פרויקט "מדברים על זה" של עיתון ראש 1

אחרי המון המון זמן, אני חוזרת אל הבלוג כדי לשתף פרויקט מקסים ומרגש שלקחתי בו חלק.

הנה הסיפור:

לפני כמה חודשים העברתי סדנה (בנושא אלימות מינית מן הסתם) לצוות המדריכים במועדונית לילדי פליטים באס"פ. בסוף הסדנה ניגשה אלי אחת המדריכות, מיכל פרנק, ואמרה לי שהיא מנהלת השיווק של עיתון ראש אחד, ושיכול להיות ממש מגניב אם נוכל לעשות פרויקט ביחד. התלהבתי ממש, וסיכמנו שנהיה בקשר.

מיכל תקתקה פגישה עם רוני קוטק, העורכת הראשית של העיתון, שהיתה לגמרי בעניין, וסוכם על קמפיין שיפרסם העיתון, בשיתוף עם הכתבים הצעירים שלו.
רוני הובילה את המהלך הזה בצורה מדהימה, וחודשים ספורים אח"כ, הנה זה קורה: היה מפגש עם צוות העורכות/ים, וסדנה מדהימה לכתבות ולכתבים הצעירים, ואז לא מעט טלפונים של "הי דפנה מחר הדד-ליין לכתבה ואני צריכה להתייעץ איתך על…"

ואז זה קרה: סדרת כתבות שכתבו בני נוער, עבור בני נוער, בנושא של אלימות מינית ומיניות בריאה ובטוחה.

וזה מרגש אותי. מאוד.

מדברים על זה

אני מעלה פה קישורים לסדרת הכתבות (הפוסט יתעדכן אחת לשבוע-שבועיים).

תהנו.

שבוע 1: שוברים שתיקה

שבוע 1: באנו מיתוס לנפץ

שבוע 2: הטרדה או לא הטרדה

שבוע 2: מ'לכלוכית' ל'אמיצה' – דיסני

עקרונות הסכמה חופשית

העקרונות הבאים הם בסיס טוב לשיחה על הסכמה חופשית, על כיבוד גבולות, על רגישות לאחר/ת ועל הימנעות מפגיעה (מינית או אחרת, לצורך העניין). למרות מה שהיינו רוצים להאמין, ילדות/ים ומתבגרות/ים לא יודעים את העקרונות הללו בעצמן/ם, ויש צורך ללמד אותן/ם. מקווה שיועיל.

מהי הסכמה חופשית?

  • הסכמה חופשית היא הסכמה הניתנת מרצון, מצב שבו לא מופעל לחץ ואין איום.
  • כלל אצבע: מצב שבו מרגישים שאפשר להגיד כן ואפשר להגיד לא במידה שווה. מצב שבו לא יקרה לי משהו רע אם אסרב.
  • הסכמה אמורה להתקבל לפני המעשה. התנגדות –אם בכלל- מגיעה אחרי שהמעשה נעשה.
  • מצב שבו יש הדדיות. ככל שיש פחות הדדיות ככה יש פחות "הסכמה חופשית" ויותר סיכוי ללחץ/ איום/ הפעלת כוח או ניצול.
  • הסכמה חופשית צריך לברר כל פעם מחדש:
    אם יש הסכמה למשהו מסוים זה לא אומר שיש הסכמה למשהו אחר.
    אם היתה הסכמה פעם אחת זה לא אומר שחייבת להיות הסכמה שוב.
    אם היתה הסכמה עם מישהו אחד זה לא אומר שתהיה הסכמה גם עם מישהו אחר.
    למשל: זוג שנשוי הרבה שנים – אפיל שהם קיימו כבר יחסי מין עדיין בכל פעם צריך לברר הסכמה.
  • חשוב להבין למה מתייחסת ההסכמה– למשל: האם מישהי שהסכימה לעלות אלי הביתה בהכרח מסכימה גם לקיים יחסי מין? אסור להניח הנחות כאלו!
  • לשים לב להבדל בחוק בין קיום מגע מיני "בניגוד לרצון" (מה שהיה פעם) לבין "ללא הסכמתה החופשית" (מה שיש היום) –לפי החוק היום צריך לחפש הסכמה חופשית ולא להוכיח שאכן היתה התנגדות. הרציונל הוא שקשה מאוד להביע התנגדות, וברוב מקרי התקיפה המינית הנפגע/ת קופא/ת או מפחד/ת מכדי להתנגד באופן אקטיבי ואסרטיבי (למשל באמצעות צעקות בעיטות דחיפות וכד').
  • בד"כ יותר קשה לסרב או להציב גבול מאשר להראות הסכמה (יש רצון לרצות וחשש לפגוע, לבאס, לאכזב, לצד פחד מכך שהגבול שהוצב לא יכובד). לכן צריך לוודא שאין סירוב ושיש הסכמה.

