כשיחסי הכוחות משתנים

העצוב הוא שרק עכשיו אני באמת מתחילה להתעורר, שרק עכשיו אני מתחילה לפחד. רק עכשיו אני מבינה סוף סוף איך זה באמת מרגיש להיות מדוכאת על ידי המדינה שלך, להיות משוללת זכויות, להיות חלשה. הייתי צריכה לראות את זה בעיניים שלי, על האנשים שדומים לי, בשביל להבין שגוזלים ממני את החסינות שאליה הורגלתי.

כשהמשטר פועל בצורה גלויה וישירה נגד השכבה החזקה שלו, עושה לה דה-ליגיטמציה בתקשורת ההמונים, משקר, מסית – אני מתחילה לפחד. סימן שמשהו ממש לא טוב קורה. ולא צריך להיות שמאלנית, פמיניסט או יפה נפש כדי להבין את זה.

האנשים שנעצרו בהפגנה הזאת הם אנחנו. הם אתןם ואני – חניכי תנועות הנוער, בוגרי צבא, משכילים, בעלי אמצעים, בעלי המקצועות חופשיים. אנחנו לא קבוצה חלשה או מוחלשת, חשוב לזכור את זה. המדינה היא זו שהעניקה לנו את הכלים להצליח, את כללי המשחק ותנאי הפתיחה להצליח בחיים. אנחנו אלה שהתמזל מזלןם לקבל גישה לפריווילגיות: להיות בחוגים ובתנועות נוער, לסיים את מערכת החינוך עם תעודת בגרות, להגיע לתפקידי מפתח בצבא, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד בעבודה שמאפשרת מחייה סבירה.

לאט ובשקט, כמעט בלי ששמנו לב, גם בנו התחילו לפגוע. גם אותנו מחלישים. זאת הסיבה לכל המרמור הזה – פתאום נהיה לנו יותר כבד. זה כמו במשחק הזה בטיולים ששמים לאנשים אבנים בתיק בלי שירגישו: עוד אבן, ועוד אחת. לוקח זמן עד שמרגישים את המשקל.

זה גורם לי לחשוב על כל אלה שנשללה מהם הגישה אל הכוח, שנמנעו מהם המשאבים, שנשמרו מוחלשים כדי לשרת את השיטה. אילו כלים יש להם כדי להילחם? מה מידת היכולת שלהם להתמודד עם הרשויות, לתעד בכזה קנה מידה הפניה של כוח כלפיהם, למחות? בניגוד אלינו, חלק מהם לא יודעים אפילו את זכויותיהם הבסיסיות ביותר. או יותר נכון: חלקם לא יודעים אפילו שיש להם זכויות.

אני תוהה גם כמה הסיתו אותנו נגד מוחלשים, בלי ששמנו לב. רק עכשיו, כשהאש מופנית כלפי, אני רואה את כל המנגנונים שבהם ההסתה פועלת.  עכשיו אני גם מרגישה כמה זה לא נעים.

תוך כדי כתיבה אני מבינה את האבסורד. בתור פמיניסטית, אני ערה לדיכוי, הסתה ושלילת משאבים שמופנית כלפי. אני מודעת למצבים בהם אני שקופה. אני יודעת כבר שבתור אישה מלכתחילה יש לי פחות כוח. ואני תוהה מה בתפיסה שלי השתנה.
ייתכן שעד עכשיו לא חוויתי דיכוי כזה ישיר ואלים מצד המדינה שהיא קו ההגנה האחרון שלי. עד עכשיו הדיכוי שחוויתי נעשה בדרכים סמויות יותר, גם על ידי המדינה אבל גם על ידי החברה. אלימות פיזית שהופנתה כלפי לא היתה תוצאה של אסטרטגיה מתוכננת, לא סומנתי באופן אישי כמטרה.
יותר מכך, חשוב לזכור: אני אמנם אישה, אבל אישה פריווילגית. מלבד היותי אישה אינני חווה שום סוג של דיכוי. מסתברת לי עכשיו העוצמה של הכוח שכן יש לי, ועד כמה הוא מגונן.
ולבסוף, עכשיו המדינה מדכאת באופן ישיר וגלוי גם את אלה שכן יש להם את כל הפריווילגיות – גם הגברים שעליהם הורגלתי להסתמך לא חסינים. החולשה שלהם מקרינה אלי – וזה גם מאוד מפחיד.

בתור פמיניסטית אני מכירה כבר את הצורך הזה בלהשמיע קול, בלגרום לאנשים לראות את המציאות שגם אני רואה, לגרום להם להשתכנע ולהצטרף. אבל עכשיו אני מבינה עוד יותר את התסכול מלא להצליח. רק עכשיו אני מרגישה את הפחד מלהפוך לשקופה באמת.

גם אני הייתי בהפגנה בשבת. לצורך העניין, ניתן לכנות אותי מעתה אנרכיסטית (ואתם שמכירים אותי ודאי מגחכים עכשיו לנוכח המחשבה). אני מבקשת מכם – אל תחכו לרגע שבו גם אתם תצליחו להרגיש את הדיכוי. תתחילו לפעול קודם, תתחילו רק עם ההבנה.

אל תסמכו על אמצעי התקשורת הרגילים. תמונת העולם שהם מביאים אינה אובייקטיבית, היא לעולם מושפעת מאינטרסים. חפשו מקורות מידע נוספים, היו פתוחים לשמוע קבוצות אחרות, היו ביקורתיים. קחו חלק ביצירה של תקשורת אלטרנטיבית: שוחחו, שתפו, הפיצו מידע. זה קריטי כדי להביא לתפיסת עולם יותר מאוזנת.
חשוב מכך- אחרי ההפגנה בשבת הבנתי לראשונה כמה מהר המטרות משתנות, והאש משנה כיוון. נצלו את הכוח שכן קיבלתם וגלו סולידריות. אחדו כוחות. בחרו קבוצה אחרת, שאינכם משתייכים אליה, וקחו חלק גם במאבק שלהם. השתמשו בכוח שלכם, מצאו את הדרך הנכונה עבורכם, וחזקו אחרים. למיטב הבנתי, זהו הערך הבסיסי עליו מושתת המחאה החברתית הנוכחית.

על הזכות לאונן במרחב הציבורי

קצת אחרי שבע בבוקר. כמו בכל יום, אני ממתינה לאוטובוס צפונה על צומת הרחובות נמיר ואיינשטיין בת"א. עדיין מתעוררת, מתכוננת לעוד יום עבודה. רכב כחול כהה נכנס למפרץ ומאט כמה מטרים ממני. הוא לא עוצר לגמרי, אלא מתקרב לעברי באיטיות. אני, תמימה שכמוני, מניחה שהנהג הלך לאיבוד בעיר הגדולה, ומתקרבת לחלון כדי להציע עזרה. רק כשהרכב כבר ממש מולי אני רואה שהנהג בעצם מסתדר מצוין. הוא מאונן, איבר מינו מחוץ למכנסיו, ומביט בי במבט זגוגי.

לעולם לא אשכח את תחושת הגועל והבושה שעלו בי באותו רגע. התרחקתי מיד מהרכב לכיוון אנשים נוספים שעמדו בתחנה, תוך שאני שולפת את הטלפון מהתיק כדי להתקשר למשטרה. כמובן שהנהג נמלט מיד. לא הספקתי אפילו לראות מה סוג הרכב, שלא לדבר על המספר. עד שענו לי במוקד, הרכב כבר מזמן יצא מטווח ראייתי. למיטב ידיעתי, הוא לא נתפס.

הסיפור הזה קרה לפני כמה שנים, אך הוא עדין מוחשי מאוד בעיני רוחי. אני נזכרת בו והלב מאיץ, הסומק עולה בחיים, והזעם מחלחל: בסך הכל התקרבתי כדי לעזור, בקושי התעוררתי, וזה היה לאור יום, ובצומת סואן, ולעיני אנשים. חצוף כזה!! הרגשתי מלוכלכת, מנוצלת, שלא דבר על תמימה וטיפשה מכך שהנחתי שהוא זקוק לעזרה. כשאני נזכרת בזה, עולה בי שוב תחושת הבחילה.

*

היום בבוקר קראתי כתבה על גבר שזוכה בבית המשפט המחוזי בירושלים מאשמת ביצוע מעשה מגונה בפומבי. לפי המתואר בכתבה, האיש, בשנות הארבעים לחייו, חזר בערב לביתו כשבדרך חלף על פני אישה בלבוש חושפני. הוא חש מגורה, ולכן עצר את הרכב במפרץ חשוך באחד הכבישים בשכונת פסגת זאב והחל לאונן. שתי חיילות שבמקרה הגיעו אחריו למפרץ התקרבו אל הרכב ותפסו אותו בשעת מעשה. החיילות נבהלו, ואחת מהן הזעיקה את אמה למקום. כשהגבר הבחין בחיילות הוא חדל ממעשיו ונמלט מהמקום, אך החיילת ואמה רדפו אחריו עד שקלטו את מספר הרכב, ואז הגישו תלונה במשטרה.

