזה אני יעשה לך הייד"…). זה היה אחרי שמצאתי שאני לא רק קוראת אחרים, אלא שגם יש לי מה להגיד. ולבסוף, העליה בהיקף הפעילות ברשת הובילה ליצירה של קשרים חדשים – בזכות האינטרנט הגעתי לנשים וגברים עם אג'נדה משותפת לשלי (ולעתים מנוגדת), שאחרת לעולם לא הייתי מכירה או פוגשת. התאפשר שיח מפרה, התרחשה למידה, התגבשו דיעות, נוצרו קשרים שמובילים לפעולה.

***

בחודשים האחרונים סיפרו לי כמה וכמה א/נשים על הרצון שלהם לפתוח בלוג, המלווה בחשש גדול. אחד הטיעונים המרכזיים היה "בשביל מה, אחרות ואחרים כבר עושים את זה, והם במילא כותבים את כל מה שאני רוצה להגיד". אני מבינה את החשש הזה, כי גם אני חוויתי אותו. יותר מזה, נחשפתי לכל כך הרבה כותבות וכותבים מוכשרים, עד שלא פעם אני מוצאת את עצמי מתוסכלת מחוסר היכולת למצוא את המילים המתאימות, או את הדרך המדוייקת להעביר את המסרים.

לאותם א/נשים אני רוצה לספר סיפור קטן, שמצאתי שמצליח להרגיע אותי: באחת הסדנאות מטעם מרכז הסיוע, הצטרפתי לעופר – מנחה ותיק, איש חינוך אמיתי, ולשמחתי גם חבר. בסיום הסדנא עשינו סבב שבו כל אחת מהנערות התבקשה לתאר איך (או עם מה) היא יוצאת מהסדנא. כשהגיע תורה של אחת הנערות לדבר היא אמרה "אין לי מה להוסיף… מה שהיא אמרה" (והצביעה על חברתה). עופר, בתגובה, אמר לה "אז מה אם זה אותו דבר, מהפה שלך זה בטח ישמע אחרת". והיא השתכנעה.

את המסר הזה אני רוצה לחזק. כל אחת ואחד מוספים לשיח, גם אם מדובר "רק" בהנהון הסכמה (או לייק, גם זה סוג של תגובה…). המילים שיוצאות תחת המקלדת שלי יהיו אולי דומות למילים של אחרות, אבל יהיה בהן גם את הטאצ' שהוא רק שלי. המקומות האלה, שבהם החפיפה אינה מושלמת, הם אלו שתורמים בסופו של דבר לשיח מפרה.

***

אז מה אני רוצה, בעצם. אני הרי לא מחדשת פה משהו בכך שאני טוענת שהאינטרנט מקרב בין אנשים. זה אמנם מרגש, אבל זו לא הנקודה.

הנקודה היא שבשנה האחרונה נוכחתי לדעת מה האינטנרנט מאפשר. אפשר לטעון כלפי שאני חיה בבועה, או שככל שחולף הזמן אני מקיפה את עצמי יותר באנשים שחושבים כמוני ומתרחקת מהמציאות. גם זה כנראה יהיה נכון, אבל לא רק. כי בתקופה הזאת היכולת שלי להבין ולבקר את המציאות שבה אני חיה השתפרה פלאים. נחשפתי למידע שבחיים לא הייתי נחשפת אליו לולא האינטרנט. התוודעתי לחוויות של עוד א/נשים, שמעתי, השמעתי, התנגדתי, הסכמתי. חלק מהאינטרקציות האלה הובילו לעשיה וחלקן פשוט הקלו, או היוו נחמה. בעצם, לא רק נחמה. יש בהן גם תקווה.

שלל קמפיינים באינטרנט (למשל Iranians we love u או הקבוצה אני פמיניסטית וגם אין לי חוש הומור) מהווים דוגמה חיה לדרך שבה האינטרנט מצליח לחבר בין אנשים, והחיבור הזה מתרגם לפעולה. אקטיבזם (בעיני לפחות) זה לא רק לצאת להפגנות. זה גם להעלות מודעות ולעורר שיח בשיטת "תעביר את זה הלאה" באמצעות רשתות חברתיות (כמו הפייסבוק), זה גם לחדד לעצמי ואז להביע את מה שאני חושבת באמצעות בלוג, זה גם להצטרף לקבוצות חשיבה ברשת, וליצור קשרים, ולהגות רעיונות ובסוף – להוציא אותם לפועל.

"אקטיביזם רשת" הוא אולי לא מספיק, אבל הוא התחלה. הוא מביא לשינוי בסביבה המיידית (קטן ככל שיהיה), ומהווה קרש קפיצה לרמות מורכבות יותר של עשיה. הוא מאפשר להתחיל לעשות בקטן (כביכול), מהבית, באמצעות לא יותר מעכבר ומקלדת. זה משהו שכל אחת ואחד יכולים לעשות. כשמסתכלים על זה רגע מבחוץ, התרומות ה"קטנות" של כל אחת ואחד מסתכמות לכדי משהו גדול, אפילו מאוד גדול. ולמשהו הגדול הזה, כבר באמת יש כוח לשנות.

 ***

* גוגל רידר (הסבר למאותגרים טכנולוגית) – שירות של גוגל שמאפשר לעשות מעין מנוי (כן, כמו RSS) לתכנים נבחרים באינטרנט. כך בכל פעם שהאתר/ בלוג מתעדכן, מופיע פריט שלא נקרא ברשימת הקריאה (בדיוק כמו שמתקבל מייל, רק ברשימה נפרדת ומרוכזת). ניתן להגיע אליו דרך התפריט העליון של שירותי גוגל, אבל רק באנגלית.

** מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בת"א (זה שם קצת ארוך בתוך הפוסט…).