מה משפיע על הסכמה חופשית?

  • לחץ חברתי – יכולים להיות מצבים שבהם מופעל לחץ "להסכים", למרות שאין רצון או מוכנות או שלא מרגישים מספיק בטוחים.
  • איום או סחיטה (פחד)  למשל: אם לא תשכבי איתי אפיץ את התמונה שלך.
  • אלימות פיזית 
  • סמים ואלכוהול (כלל אצבע– אם היא/הוא מעולפ/ת, שותק/ת/ לא משתפ/ת פעולה, תלוי/ה באדם אחר כדי ללכת או להגיע הביתה, מסוחרר/ת עד שמקיאה או לא מביע/ה הסכמה בצורה מפורשת – אסור להמשיך!!)
  • יחסי כוחות חברתיים וניצול שלהם (מקובל -דחוי, מעסיק-עובד, קבוצה-יחיד, עשיר-עני, מחוזר-מחזר ועוד…)
  • לקות נפשית או שכלית
  • פער גילאים  (ההגדרות בהמשך)

לא נוח זה קו אדום. ברגע שלא בטוחים או שמשהו מרגיש לא נוח, זה הזמן לעצור, למתוח גבול או לברר הסכמה. מותר ורצוי להתרחק מסיטואציה שמרגישה לא נוח.

like

איך מזהים הסכמה חופשית?

הסימנים הבאים נכונים לכל סוג של מגע מיני, לא רק ליחסי מין מלאים.

  • שואלים  – מותר וחשוב לדבר ולשאול. זאת הדרך הכי בטוחה לדעת. לא רק לפני האקט המיני. אלא לשמור על שיח בריא ופתוח עם בירור צרכים, גם בזמן האקט אפשר לשאול: "זה נעים?", "להמשיך?", "אפשר?"
    ההמלצה לדבר בד"כ מעוררת מבוכה. נקודות להתייחסות:
    – אם אני לא מרגיש/ה נוח לדבר עם הפרטנר, האם נכון לקיים מגע מיני?
    – מה עדיף – לא לדבר עקב המבוכה או האפשרות לפגוע/להיפגע?
  • אמירות מילוליות שמעידות על הסכמה: כשמישהי/ו אומרת "כן", "תמשיכ/י", "נעים".
  • חשוב מאוד לדעת ולזכור: שתיקה אינה הסכמה, חוסר תגובה אינו הסכמה
  • שפת גוף:
    – חיוך – חיוך יכול להעיד על הסכמה או על מבוכה (או גם וגם). בשל כך חשוב לחפש סימני הסכמה נוספים.
    – מבט / קשר עין – אם יש מבט ישיר בעיניים ולא מוסט הצידה.
    – הדדיות – ליטוף ונישוק חזרה, להבדיל מקיפאון. קיפאון הוא תמרור אזהרה – עוצרים!!
    עקרון 90-10– אני עושה עד 90% מהמרחק, הצד השני צריכ/ה לעשות את ה-10% הנותרים. אם הוא /היא לא עושים זאת, לא ממשיכים. כמובן שהשאיפה היא לכיוון ה50-50.