בית משפט השלום הרשיע את האיש בביצוע מעשה מגונה בפומבי, והוא ערער על פסק הדין. לפי הכתבה, בערעור בבית המשפט המחוזי טען עורך דינו כי "לא ניתן להגדיר את מעשיו של מרשו כמעשה מגונה בפומבי רק בגלל שאדם זר הציץ לתוך מכוניתו" […] עו"ד ג'ני גינזבורג מפרקליטות מחוז ירושלים הודיעה לבית המשפט כי היא מקבלת את טיעוני עו"ד עטרי ומסכימה שמרשו יזוכה. בסופו של הדיון זיכו שלושת השופטים את הנאשם פה אחד, תוך שהם מנמקים את ההחלטה בכך שספק אם ניתן לומר שגבר המענג את עצמו בנסיבות כאלה – אכן עשה את מעשהו בפומבי.".

עוד נכתב בכתבה כי "בית המשפט עמד לצדו של המערער וביטל את ההרשעה בנימוק שכל אדם רשאי לעשות כרצונו במרחב הפרטי שלו – גם אם הוא נמצא בכלי רכב שחונה באמצע הרחוב".

*

האם כך הוא? האם כלי רכב הוא מרחב פרטי כאשר הוא נמצא בתוך המרחב הציבורי, בחלונות גלויים?

הפסיקה הזאת, אם הכתבה אכן מדייקת בפרטי המקרה, מדאיגה ומקוממת. היא מוחקת לחלוטין את תחושותיהן של החיילות ומבטלת את ההטרדה שחוו. לא סתם טרחו הנשים לרדוף אחרי הגבר, להתלונן במשטרה ולהעיד במשפט. פחות סביר להניח שהדבר נעשה מתוך שעמום. אם הנשים עצמן חשו מוטרדות, מדוע התעלם מכך בית המשפט? מדוע מצא לנכון להכשיר את המעשה? האם מוגזם מדי לצפות מאדם בוגר שיתאפק עד שיגיע למקום בו יהיה באמת לבד? האם לא סביר להניח שאנשים שחולפים על פני רכב חונה עלולים להסתכל לתוכו ולהפגע ממה שהם רואים? האם זה באמת משנה האם הגבר אונן מתחת לבגדים או מעליהם, כשברור היה לחיילות שזה מה שהוא עושה? האם היתה הפסיקה זהה לו היה מדובר בבני זוג המקיימים יחסי מין? הבה נזכור שאין מדובר בשדה נטוש או חורשה מבודדת – מדובר ברחוב עירוני.

לפי חוק העונשין, "מעשה מגונה" – מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. העושה מעשה מגונה בפומבי בפני אדם אחר, ללא הסכמתו, או העושה מעשה כאמור בכל מקום שהוא תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך, השגחה, עבודה או שירות, דינו – מאסר שנה. אני בספק אם אותן חיילות הסכימו לראות את הגבר מענג את עצמו.

אני תוהה האם חשבו השופטים על המסר שהם מעבירים בפסיקה זו. כאישה אני מסיקה ממנה שעלי לשמור על העיניים שלי שמא יפול מבטי במקרה לתוך רכב שבו יושב גבר שבוחר לאונן במרחב הציבורי (רגע, בעצם זה המרחב הפרטי). אני מסיקה ממנה שעדיף שלא אגלה עירנות למתרחש סביבי, שלא אתריע על התנהגות חשודה, שמא אואשם בהצצה. יותר מזה, אני מסיקה כי רשויות החוק אינן לצידי, וכי לחוויות שלי – לתחושות הפחד, המצוקה, הגועל, התסכול – אין תוקף חוקי.

כואב לי במיוחד על אותן חיילות שאזרו אומץ, בחרו להגיב, לרדוף אחרי הגבר, להתלונן נגדו במשטרה ולהעיד נגדו בבית המשפט, ולבסוף הופקרו. לבי איתן. חשוב לי להגיד להן: זו לא אשמתכן. נהגתן מעל ומעבר למצופה, גיליתן אחריות ועמדתן על זכותכן למרחב ציבורי בטוח וחף מהטרדות. זו החברה החולה שבה אנו חיות, היא זו שלא בסדר. אתן לא אשמות.

**תוספת: הענישה במערכת המשפט היא מידתית. גם אם פרטי המקרה לא מצדיקים ענישה מקסימלית, יכלו השופטים למצוא את הנאשם אשם ויחד עם זאת לבטא את הסתייגותם באמצעות גזר דין סלחני. זיכויו המוחלט של הנאשם פוטר אותו באופן גורף מאחריות לפגיעה באותן חיילות, ובנוסף לכך מהווה תקדים מסוכן בכל הנוגע להתנהלות מינית במרחב הציבורי.

חינוך מיני או או חינוך לתקיפה מינית?

כבר כתבתי כאן בעבר על היעדר חינוך מיני בבתי הספר והבעיות שהמצב הזה מעורר. מסתבר שגם כאשר כן ניתן חינוך מיני, הוא עלול לעשות יותר נזק מתועלת.

היום הגיע אלי בפייסבוק סיפורה של רותי דייויס המתארת את הטראומה שחוותה בתה, בכיתה י', בסדנת חינוך מיני שעברה. אני מביאה את המכתב כלשונו (באישורה). את ההדגשות אני הוספתי.

*

‎"כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?"
לפני מספר שבועות ניתנה סדנא בנושא חינוך מיני לילדי כיתה י' – הכיתה של בתי. הסדנא ניתנה ע"י רופא כחלק מתוכנית "שביל" המיועדת להרחיב את הידע של בני נוער בכל מיני נושאים כולל מיניות (הסכנות הקשורות בכך, הריון לא מתוכנן, מחלות וכו)
כשבתי חזרה אותו יום מביה"ס היא סיפרה על כך שהתוכן בחלקו היה חשוב אבל היא יצאה מהמפגש בתחושה של גועל ודחיה. בירורים נוספים עם בתי וחברותיה הבהירו לי כמה דברים שחשוב לי לשתף את כולכם בכך.
א. המפגש נעשה בנוכחות שלושה מבוגרים: רופא, פסיכולוג והמחנך. שלושתם גברים, שלושתם דמויות סמכותיות שייעודם לחנך ולשמור על ילדינו. לא היתה אף נוכחות נשית…
ב. את ההסבר ליווה הרופא בהתבטאויות שאולי נועדו לחבב אותו על הילדים, אבל רק יצרו תחושה של דחיה, כמו למשל "אתה מוצא חן בעיניה, היא מוצאת חן בעיניך, אתם מזדיינים, ואופס היא בהריון … ( מה קרה לביטויים סטריליים כמו 'מקיימים יחסי מין' או קצת יותר חביבים כמו 'מתעלסים', למה צריך להשתמש בביטוי ברוטלי שהופך את המעשה הזה לזול) גם היו נושאים שהועלו כמו "חדירה בתחת" (זה ציטוט) שאיני יודעת אם זה המקום או ההקשר הנכון להעלות זאת.
ג. במהלך ההסבר הדגים הרופא איך מלבישים קונדום על פין. לאחר ההסבר וההדגמה. ביקש הרופא תלמידים שיתרגלו את ההלבשה לפני כל הכיתה. להזכירכם זוהי כיתה מעורבת, בנים, בנות, עם שלושה גברים נוכחים. הרופא פנה אז ישירות לבתי וביקש ממנה לעשות זאת. היא סרבה והוא ביקש ממנה שוב. לאחר שסרבה שוב התנדב אחד הבנים לעשות זאת. אז ביקש הרופא מהבת שלפחות תחזיק את הפין בזמן שהבן מלביש את הקונדום…בתי הסכימה.

