לפני ארבעה חודשים הגיע לקיצו פרק המלצרות בחיי. הורדתי בפעם האחרונה את הסינר השחור, ויצאתי לדרך חדשה… הנחתי שהאבטלה תהיה עניין זמני, שבוע-שבועיים-גג-חודש עד שאני מוצאת עבודה חדשה. בגלל שכיוונתי למשהו חברתי, אתם יודעים, עם משמעות, נאזרתי בסבלנות וניחמתי את עצמי שאם זה לא יצליח, תמיד אוכל לרדת מהעץ שעליו טיפסתי – חזרה למלצרות.
בפועל, הימים חלפו, ואחריהם השבועות, וחשבון הבנק הלך והצטמק. יום רביעי היה מגיע ואיתו ההכרזה "טוב, בשבוע הבא אני יוצאת לסבב מסעדות", ובימי ראשון הייתי נותנת לעצמי "עד סוף השבוע הזה" לפני שאני מרימה ידיים. כך זה המשיך, ופעם אחר פעם לא הצלחתי להביא את עצמי לחזור לשרת לקוחות. המחשבה על השאלה "קפה גדול או קטן?" היתה קשה מנשוא… כך, בעודי ממתינה ללוח המודעות בשתי"ל שיתעדכן, נשארתי עם שפע זמן פנוי. בגלל שאין לי טלוויזיה, את החלל בחיי תפס המחשב והשעות מול האינטרנט הלכו והתארכו.
מבחוץ זה נראה כמו עוד התמכרות: בני המשפחה כבר התחילו לדאוג, החברים הרימו גבה. "איך לא נמאס לך מהמחשב??" הוטח אלי מכל עבר. "אתם לא מבינים…", גמגמתי, "אני לומדת…". ועכשיו, סוף סוף, הגיע הזמן להסביר.
כפי שציינתי בעבר, לא נולדתי עם מודעות פוליטית. האמת היא שאפילו לא הבנתי את משמעות הביטוי "מודעות פוליטית", עד שנחשפתי לראשונה לפמיניזם. "פוליטיקה" היה הדבר הזה שקורה בכנסת, והיה לי ברור שמזה עדיף להתרחק ככל הניתן. הייתי מודעת לקיומם של תחלואים בחברה, אבל לא היו לי שום כלים לבחון אותם, לא היתה לי יכולת לראות את התמונה הגדולה.
כשהגעתי לאוניברסיטה המצב השתנה. נחשפתי לתיאוריות שונות במדעי החברה, למדתי את משמעותן של מילים נוספות הנגמרות ב"יזם". הכרתי חברות וחברים חדשים, עם מודעות חברתית מפותחת משלי. למדתי איך לחפש מידע ובו זמנית להיות ביקורתית כלפיו. דרך הפמיניזם נחשפתי לראשונה ל"בלוגספירה" (דרך בלוגים פמיניסטיים), והייתי מרותקת. הנגישות הזאת למחשבות ורעיונות של אחרות ואחרים קסמה לי בצורה שעוד התקשיתי להסביר. אבל לצד כל זה, מלצרתי חמש פעמים בשבוע, ולא נותר לי ממש זמן להעמיק בתכנים.
כשסיימתי ללמוד התפנה גם הזמן, והצלילה אל הרשת העמיקה. הבנתי ש-ynet זה ממש לא מספיק, והוספתי גם את "הארץ". גיליתי על קיומו של גוגל רידר* (תודה נועה). התחלתי להתנדב במרכז סיוע**. כמה חודשים אחר כך, והחלל הנוסף שהאבטלה יצרה בחיי התמלא גם הוא במהירות. הבלוגספירה היא רשת צפופה ומסועפת, וכך הבלוגים הובילו אותי אחד לשני. אל הבלוגים הפמיניסטיים נוספו בלוגים על כל מה ש"חם" ברשת האינטרנט ואחריהם גם בלוגים יותר "שמאלניים" (היום יש יותר מ-40 בלוגים שאחריהם אני עוקבת…). מפה לשם הבנתי שלראשונה בחיי, יש לי עמדה פוליטית!! (כן, גם אותי זה מרגש). במקביל, היקף הפעילות בפייסבוק עלה משמעותית. התחלתי לשתף אחרים בעוד ועוד כתבות ופוסטים שקראתי. "חברי פייסבוק" שלא דיברתי איתם שנים החלו להגיב לדברים שפרסמתי. החשוב הוא, שנוצרו דיונים, גם אם הם לא הסתיימו בהסכמה. עוד במקביל, אזרתי אומץ ופתחתי את הבלוג הזה (שלא סתם התחיל תחת השם "בקצב הזה אני יעשה לך הייד"…). זה היה אחרי שמצאתי שאני לא רק קוראת אחרים, אלא שגם יש לי מה להגיד. ולבסוף, העליה בהיקף הפעילות ברשת הובילה ליצירה של קשרים חדשים – בזכות האינטרנט הגעתי לנשים וגברים עם אג'נדה משותפת לשלי (ולעתים מנוגדת), שאחרת לעולם לא הייתי מכירה או פוגשת. התאפשר שיח מפרה, התרחשה למידה, התגבשו דיעות, נוצרו קשרים שמובילים לפעולה.