לאחר שנודע לי על כך, ככל שעבר הזמן כך הרגשתי כועסת יותר ויותר. הגבול נחצה פה בכמה אופנים:
מכעיסה האפשרות שמפגש זה יערך ללא נוכחות נשית, כשבכיתה נוכחות בנות שאינטימיות הנושא יכולה להביא אותן לידי מבוכה.
מכעיסה צורת התבטאות המוזילה והופכת את העניין לטכני וגס ומנתקת אותו מכל הקשר אחר. גם אם חושבים שקיום יחסי מין נועד רק לסיפוק צרכים פיזיים. עדיין הדגש בהסבר צריך להיות על כבוד הדדי ועל מערכות יחסים, כשיחסי מין הם רק חלק ממכלול רחב יותר.
חציית הגבול הגסה ביותר לדעתי, נעשתה בפניה של הרופא לנערה לבקש ממנה לתרגל לפני כל הכיתה הלבשת קונדום. בררתי עם אנשי מקצוע וקיבלתי חיזוק להבנה שלי שלא עושים כזה דבר. מבחינה מגדרית זה לא נכון שגבר יבקש מנערה לעשות זאת. אותו רופא צריך היה לעשות שיעורי בית לפני שהוא בא ללמד נערים ונערות על מיניות. מלבד זאת, כשנערה מביעה את אי הסכמתה, זה צריך להספיק לרופא. הוא לא צריך לבקש ממנה שוב ובטח לא לבקש שלפחות תחזיק את הפין. איני יודעת מה זה אמור היה בדיוק לשרת. אולי "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"…
במקום זאת היה צריך להבהיר בו ברגע לכולם שכשמישהי או מישהו אומר לא, יש לכבד זאת ולא לנסות לעקוף זאת. המסר התת מודע במקרה הזה היה – אם אומרים לא, תנסה שוב, ואם לא מצליח לך, תעקוף זאת. ובמקרה הזה הנערה מרגישה שלא נעים לה, "מה היא עושה סיפור מדבר כל כך שטותי" ואז היא נענית.
מלבד זאת יש שם שלושה גברים סמכותיים שאמורים לשמור עליה – רופא, פסיכולוג, מחנך ואם הם תומכים בעניין אז כנראה שהקול הפנימי שלה טועה.
בכל ה"חינוך" הזה צריך היה להקפיד על חינוך להקשבה לקול הפנימי, והקשבה וכיבוד קול האחר. כאן, לא רק שלא הודגש המסר הזה, גם באופן העברת החומר לא היתה הקשבה אמיתית למה שהנערה הביעה ולא עידוד שלה להקשיב לקול הפנימי שלה. דווקא בגיל הזה, עם הרצון להיות ב"חברה" צריך ללמד איך להגיד לא. איך לשמור על גבולות.

בעקבות הפניה שלי לצוות בי"ס, היתה שיחה בצוות עם הכיתה והתקבל המשוב שהמידע היה חשוב, אבל האופן שבו הועבר היה בוטה ומעורר גועל. האם זה מה שהיינו רוצים שיקבלו ויחוו לגבי מיניות?
נפגשתי עם הפסיכולוג של התוכנית ועם יועצת ביה"ס. הם גם הביעו הבנה והזדהות. אך ההמשך עורר בי תהיות.
באותה פגישה וגם אח"כ, טלפונית, הודיע לי הפסיכולוג שנעשו שינויים בתוכנית. הכוונה לעתיד שתהיה נוכחות נשית במפגשים האלו. ושתרגולים יעשו כשיש הפרדה בין בנות לבנים. שמחתי על כך אך גם ביקשתי שתהיה התנצלות בפני הכיתה והסבר לגבי החשיבות של אמירת הלא. לא קיבלתי הסכמה לכך. הפסיכולוג אמר שידברו עם הילדים לגבי התחושות שלהם מהמפגש. אבל הרופא לא יגיע להתנצל. לדבריו הרופא עוסק רק באספקט הפיזי ולא הנפשי.
אמרתי לו שהאופן שבו מועבר האספקט הפיזי לילדים משפיע גם על הנפשי. ואני, כמי שמלווה נשים בלידה, רואה איך הן נכנעות הרבה פעמים ועושות דברים שהן לא רוצות רק בגלל המסר הבלתי מודע שחקוק בהן מילדות. בגלל המסר הזה אפשר להגיד להן "את לא יודעת איך ללדת". אפשר לשכנע אותן להסכים לכל מיני התערבויות לא נחוצות ופוגעניות. ובמחילה מכבודו של הרופא – מה זה היתה אמורה ההחזקה של הפין ללמד את בתי? ואיני יכולה להימנע מהחשיבה – מה לעזאזל זה שרת אצלו?!
לכן חשוב לי שגם המסר התת מודע יהיה מחזק ולא מחליש.
הפסיכולוג אמר שאני לוקחת את הדברים בצורה יותר מדי אישית…
מה לעשות, אני מודה באשמה – איך אפשר לא לקחת זאת באופן אישי?!
(אני אכן פוסטראומטית, כי בצד הלידות המופלאות שאני שותפה להן, יש הרבה לידות עם פגיעה בכבוד האשה ובגופה. אני חווה זעם וחוסר אונים מול אמירות שמחלישות את האשה, מול בדיקות והתערבויות גסות.)
הרופא עצמו, דרך אגב, מתנער מאחריות. לדבריו, ביה"ס היה צריך לעשות הכנה לכיתה לפני המפגש שלו וגם היה צריך לדאוג לנוכחות נשית. הוא דאג לדברים שבאחריותו (?!)
אנחנו ש"קוראות ללדת" שתומכות בנשים ללדת לפי ראות עיניהן ובחירתן, צריכות לראות איך אנחנו פועלות במקום של החינוך של הילדות, הנשים לעתיד, ללקיחת אחריות על גופן ונפשן.
אישית אני פועלת כרגע להשתמש במה שקרה כהזדמנות להפנות תשומת לב הילדים למקומות המוחלשים האלה ולחזק אותם. בתי לא בטראומה. דיברתי איתה וההתנסות הזאת ניערה אותה לגבי אמירת לא. אבל עדיין חשוב שהמסר יעבור לכל הכיתה. במיוחד מצד המבוגרים שהחליקו שם.

***

אז מה היה לנו? מערכת בורה ואטומה, צוות גברים פריוויליגים מול נערה אחת בכיתה של מתבגרים, הבכה (או השפלה?) פומבית, סגנון דיבור גס ואלים מצד המנחים, חוסר יכולת לשמוע "לא" בקונטקסט הכי רגיש, התייחסות טכנית ליחסי מין, התנשאות מצד האחראים בבית הספר וחוסר יכולת שלהם לקחת אחריות (ומהצד השני של זה – אמא היסטרית, כמובן), כיתה של נערים ונערות שחשו גועל מהסדנה, ונערה אחת לפחות שחזרה הביתה מזועזעת.

כן, שום דבר מאלה לא מפתיע. ובכל זאת נשבר לי הלב בכל פעם מחדש כשאני רואה את זה קורה.

* תוספת מאוחרת: חשוב להזכיר בהקשר הזה את המושג תרבות אונס. אפשר לקרוא על כך כאן וכאן.

אני מתכננת להמשיך לעקוב אחרי העניין הזה של חינוך מיני בבתי הספר, מתוך כוונה להתחיל ולהעלות מודעות לנושא (כדי לטפל בבעיה, צריך קודם להכיר בכך שיש בעיה….)
אם אתןם יודעותים על סיפורים רלוונטיים, אשמח אם תעבירו אלי ואפרסם בבלוג (גם סיפורים לא לפרסום יתקבלו בברכה). תודה.

אקטיביזם רשת (או: הכוח הטמון בעכבר ומקלדת)

לפני ארבעה חודשים הגיע לקיצו פרק המלצרות בחיי. הורדתי בפעם האחרונה את הסינר השחור, ויצאתי לדרך חדשה… הנחתי שהאבטלה תהיה עניין זמני, שבוע-שבועיים-גג-חודש עד שאני מוצאת עבודה חדשה. בגלל שכיוונתי למשהו חברתי, אתם יודעים, עם משמעות, נאזרתי בסבלנות וניחמתי את עצמי שאם זה לא יצליח, תמיד אוכל לרדת מהעץ שעליו טיפסתי – חזרה למלצרות.

בפועל, הימים חלפו, ואחריהם השבועות, וחשבון הבנק הלך והצטמק. יום רביעי היה מגיע ואיתו ההכרזה "טוב, בשבוע הבא אני יוצאת לסבב מסעדות", ובימי ראשון הייתי נותנת לעצמי "עד סוף השבוע הזה" לפני שאני מרימה ידיים. כך זה המשיך, ופעם אחר פעם לא הצלחתי להביא את עצמי לחזור לשרת לקוחות. המחשבה על השאלה "קפה גדול או קטן?" היתה קשה מנשוא… כך, בעודי ממתינה ללוח המודעות בשתי"ל שיתעדכן, נשארתי עם שפע זמן פנוי. בגלל שאין לי טלוויזיה, את החלל בחיי תפס המחשב והשעות מול האינטרנט הלכו והתארכו.

מבחוץ זה נראה כמו עוד התמכרות: בני המשפחה כבר התחילו לדאוג, החברים הרימו גבה. "איך לא נמאס לך מהמחשב??" הוטח אלי מכל עבר. "אתם לא מבינים…", גמגמתי, "אני לומדת…". ועכשיו, סוף סוף, הגיע הזמן להסביר.

כפי שציינתי בעבר, לא נולדתי עם מודעות פוליטית. האמת היא שאפילו לא הבנתי את משמעות הביטוי "מודעות פוליטית", עד שנחשפתי לראשונה לפמיניזם. "פוליטיקה" היה הדבר הזה שקורה בכנסת, והיה לי ברור שמזה עדיף להתרחק ככל הניתן. הייתי מודעת לקיומם של תחלואים בחברה, אבל לא היו לי שום כלים לבחון אותם, לא היתה לי יכולת לראות את התמונה הגדולה.