***
בחודשים האחרונים סיפרו לי כמה וכמה א/נשים על הרצון שלהם לפתוח בלוג, המלווה בחשש גדול. אחד הטיעונים המרכזיים היה "בשביל מה, אחרות ואחרים כבר עושים את זה, והם במילא כותבים את כל מה שאני רוצה להגיד". אני מבינה את החשש הזה, כי גם אני חוויתי אותו. יותר מזה, נחשפתי לכל כך הרבה כותבות וכותבים מוכשרים, עד שלא פעם אני מוצאת את עצמי מתוסכלת מחוסר היכולת למצוא את המילים המתאימות, או את הדרך המדוייקת להעביר את המסרים.
לאותם א/נשים אני רוצה לספר סיפור קטן, שמצאתי שמצליח להרגיע אותי: באחת הסדנאות מטעם מרכז הסיוע, הצטרפתי לעופר – מנחה ותיק, איש חינוך אמיתי, ולשמחתי גם חבר. בסיום הסדנא עשינו סבב שבו כל אחת מהנערות התבקשה לתאר איך (או עם מה) היא יוצאת מהסדנא. כשהגיע תורה של אחת הנערות לדבר היא אמרה "אין לי מה להוסיף… מה שהיא אמרה" (והצביעה על חברתה). עופר, בתגובה, אמר לה "אז מה אם זה אותו דבר, מהפה שלך זה בטח ישמע אחרת". והיא השתכנעה.
את המסר הזה אני רוצה לחזק. כל אחת ואחד מוספים לשיח, גם אם מדובר "רק" בהנהון הסכמה (או לייק, גם זה סוג של תגובה…). המילים שיוצאות תחת המקלדת שלי יהיו אולי דומות למילים של אחרות, אבל יהיה בהן גם את הטאצ' שהוא רק שלי. המקומות האלה, שבהם החפיפה אינה מושלמת, הם אלו שתורמים בסופו של דבר לשיח מפרה.
***
אז מה אני רוצה, בעצם. אני הרי לא מחדשת פה משהו בכך שאני טוענת שהאינטרנט מקרב בין אנשים. זה אמנם מרגש, אבל זו לא הנקודה.
הנקודה היא שבשנה האחרונה נוכחתי לדעת מה האינטנרנט מאפשר. אפשר לטעון כלפי שאני חיה בבועה, או שככל שחולף הזמן אני מקיפה את עצמי יותר באנשים שחושבים כמוני ומתרחקת מהמציאות. גם זה כנראה יהיה נכון, אבל לא רק. כי בתקופה הזאת היכולת שלי להבין ולבקר את המציאות שבה אני חיה השתפרה פלאים. נחשפתי למידע שבחיים לא הייתי נחשפת אליו לולא האינטרנט. התוודעתי לחוויות של עוד א/נשים, שמעתי, השמעתי, התנגדתי, הסכמתי. חלק מהאינטרקציות האלה הובילו לעשיה וחלקן פשוט הקלו, או היוו נחמה. בעצם, לא רק נחמה. יש בהן גם תקווה.
שלל קמפיינים באינטרנט (למשל Iranians we love u או הקבוצה אני פמיניסטית וגם אין לי חוש הומור) מהווים דוגמה חיה לדרך שבה האינטרנט מצליח לחבר בין אנשים, והחיבור הזה מתרגם לפעולה. אקטיבזם (בעיני לפחות) זה לא רק לצאת להפגנות. זה גם להעלות מודעות ולעורר שיח בשיטת "תעביר את זה הלאה" באמצעות רשתות חברתיות (כמו הפייסבוק), זה גם לחדד לעצמי ואז להביע את מה שאני חושבת באמצעות בלוג, זה גם להצטרף לקבוצות חשיבה ברשת, וליצור קשרים, ולהגות רעיונות ובסוף – להוציא אותם לפועל.
"אקטיביזם רשת" הוא אולי לא מספיק, אבל הוא התחלה. הוא מביא לשינוי בסביבה המיידית (קטן ככל שיהיה), ומהווה קרש קפיצה לרמות מורכבות יותר של עשיה. הוא מאפשר להתחיל לעשות בקטן (כביכול), מהבית, באמצעות לא יותר מעכבר ומקלדת. זה משהו שכל אחת ואחד יכולים לעשות. כשמסתכלים על זה רגע מבחוץ, התרומות ה"קטנות" של כל אחת ואחד מסתכמות לכדי משהו גדול, אפילו מאוד גדול. ולמשהו הגדול הזה, כבר באמת יש כוח לשנות.
***
* גוגל רידר (הסבר למאותגרים טכנולוגית) – שירות של גוגל שמאפשר לעשות מעין מנוי (כן, כמו RSS) לתכנים נבחרים באינטרנט. כך בכל פעם שהאתר/ בלוג מתעדכן, מופיע פריט שלא נקרא ברשימת הקריאה (בדיוק כמו שמתקבל מייל, רק ברשימה נפרדת ומרוכזת). ניתן להגיע אליו דרך התפריט העליון של שירותי גוגל, אבל רק באנגלית.
** מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בת"א (זה שם קצת ארוך בתוך הפוסט…).
קוצים 