כשהגעתי לאוניברסיטה המצב השתנה. נחשפתי לתיאוריות שונות במדעי החברה, למדתי את משמעותן של מילים נוספות הנגמרות ב"יזם". הכרתי חברות וחברים חדשים, עם מודעות חברתית מפותחת משלי. למדתי איך לחפש מידע ובו זמנית להיות ביקורתית כלפיו. דרך הפמיניזם נחשפתי לראשונה ל"בלוגספירה" (דרך בלוגים פמיניסטיים), והייתי מרותקת. הנגישות הזאת למחשבות ורעיונות של אחרות ואחרים קסמה לי בצורה שעוד התקשיתי להסביר. אבל לצד כל זה, מלצרתי חמש פעמים בשבוע, ולא נותר לי ממש זמן להעמיק בתכנים.

כשסיימתי ללמוד התפנה גם הזמן, והצלילה אל הרשת העמיקה. הבנתי ש-ynet זה ממש לא מספיק, והוספתי גם את "הארץ". גיליתי על קיומו של גוגל רידר* (תודה נועה). התחלתי להתנדב במרכז סיוע**. כמה חודשים אחר כך, והחלל הנוסף שהאבטלה יצרה בחיי התמלא גם הוא במהירות. הבלוגספירה היא רשת צפופה ומסועפת, וכך הבלוגים הובילו אותי אחד לשני. אל הבלוגים הפמיניסטיים נוספו בלוגים על כל מה ש"חם" ברשת האינטרנט ואחריהם גם בלוגים יותר "שמאלניים" (היום יש יותר מ-40 בלוגים שאחריהם אני עוקבת…). מפה לשם הבנתי שלראשונה בחיי, יש לי עמדה פוליטית!! (כן, גם אותי זה מרגש). במקביל, היקף הפעילות בפייסבוק עלה משמעותית. התחלתי לשתף אחרים בעוד ועוד כתבות ופוסטים שקראתי. "חברי פייסבוק" שלא דיברתי איתם שנים החלו להגיב לדברים שפרסמתי. החשוב הוא, שנוצרו דיונים, גם אם הם לא הסתיימו בהסכמה. עוד במקביל, אזרתי אומץ ופתחתי את הבלוג הזה (שלא סתם התחיל תחת השם "בקצב הזה אני יעשה לך הייד"…). זה היה אחרי שמצאתי שאני לא רק קוראת אחרים, אלא שגם יש לי מה להגיד. ולבסוף, העליה בהיקף הפעילות ברשת הובילה ליצירה של קשרים חדשים – בזכות האינטרנט הגעתי לנשים וגברים עם אג'נדה משותפת לשלי (ולעתים מנוגדת), שאחרת לעולם לא הייתי מכירה או פוגשת. התאפשר שיח מפרה, התרחשה למידה, התגבשו דיעות, נוצרו קשרים שמובילים לפעולה.

***

בחודשים האחרונים סיפרו לי כמה וכמה א/נשים על הרצון שלהם לפתוח בלוג, המלווה בחשש גדול. אחד הטיעונים המרכזיים היה "בשביל מה, אחרות ואחרים כבר עושים את זה, והם במילא כותבים את כל מה שאני רוצה להגיד". אני מבינה את החשש הזה, כי גם אני חוויתי אותו. יותר מזה, נחשפתי לכל כך הרבה כותבות וכותבים מוכשרים, עד שלא פעם אני מוצאת את עצמי מתוסכלת מחוסר היכולת למצוא את המילים המתאימות, או את הדרך המדוייקת להעביר את המסרים.

לאותם א/נשים אני רוצה לספר סיפור קטן, שמצאתי שמצליח להרגיע אותי: באחת הסדנאות מטעם מרכז הסיוע, הצטרפתי לעופר – מנחה ותיק, איש חינוך אמיתי, ולשמחתי גם חבר. בסיום הסדנא עשינו סבב שבו כל אחת מהנערות התבקשה לתאר איך (או עם מה) היא יוצאת מהסדנא. כשהגיע תורה של אחת הנערות לדבר היא אמרה "אין לי מה להוסיף… מה שהיא אמרה" (והצביעה על חברתה). עופר, בתגובה, אמר לה "אז מה אם זה אותו דבר, מהפה שלך זה בטח ישמע אחרת". והיא השתכנעה.

את המסר הזה אני רוצה לחזק. כל אחת ואחד מוספים לשיח, גם אם מדובר "רק" בהנהון הסכמה (או לייק, גם זה סוג של תגובה…). המילים שיוצאות תחת המקלדת שלי יהיו אולי דומות למילים של אחרות, אבל יהיה בהן גם את הטאצ' שהוא רק שלי. המקומות האלה, שבהם החפיפה אינה מושלמת, הם אלו שתורמים בסופו של דבר לשיח מפרה.

***

אז מה אני רוצה, בעצם. אני הרי לא מחדשת פה משהו בכך שאני טוענת שהאינטרנט מקרב בין אנשים. זה אמנם מרגש, אבל זו לא הנקודה.

הנקודה היא שבשנה האחרונה נוכחתי לדעת מה האינטנרנט מאפשר. אפשר לטעון כלפי שאני חיה בבועה, או שככל שחולף הזמן אני מקיפה את עצמי יותר באנשים שחושבים כמוני ומתרחקת מהמציאות. גם זה כנראה יהיה נכון, אבל לא רק. כי בתקופה הזאת היכולת שלי להבין ולבקר את המציאות שבה אני חיה השתפרה פלאים. נחשפתי למידע שבחיים לא הייתי נחשפת אליו לולא האינטרנט. התוודעתי לחוויות של עוד א/נשים, שמעתי, השמעתי, התנגדתי, הסכמתי. חלק מהאינטרקציות האלה הובילו לעשיה וחלקן פשוט הקלו, או היוו נחמה. בעצם, לא רק נחמה. יש בהן גם תקווה.

שלל קמפיינים באינטרנט (למשל Iranians we love u או הקבוצה אני פמיניסטית וגם אין לי חוש הומור) מהווים דוגמה חיה לדרך שבה האינטרנט מצליח לחבר בין אנשים, והחיבור הזה מתרגם לפעולה. אקטיבזם (בעיני לפחות) זה לא רק לצאת להפגנות. זה גם להעלות מודעות ולעורר שיח בשיטת "תעביר את זה הלאה" באמצעות רשתות חברתיות (כמו הפייסבוק), זה גם לחדד לעצמי ואז להביע את מה שאני חושבת באמצעות בלוג, זה גם להצטרף לקבוצות חשיבה ברשת, וליצור קשרים, ולהגות רעיונות ובסוף – להוציא אותם לפועל.

"אקטיביזם רשת" הוא אולי לא מספיק, אבל הוא התחלה. הוא מביא לשינוי בסביבה המיידית (קטן ככל שיהיה), ומהווה קרש קפיצה לרמות מורכבות יותר של עשיה. הוא מאפשר להתחיל לעשות בקטן (כביכול), מהבית, באמצעות לא יותר מעכבר ומקלדת. זה משהו שכל אחת ואחד יכולים לעשות. כשמסתכלים על זה רגע מבחוץ, התרומות ה"קטנות" של כל אחת ואחד מסתכמות לכדי משהו גדול, אפילו מאוד גדול. ולמשהו הגדול הזה, כבר באמת יש כוח לשנות.

 ***

* גוגל רידר (הסבר למאותגרים טכנולוגית) – שירות של גוגל שמאפשר לעשות מעין מנוי (כן, כמו RSS) לתכנים נבחרים באינטרנט. כך בכל פעם שהאתר/ בלוג מתעדכן, מופיע פריט שלא נקרא ברשימת הקריאה (בדיוק כמו שמתקבל מייל, רק ברשימה נפרדת ומרוכזת). ניתן להגיע אליו דרך התפריט העליון של שירותי גוגל, אבל רק באנגלית.

** מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בת"א (זה שם קצת ארוך בתוך הפוסט…).

אם אשכחך ירושלים

שלום, קוראים לי דפנה, וגם אני ירושלמית. זאת אומרת, לא בדיוק, כי עכשיו אני בתל אביב, כמו כולם, אבל במקור – ירושלמית. כמו רבותים לפני, גם אני עזבתי את עיר הקודש לטובת עיר החטאים, וגם היום, חמש שנים אחרי המעבר, ואפילו שאני כבר פמיניסטית-תל-אביבית-זועמת, ה"ירושלמית" היא עדיין חלק ממי שאני.

כמו כל מהגרת, גם לי יש יחסי אהבה-שנאה עם המקום שעזבתי (להלן), והמודעות החברתית החדשה שלי לא מקילה עלי את ההתמודדות עם העיר. לראשונה בחיי חוויתי השנה את יום ירושלים כסמולנית בעלת סוג של מודעות פוליטית, מה שאומר, בגדול, שבעיקר התביישתי. מצעד דגלים מתריס ברובע המוסלמי, הפרדת נשים-גברים ברחובות קינג ג'ורג' – פחות סיבות לשמוח, בלשון המעטה. וכך, עם הטעם הרע בפה, הגעתי לי בלילה לירושלים, לאירוע לילה לבן במסגרת יום הסטודנט בעיר.

התוכנית המקורית היתה להתאוורר קצת מעניינים ברומו-של-פמיניזם, לשים את המודעות הפוליטית החדשה בצד, ופשוט להנות מהמופעים השווים. כן, בטח. כשנכנסנו למתחם, מוש בן ארי כבר היה על הבמה. ההפתעה שחשתי מנוכחותה של כנרת אישה בהרכב קיבלה מהר מאוד פרשנות פמיניסטית: אם אני מופתעת מאישה בהרכב הנגנים, סימן שזה לא קורה הרבה. גם במוזיקה, כך הסתבר לי די מהר, אין ייצוג שווה של נשים וגברים על הבמה (ונכון שזה לא אמור להפתיע, אבל איכשהו תשומת הלב שלי לא הופנתה לשם. לכאורה זה תחום שבו סביר למצוא פחות הבדלי ייצוג בין המגדרים. או שסתם הייתי תמימה).

בגלל שהפמיניסטית כבר התעוררה, את המשך הערב העברתי בבחינת ההרכבים שהופיעו על הבמה. וזה הדיווח: מוש בן ארי: שתי נשים, אחת מנגנת בכינור ואחת שרה. שרית חדד: שתי זמרות ליווי. הפרוייקט של עידן רייכל: שתי זמרות. אביב גפן: גיטריסטית. הדג נחש: רק גברים. ברי סחרוף: רק גברים. כמנהגי, הייתי מאוד שמחה לכתוב את שמות הנשים שהופיעו על הבמה, אבל מלבד כברה קסאי ששרה בפרוייקט של עידן רייכל, התקשתי למצוא את שמות הנשים בהרכבים.

אבל לא רק על זה רציתי לספר.

עם כמה שאני אוהבת לשנוא את ירושלים עכשיו, בכל זאת גם דברים טובים קורים בה, ויום הסטודנט הוא אחד מהם. נכון שאומרים שתל אביב היא המקום שבו כל אחד יכול להיות עצמו, אבל בינינו – זה שקר. את ההטרוגניות והחופש אני מרגישה דווקא בירושלים, בערבים כמו יום הסטודנט, שבהם אני רואה חילוניים ודתיים רוקדים ביחד לשירתה של שרית חדד, שבהם אני יכולה לנעול סנדלי טבע עם גרביים (כי קר) ואף אחד לא יסתכל עלי מוזר. אני מודה שאני מתרגשת בכל שנה מחדש למראה האלפים שזורמים במורד רחוב בצלאל אל גן סאקר, שמים את המחלוקות בצד, ולערב אחד פשוט שמחים. ואני מודה גם שלא משנה כמה זמן יעבור, או כמה חילונית אני אהיה, אני לא אצליח להתכחש לקדוּשה שאופפת את העיר. הצמרמורת שחלפה בי כשמוש ואלפי האנשים שרו כאיש אחד את שיר למעלות גורמת לי להבין שבסופו של יום, עדיין, תפילות נשמעות לי קצת אחרת בירושלים.

כששורפים לך את הבית (יום ירושלים)

בפוסט הזה יש בעיקר תמונות. מדובר בתמונות עדכניות של שבט הצופים אריאל בשכונת רמות בירושלים, שהיה הבית השני שלי במשך שמונה שנים ולא פעם גם הראשון. המקום שבו התחנכתי, התפתחתי, הרגשתי שייכת. המקום שבהרבה מובנים, מטאפוריים ומוחשיים, מהווה את הבסיס למי שאני.

וככה זה נראה היום:

השבט הוא הבית. כתוב מעל מה שהיה פעם הכניסה למבנה.

כל הגג קרס.

חדר הדרכה

הציור במסדרון השבט נשמר וחודש עוד מימי כחניכה.

מי צריך גג עם כאלה שמים

כבר כמה חודשים שהמבנה עומד שרוף. להערכת מכבי האש והמשטרה מדובר בהצתה. לא, זאת לא הפעם הראשונה, אבל מאוד ייתכן שזו הפעם האחרונה. השבט עצמו בסכנת סגירה, פשוט כי לא נותרו מספיק בני נוער חילוניים בשכונה.

אני משאירה לאחרים לכתוב על העיר, ועל יום ירושלים, על המורכבות והיופי והאוויר והקדושה. אני נשארת עם התמונות של מקום שפעם קראתי לו הבית, והיום אני כבר לא ממש מצליחה.

כמה מילים עליהם

הדיון בפרשת "חוף בוגרשוב" כבר חצה מזמן את האספקט המשפטי המבקש לפסוק האם מדובר באונס או לא לפי החוק היבש. רבות כבר נכתב ונאמר על כך, ולכן לא אוסיף. עם זאת, בבחינת האספקטים החברתיים של הפרשה, אני חושבת שיש עוד אלמנט אחד שלא קיבל מספיק התייחסות, וחשוב לי להדגיש גם אותו כאן. בשלל הדברים שאני קראתי על הפרשה, ההתייחסות הגורפת היתה היא-הם. "הם" היו מקשה אחת, ישות אחת שזכתה להתייחסויות על הרצף שבין "חסרת מודעות" ל"אלימה ותוקפנית". בהנחה שאנחנו מרחיבים את הדיון מעבר לחוק היבש ואל ההשלכות החברתיות של המקרה, אני חושבת שצריך להתיחס גם למורכבות של ה-"הם", לתהליכים שהתרחשו (ומתרחשים כל הזמן) בתוך קבוצה בכלל, וקבוצה של נערים בפרט, ובעיקר לזכור שקבוצה מורכבת מפרטים.

ניקח לדוגמה נער אחד שאולי היה שם (ואולי גם לא). הוא קיבל חינוך למופת בבית, הוא אדיב ומנומס ותלמיד טוב ותמיד עוזר לאמא עם הכלים אחרי הארוחה ביום שישי. זה בדיוק אותו נער שיגידו עליו "נורמטיבי", "בן טובים". אותו נער הולך עם חברים שלו לים. אולי הוא שמח במיוחד שהפעם הזמינו אותו. אולי הוא ממש לא מת על החברים האלה, אבל הוא בכיתה י' עכשיו והוא יודע שאלו האנשים שאיתם הוא הולך לבלות עכשיו שלוש שנים בתיכון. או שאולי אלו החברים שלו מהגן, "החבר'ה" שלו, האנשים שאיתם הוא מרגיש הכי שייך. לא בטוח שזה משנה. החבורה הזאת יושבת על החוף, הם שותים קצת למרות שאסור, ומנגנים, ומעשנים נרגילה – יום רגיל בים. פתאום ניגשת אל החבורה אישה מבוגרת, שאולי נראית לנער שלנו קצת הזויה (ואולי לא). אחד החבר'ה, המנהיג או אולי הליצן, זורמים איתה, ומזמינים אותה להצטרף. ומתחילים "צחוקים". לנער שלנו לא כל כך נוח, הוא לא אוהב את החברים שלו כשהם מתנהגים ככה, אבל מה הוא כבר יכול להגיד. חוצמזה שהיא אישה מבוגרת ונראה לו שהיא רוצה להיות שם (אם הוא יודע שהיא זונה אז הוא בכלל לא ישאל את עצמו שאלות, כי ממה שהוא יודע, זונה תמיד רוצה זין). הוא ישתדל להישאר בצד ויצחק רק אם ידע שמסתכלים עליו. אולי מתישהו היא תיגש דווקא אליו, בגלל העיניים הטובות שלו. והחבר'ה ידלקו כי הם יודעים שהוא ביישן. הם ישרקו, ויריעו לו, ויצלמו אותו בפלאפונים כשהיא תניח עליו יד. וכשהוא לא ישתף פעולה, הם יזרקו לעברו "מה אתה נקבה? תהיה גבר!", והם יצדיקו לעצמם את המעשים בכך שהיא זו שניגשה אליהם, או יותר פשוט – בכך שהיא זונה. אולי אותו זה ירתיע, אולי אפילו יגעיל, אבל לא בטוח שהוא יתנגד, כי הוא קצת שיכור, ואולי גם קצת חרמן מהים ומכל מה שקורה סביבו, ובעיקר, כי הוא לא באמת יודע שיש לו ברירה.

בתור פמיניסטיות אנחנו מאוד מודעות לנערות שנמצאות בסיטואציות דומות. כשנערה נמצאת עם קבוצת נערים אנחנו ערות ללחץ החברתי שמופעל עליה ומקשה עליה להתנגד לסיטואציה, בטח ובטח אם היא גם קצת שיכורה. אנחנו לא רואות ב"הסכמה" של נערה כזאת כ"הסכמה חופשית" – אנחנו נראה בה קורבן של לחץ חברתי, ונגיד שמדובר באונס.

אבל כשאנחנו מדברות על הנערים, הרבה יותר קשה לנו להכיר באלו שגם פגיעים ללחץ חברתי ואלימות בתוך הקבוצה. בגלל שאנחנו מניחות שהגבר חייב להיות אקטיבי כדי שתתרחש חדירה, אנחנו מטילות עליהם (ושוב, "הם" ככלל), את מלוא האחריות לסיטואציה, בין אם היתה חדירה ובין אם לא. אנחנו מתקשות להשמיע את הקול לפיו הציווי החברתי "להיות גבר" הוא בעצמו אלים, הוא מצמם משמעותית את חופש הבחירה וגובה גם כן מחיר מגברים, ובעיקר מנערים.

חשוב לי להדגיש: אני לא מתיחסת כאן למצבים שבהם ברור שהאישה/ נערה לא מעוניינת במגע מיני, או שבהם הוא נעשה בכוח פיזי. במצבים כאלה אין ספק שכל מי שמשתף פעולה הוא שותף לדבר עבירה ועליו לשאת בעונש. אני גם לא פוטרת את הנערים מאחריות במקרה הספציפי הזה, ומסכימה שהתנהגות הקבוצה במקרה הזה היתה גסה, דורסנית, אלימה ומנצלת. אני מקבלת את הפרשנות "הפמיניסטית" המקובלת לאירוע ויותר מזה, אני בעצמי השתמשתי בהכללות בפוסט הקודם שכתבתי בנושא.

בכל זאת, אני חושבת שההכללה הגורפת וההתייחסות אל הנערים אך ורק כ"קבוצת תוקפים" הומוגנית (שאוטומטית גם מורחבת להתייחסות לכלל הגברים כקבוצת תוקפים הומוגנית) עלולה לגרום נזק. היא מגבילה את הפרשנות למצב ל"מלחמה מגדרית" (או מלחמה אידיאולוגית: הפמיניסטיות מול השאר) ובעשותה כך היא מפספסת לא מעט א/נשים.

אני חושבת שמחובתנו להסתכל מעבר להכללות, ולהשמיע גם קולות של נערים כמו זה שתיארתי. בדיוק כשם שאנחנו מכירות בכוחות הפועלים על נשים ונערות בסיטואציות דומות, אנחנו חייבות להתיחס לכוחות הפועלים על נערים. אנחנו חייבות לשאול את עצמנו באילו כלים ציידנו אותו, האם עזרנו לו להתמודד עם סיטואציה כזאת, שכוללת מגע מיני (יתכן שבניגוד לרצונו)? עד כמה הוא באמת מסוגל להתנגד? האם הוא נתון פחות להשפעה של הלחץ החברתי המופעל עליו? ובהיעדר כל חינוך שמלמד אותו אחרת, האם לא נכון לראות גם בו קורבן של נסיבות לא שגרתיות?

הנקודה הזו שבה ועלתה בשיחות שניהלתי עם א/נשים מאז המקרה, אך נעדרה מהשיח אליו נחשפתי ברשת. בהתחשב בכך שאף אחת מאיתנו לא היתה שם, אני מבקשת להציג זווית ראיה נוספת שמזכירה לנו להיזהר בהכללות, להכיר במורכבות של הסיטואציה ולחשוב על כל מי שעלולים להיפגע בה, למרות המגדר אליו הם משתייכים.

חוף בוגרשוב

כמו רבות אחרות, גם אני לא שקטה מאז התפרסמה פרשת "המין הקבוצתי" בחוף בוגרשוב. שלושה ימים אחרי, והרשת לא נרגעת. פוסטים, סטטוסים, ציוצים. נדמה כי כולן מדברות על זה, וכולן חסרות מנוחה. כולן עצובות. עוד ועוד נשים מספרות את סיפוריהן האישיים: אונס, נסיונות אונס. דוגמאות אפשר למצוא כאן, כאן, כאן וכאן והן ממש לא היחידות.

בעודי כותבת את הפוסט התפרסם ראיון עם האישה בחדשות ערוץ 2, והתבררה גם גרסתה. אני אתיחס לכך בהמשך, אבל קודם אני רוצה להתעכב מה שקרה בימים האחרונים. אני מנסה להבין מה היה כל כך טריגרי בפרשה הזאת, למה דווקא הסיפור הזה עורר כזה גל תגובות, ומה השפיע על השיח הציבורי שהתפתח בעקבות המקרה.

המקרה בים לא תואם את "סצנת האונס" הקלאסית. זה לא קרה בחושך, באיזו סמטה אפלה. לא היה שם גבר (= זר, כהה, מלוכלך, הומלס עם קעקועים וסכין) שתוקף אישה (= צעירה, תמימה, יפה ובלונדינית). לא היתה שם אלימות פיזית, לא ראינו סימנים לכפייה. כל כך הרבה עדים לאירוע לא חשבו שקורה פה משהו רע. לפיכך, רבים פסקו בנחרצות שלא מדובר באונס, ואף יצאו למסע השמצות נוסף נגד "הפמיניסטיות הפטרוניות" שהן בעצם פוריטניות ותו לא. ההתנגדות הזאת היתה קשה כל כך על רקע הכאב שחשו א/נשים (אבל בעיקר נשים) כששמעו על הסיפור.

אני משתדלת להימנע מחלוקה ל"נשים" מול "גברים" כשאני מדברת על אלימות מינית מתוך הבנה שלא רק נשים נפגעות. אבל הפעם אני כן אדבר בהכללה על נשים וגברים, כי אני חושבת שאחת הסיבות לפער הזה בפרשנות של הסיטואציה קשור לחוויה השונה של גברים ונשים במרחב ציבורי בכלל, ובהקשר של מין בפרט.

נדמה לי שמה שזעזע את כולם יותר מכל בפרשה הזאת זו האדישות. האדישות הזאת של הסביבה המיידית באירוע כואבת לכל מי שאי פעם חוותה (וחווה) סוג כלשהו של אלימות מינית – הטרדת רחוב או גילוי עריות כאחת. "האדישות החברתית" מתבטאת בהתעלמות, שתיקה, השתקה והכחשה. היא נמצאת כמעט בכל סיטואציה של אלימות מינית, והיא גם זו שמאפשרת אותה. היא מאיימת על נשים דרך החוויה הפרטית שלהן: אם א/נשים נשארו אדישים ל"מין קבוצתי" חריג על חוף הים, איך ניתן יגיבו למקרה "פעוט" כמו הטרדה מינית? למה שיגידו משהו כשיראו גבר ש"בסך הכל" צובט לאישה בתחת, או מניח עליה יד באוטובוס? בטח ובטח אם הוא רק מדבר אליה לא יפה. והרי אין אישה (למיטב ידיעתי) שלא חוותה איזושהי הטרדה מינית בחייה, או שאינה חשופה לאלימות מינית בחלק ניכר מזמנה. הסטיאוציה הזו מראה לכל אחת ואחת באיזו קלות היה ניתן להפקיר גם אותה.

במקביל לפחד שההבנה הזו מייצרת, עולה גם הזיכרון המקרים הקודמים – המקרים שבהם החברה כבר הפקירה את אותן נשים, כשהחוויה הפרטית נתפסה כ"אפור" או כלא חמורה מספיק. אותם מקרים חרגו מסכמת האונס המוכרת, ומכיוון שכך החברה לא הצליחה להכילם. כשמשהו מאיים מכדי להתמודד איתו, מנסים לגרום לו להיעלם. עושים זאת על ידי האשמת הקורבן (היא רצתה את זה, היא הלכה איתם מרצונה, היא לא התנגדה, היא התלבשה חשוף, היא אוהבת סקס), או הגנה על התוקפים (בני טובים, נערים נורמטיביים, איש מקצוע מוערך) או באמצעות אמירה הפשוטה ש"אין מדובר פה באונס", או שהיא סתם מגזימה. אני חושבת שהצפיה במנגנון הזה פועל מול העיניים בסיטואציה כל כך חריגה, גרמה לכך שנשים לא יכלו יותר לשתוק והחליטו לספר את סיפורן.

חשוב לשאול גם למה תגובת "המתנגדים", כלומר אלו שלא חושבים שמדובר באונס, היא כל כך אלימה. אחת הסיבות "לנרמל" את מקרי האלימות המינית היא חוסר היכולת (והרצון) להתמודד עם שכיחותם. אם נסכים שבמקרה כל כך שונה ממה שאנו רגילים לתייג כאונס היה מדובר באלימות מינית, נצטרך להכליל תחת אותה כותרת עוד מי-יודע-כמה אירועים "הרבה פחות אפורים". אם נעשה זאת, אולי נבין פתאום שאירועים שעד היום נתפסו אצלנו כ"צחוקים" היו בעצם אלימות מינית. אולי פתאום נגלה שגם אנחנו תוקפים, והמחשבה הזאת נורא מפחידה. אז עדיף להשקיע כמה שצריך בלנרמל את הסיטואציה הזאת. בעיקר את זאת. כך נרחיק מאיתנו את מה שנתפס כאונס, כך נבדיל את עצמנו מאותם תוקפים או מאותם עדי ראיה אדישים.

מעבר לזה, קיים קושי של גברים להבין איך זה *באמת* מרגיש להיות אישה בעולם הזה, איך זה *באמת* מרגיש להיות חשופה לאלימות מינית כל הזמן. חלק ניכר מהגברים לא מודעים בכלל לחוויה הנשית הזאת, ולא מסוגלים להבין אותה. הם לא מצליחים לדמיין את עצמם בעולם שבו יחסי הכוחות אינם לטובתם. הם לא מצליחים להבין את האיום התמידי שנשים נמצאות בו, את התחושה הזאת שאת עלולה להיות מושפלת או להיפגע פיזית בכל רגע נתון, אפילו שזה לא קורה כל הזמן. חוויית ה"עלולה" הזאת, שנשים חיות בה, היא חמקמקה מדי עבורם. חוסר המודעות הזה להבדלים בכוח מייצר עיוורון כלפיו כשהוא בא לידי מימוש – זה אפילו לא נחווה כשימוש בכוח. ואם אין שימוש בכוח, אז לא היה אונס. הנשים נתפסות כהיסטריות והפמינסטיות כגוזמאיות שטניות. הסדר החברתי נשמר.

התיחסות קטנה גם לסוף הסיפור. שלושה ימים לאחר חשיפת הפרשה מתגלה כעת זהותה של האישה. מדובר בזונה. היא רואיינה בחדשות ערוץ 2, שם היא טענה כי המעשים נעשו מרצונה, וכי לא היתה שום כפיה. אני מקשיבה לה, ושומעת בעיקר את הפערים: אני שומעת אותה מגינה עליהם, ואומרת: "הם עשו צחוק יותר מדי בים, אלו שהיו מסביב רצו צחוקים, אבל הם לא עשו משהו רע". או מתנצלת: "זאת הטעות שלי, קצת שתיתי וודקה, קצת התחרפנתי", או מתגוננת: "אני מאוד לא הייתי קרובה לכל הקהל כמו שעשו מזה, אלא הייתי די רחוקה מאחורי הגלים". ולא יוצא לי מהראש התיאור הזה מפיה של האישה שבסופו של דבר התקשרה למשטרה: "הבנים צעקו עלי: ‘תעופי מפה', ואמרו שלא אעז להתקשר למשטרה. הם אמרו לי ‘מה אכפת לך שאנחנו נהנים קצת"'. הם ידעו שהיא לא בסדר. הם צחקו עליה, קראו לה מכוערת, ואמרו ‘מי יילך איתה'. אחרים שם עמדו וצעקו שמי שרוצה מין אוראלי שישלם שקל ויעמוד בתור". טוב, עכשיו כבר באמת קל לקבוע שאין פה קייס. בסך הכל מדובר בזונה.

*

כמה טורים מעולים בנושא: מירב מיכאלי, מאיה קוי, נעמה כרמי, מורן בריר, הדס בשן.
ריכוז של כתיבה מהימים האחרונים (כלומר הפוסטים האלה ועוד) בבלוג האחות הגדולה: כאילו השלווה היא חוף הבהלה.

בתור התחלה, תאמין.

מדור יחסים ב-ynet הפך כבר מזמן להיות "מטען הזעם" של הפמיניסטיות, כך שמי ש"טעונה" מספיק יודעת לא להתקרב או פשוט לתת לדורה להתמודד איתם ב"שק של נחשים". גם אני משתדלת לא להיגרר לשטויות שנכתבות שם (ובמקרה הכי גרוע מתעצבנת בשקט, בחושך…).

אבל יש פעמים שבהן מה שקורה שם זו פשוט רשלנות מקצועית, כמו למשל הטור של דורית בר שפורסם השבוע, תחת הכותרת המופלאה: "טוענת שהיא רוצה סקס ללא רגשות? אל תאמין". דורית בר מוצגת בתחתית הטור כ"מומחית לאימון אישי, פסיכותרפיסטית, מטפלת מינית וזוגית, מרצה ומנחה סדנאות על מיניות ומערכות יחסים לנשים, גברים וזוגות". בהחלט מרשים.

וכך היא כותבת:

"…אני יודעת שזה לא כל כך פופולארי לא לרצות פשוט להזדיין, אבל ממש לא איכפת לי. אני רוצה שנעשה אהבה, ותעשה לי טובה, בפעם הבאה שאחת מאחיותיי היקרות תגיד לך שהיא בסדר עם זיון נטול רגשות, נסה להטיל בכך ספק ושאל אותה לפחות שלוש פעמים, מה היא באמת רוצה.

בטוחני שבסופו של דבר, היא תגיד לך שהיא רוצה קשר, כמהה לאהבה רגשית, מחייבת, עמוקה ומתפתחת. יתכן גם שבא לה להתענג איתך, אך גם אז, נסה לנהוג בה ברגישות ובחום. תן לה לחוש בטוחה בתוך הכניעה הזו למיניות ותשוקה.

היום אני כבר מבינה שנשים וגברים מורכבים אחרת, יש לנו צרכים שונים. לך אין שום בעיה לשכב איתי היום, ומחר עם אחרת, בעוד אני, פעמים רבות נקשרת אליך גם כשאין לזה צידוק הגיוני. קראתי שהאוקסיטוצין, ההורמון הנשי, הוא שגורם לי להיקשר אליך, הוא מופרש בתוכי במהלך הסקס ויוצר תחושות ורגשות של חיבור אליך, רצון למערכת יחסים ולהמשך הקשר.

אצלך, לעומת זאת, הטסטוסטרון מאפשר בדיוק את ההיפך – אתה יכול להיות עם אשה באופן טוטאלי מבלי להיקשר אליה בהכרח. קן ווילבר, פילוסוף אמריקאי, מתייחס להורמון הגברי כבעל שני שימושים בלבד "FUCK IT OR KILL IT"  (הרוג את זה, או זיין את זה), כך שאין ספק שהפער בינינו גדול".

(הדגשות שלי)

אחר כך היא עברה לדבר על חופש ונשימות עמוקות וכבר לא הצלחתי ממש להבין מה היא רוצה להגיד. אבל לגבי החלק הזה, הנה מה שיש לי להגיד לה:

דורית בר היקרה,
אני מאוד שמחה בשבילך על רצונך "לעשות אהבה", ומאחלת לך שהוא יתגשם בהקדם האפשרי. מה שלא ברור לי, זה איך הרצון האישי שלך מעיד על שאר הנשים בעולם, ובאיזו זכות את קובעת שאין אישה שרוצה סקס בלי רגשות.

בתור מטפלת מינית מוסמכת, אני מצפה ממך לדעת ש"קבוצת הנשים" ו"קבוצת הגברים" הן קבוצות הטרגוניות, שלכל פרט בהן רצונות וצרכים משלו/ה. אני מכירה כמה וכמה בנות שנהנות מיחסי מין אקראיים ונטולי רגשות, כמו גם כמה וכמה גברים שמחפשים כבר מישהי או מישהו להיקשר אליו. אני מכירה גם כמה וכמה א/נשים שלא רואים בביטויים של מיניות ותשוקה מצב של "כניעה" (אגב, כניעה למה בדיוק? ליצרים? Seriously?).

הרדוקציה שאת עושה לנשים וגברים כיצורים המונעים אך ורק מהורמונים היא מעליבה במקרה הטוב, ומסוכנת במקרה הפחות טוב. כך או כך, היא בעיקר מטעה.

ההמשגה שלך את הסיטואציה, לפיה הגבר הוא זה ששולט בעניינים ועליו מוטלת האחריות לא רק לרצונו אלא גם לרצונה של האישה היא לא פחות ממסוכנת. בתור מטפלת מינית, בואי נחשוב רגע על המסר שאת מעבירה כשאת אומרת לבחור "אל תאמין לה". אל תאמין לה כשהיא אומרת לך "כן, אני רוצה לשכב איתך". לי זה נשמע דומה מדי ל"כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?". האם גם אז הוא צריך לא להאמין לה? אולי לשאול לפחות שלוש פעמים "את בטוחה שאת לא רוצה?"?

ולמה את מתעלמת מהיכולת של האישה לבחור, לדעת מה טוב בשבילה, להחליט עבור עצמה? האם דעתך על נשים כל כך שלילית שאת לא רואה בהן יצורים תבוניים מספיק? האם לא הגיוני לחנך כל אחד מהצדדים לקחת אחריות על מעשיו?

ולבסוף, בתור מטפלת מינית מוסמכת ומנחת סדנאות על מיניות, האם זה סוג השיח שאת שואפת לייצר בין גברים לנשים? שיח המבוסס על חוסר אמון ומניפולציות? שיח שלא מסוגל לכבד אף אחת מהמעורבים? שיח שטחי וסטראוטיפי שבמקום לגשר רק מרחיב ומעמיק את הפערים?

במקומך הייתי נזהרת קצת יותר בדבריי, או לפחות חושבת לפני שכותבת בכזאת נחרצות.

MakeLoveNotPorn.com

ממש לא מזמן כתבתי על היעדר חינוך מיני בארץ, והבעיות שהחוסר הזה מייצר. לפני כמה ימים קיבלתי במייל* קישור להרצאה ב-TED. הדוברת היא סינדי גאלופ, וההרצאה נקראת "Make love, not porn".

נתחיל בהרצאה. הנה מה שנאמר בה (בתרגום שלי):
"אני יוצאת עם גברים צעירים, בד"כ גברים בשנות העשרים לחייהם. וכשאני יוצאת עם גברים צעירים אני עושה סקס עם גברים צעירים. וכשאני עושה סקס עם גברים צעירים אני נתקלת בצורה מאוד ישירה ואישית בהשלכות של הפורנוגרפיה הקשה (hard-core porn) הנמצאת בכל מקום בתרבות שלנו. בעידן שבו פורנוגרפיה קשה נגישה בחינם יותר מאי פעם, וילדים יכולים להגיע אליה בגיל יותר ויותר צעיר, יש דור שלם שגדל עם האמונה שמה שרואים בפורנוגרפיה קשה הוא האופן שבו מקיימים יחסי מין. וזה מחמיר במיוחד בגלל שאנחנו חיים בתרבות פוריטנית בעלת מוסר כפול, בה אנשים מאמינים שקמפיין המעודד בני נוער להתנזר ממין באמת יעבוד, שבה הורים נבוכים מכדי לנהל עם ילדיהם שיחות על מין, שבה מוסדות חינוך מבועתים מלהיות לא-פוליטקלי-קורקט אם הם יקיימו את השיחות הללו. לכן אין זה מפתיע שכיום פורנוגרפיה קשה היא חינוך מיני דה-פקטו.
כאישה בוגרת, מנוסה ובטוחה בעצמה, כשאני נתקלת בזה אין לי שום בעיה להבין שנחוצה מידה מסוימת של חינוך מחדש, שיקום וכיוונון מחדש (re-education, rehabilitation, re-orrientation). [כאן גאלופ מזהירה את הקהל מפני תכנים בוטים. אם קשה לכן/ם דלגו לפיסקה הבאה…]. לי אין בעיה להגיב כפי שהייתי חייבת לא פעם: "האמת היא שלא, תודה רבה, אבל אני ממש מעדיפה שלא תגמור לי על הפנים". הדאגה שלי היא גם לבחור הצעיר שמאמין (בגלל שהפורנוגרפיה הקשה לימדה אותו), אבל במיוחד לבחורה הצעירה שהחבר שלה רוצה לגמור לה על הפנים, היא לא רוצה שהוא יגמור לה על הפנים, אבל הפורנוגרפיה הקשה לימדה אותה שכל הגברים אוהבים לגמור לנשים על הפנים, כל הנשים אוהבות שגומרים להן על הפנים וכך היא חייבת לתת לו לגמור לה על הפנים ובנוסף היא צריכה להעמיד פנים שהיא נהנית מזה.
לכן, אני משיקה היום ב-TED את האתר makelovenotporn.com. האתר מציג מיתוסים הנפוצים בפורנוגרפיה קשה ומאזן אותם עם מה שמתרחש במציאות. חשוב לומר, אגב, שהמטרה אינה שיפוטיות, האתר אינו עוסק ב"טוב" ו"רע". סקס הוא מרחב ההתנסות האנושית שמכיל את המגוון הרחב ביותר של נטיות אפשריות. המטרה אינה גם לצאת נגד פורנוגרפיה. אני חובבת פורנוגרפיה קשה, אני צופה בה בקביעות בעצמי, למרות שהקריטריון החשוב מבחינתי בבחירת הסרט הוא שיהיה בו משהו שלא דומה מדי לניתוח לב פתוח.

MakeLoveNotPorn.com, תמונת מסך.

"בגלל שתעשיית הפורנוגרפיה נשלטת בידי גברים, ממומנת על ידי גברים, מנוהלת על ידי גברים, מבוימת על ידי גברים ופונה לגברים, הפורנו נוטה להציג נקודת מבט אחת. הפורנו אומר: זו הדרך שבה הדברים קורים (this is the way it is). ומה שאני רוצה לומר זה: לא בהכרח.
אז בבקשה גלשו לאתר, אני רוצה לבקש מהקהל של TED שני דברים: הראשון, דעו שיש פה עניין (this is an issue), בגלל שאני לעולם לא הייתי יודעת אם לא הייתי נתקלת בזה בעצמי… אז בקרו באתר, חשבו, הגיבו, ותעבירו את זה הלאה. בבקשה, שלחו את הלינק לכל מי שאתם חושבים שיכול להתעניין, והשתמשו בזה כדי לייצר דיאלוג. השתמשו באתר כדי לייצר מחדש שיח פתוח ובריא בנושא סקס, אשר יוביל ליחסי מין פתוחים, בריאים וטובים יותר. תודה רבה לכם".

 ***

כמעט מיותר לציין שנורא התרגשתי… קודם כל, אני תמיד שמחה לראות נשים שעומדות על במה ומדברות בחופשיות ובביטחון על מין בכלל, ועל חיי המין שלהן בפרט. יש בזה משהו מאוד מרענן.

שנית, גם העובדה שהנושא הזה לא מטריד רק אותי (ועוד כמה…), אלא נמצא מספיק ראוי על ידי TED כדי לקבל במה שם היא מרגשת. מצחיק לראות את שפע האזהרות על תוכן למבוגרים, תוכן פוגעני וכו' סביב ההרצאה באתר של TED, כמו גם את העובדה שבאתר עצמו צינזרו את המילים הגסות (כלומר המילה "לגמור") בעזרת צפצופים, ויש צורך לצפות בהרצאה ביוטיוב כדי להבין מה נאמר בה. זה מצחיק בעיקר כי בהרצאה היא מדברת על העובדה שילדים חשופים בלי הפסקה לפורנוגרפיה קשה, ואילו TED חושבים שדווקא מהרצאה הזאת צריך להגן עליהם. פוריטניות ומוסר כפול כבר אמרנו? יאמר לזכותם של TED שהם מפרגנים גם להרצאה וגם לגאלופ עצמה, ובנוסף מפרסמים שההרצאה היא בין המדוברות ביותר בשנת 2009. כבר טוב.

הסיבה השלישית שבגללה התרגשתי מההרצאה, ושבגללה בעצם גם נכתב הפוסט הזה, היא האתר עצמו. MakeLoveNotPorn הוא אתר פשוט, ידידותי למשתמש וקל לתפעול. הוא עושה בדיוק את מה שהוא נועד לעשות ביעילות, וחשוב מכך, הוא מזמין את הגולשים להשאיר תגובות או להוסיף מיתוסים משלהם. זו דרך מעולה ליצירת שיח פתוח ובריא בנושא. נראה לי מתבקש שיהיה אתר דומה גם בשפה העברית… אם מישהי/ו רוצה לחשוב איתי על זה – ראו הוזמנתן/ם.

מכיוון שאני בעד נשים משפיעות, חיפשתי את סינדי גאלופ בגוגל, כדי שאוכל לספר כאן אודותיה. מהפרופיל שלה ב-TED מסתבר שגאלופ היא אשת פרסום מצליחה, שהחליטה בשלב מסוים בחייה לעזוב את הקריירה בעולם הפרסום כדי להשיק פרוייקטים שמטרתם להפוך את העולם למקום טוב יותר (ביניהם גם MakeLoveNotPorn). גם לה אין עדיין ערך בוויקיפדיה.

סינדי גאלופ

ולסיום, בהערת אגב אוסיף שהחיפוש בגוגל הוביל לעוד הרצאה מעניינת ב- TED: "קיצם של הגברים?", הפעם הדובר הוא פיליפ זימברדו, הפסיכולוג החברתי המפורסם בכבודו ובעצמו. זימברדו מדבר על ההשלכות של העולם הדיגיטלי על יכולות התקשורת הבינאישית של גברים, וטוען כי הן הולכות ופוחתות כתוצאה מהמדיה הדיגיטלית. בבלוג "ביצים" הוקדש להרצאה של זימברדו פוסט מומלץ.

* שוב תודה לאביטל על הקישור לכתבה.