הכלל הכי חשוב: אם יש ספק אין ספק. אם משהו לא בטוח עוצרים ומבררים. אם אין הסכמה מפורשת – לא ממשיכים. וכמובן, אם שומעים "לא", גם אם הוא הכי קטן, מחויך, עדין – מפסיקים.
אם הצד השני ירצה הוא יצטרך ליזום או לחדש את המשך המגע המיני.

גילאי הסכמה בחוק:
עד גיל 14– החוק לא מכיר בהסכמה חופשית. קיום יחסי מין, גם אם היתה הסכמה, נחשב אונס.
גילאי 14-16– קיום יחסי מין (בהנחה שהיתה הסכמה) יחשב בעילה אסורה בהסכמה (שהיא עבירה פלילית), אלא אם הפער בין בני הזוג הוא עד 3 שנים (נובע מהשפעת יחסי הכוחות ופערים בציפיות בגילאים הללו).
גילאי 16-18– יש הסכמה חופשית כל עוד אין יחסי מרות, תלות, טיפול או הבטחת שווא לנישואין.

תקיפה מינית – כל מעשה בעל אופי מיני הנעשה ללא הסכמה חופשית.
מעשה בעל אופי מיני –ליטוף, נשיקה, חיבוק, חשיפת אברי מין, מגע באברי מין, מגע מיני מלא מכל סוג.

בשל חיבתי הרבה ללייסי גרין ולאופן שבו היא מחנכת למיניות בריאה ומכבדת, הנה שלושה סרטונים מעולים בנושא של חינוך להסכמה חופשית:

הסכמה חופשית

פעם אחרי פעם אני מגלה כמה א/נשים לא מכירים את החוק ביחס לעבירות מין בכלל, ולאלמנט של הסכמה חופשית בפרט. הנה הסבר קצר שיכול לעזור.

לפי החוק, תקיפה מינית (כלומר, מעשה הנחשב עבירת מין) מתקיימת במצב שבו אין הסכמה חופשית. אבל מה זאת בדיוק הסכמה חופשית?
בשנת 1993 פסק בית המשפט העליון פסק דין תקדימי בפרשת האונס בקיבוץ שמרת. באותו מקרה חבורת בני הקיבוץ (שהיו אז בני 17) קיימו יחסי מין עם בת קיבוץ (אז בת 14.5) לאורך חמישה ימים, שבמהלכם חזרה לביתה ושבה לדירה בה בוצעו מעשי האונס. הנערים טענו לאורך המשפט כי המעשים נעשו בהסכמתה המלאה של הנערה, ואילו היא טענה שהמעשים נעשו בניגוד לרצונה ותוך איומים כלפיה. בבית משפט השלום נמצאו הנערים אשמים באונס, בערעור בבית המשפט המחוזי זוכו הנערים חמת הספק מכמה טעמים בהם אמינות העדים (בעיקר חוסר אמינותה (לכאורה כמובן) של המותקפת), השיהוי בדיווח על המקרה, והתנהגותה של הנערה במהלך האירועים (כאן הכוונה לעובדה שהנערה לא צעקה בשעת המעשה, והעובדה שהיא עזבה את הדירה ושבה אליה "מרצונה"). בערעור נוסף בית המשפט העליון מצא את הנערים אשמים באונס, והוא מתייחס לכמה וכמה היבטים של המקרה. פסק הדין מציג גישה מהפכנית בכל הנוגע לאונס, בעיקר סביב שאלת ההסכמה. מובאים כאן כמה ציטוטים חשובים מתוך פסק הדין:

[נשיא ביה"ש דאז, שמגר]
התייחסות לעבירת האינוס:
"שלא בהסכמתה החופשית"הסכמה חופשית עולה מתוך מתן ביטוי להסכמה ואין די בהיעדר התנגדות, אם זה יכול להיות בנסיבות העניין תולדה של פחד, הלם או חוסר אונים שהאישה נקלעה אליו.

  • הסכמה לבעילה על-ידי פלוני אינה הסכמה לבעילה על-ידי פלמוני, והסכמה לבעילה בעבר אינה כשלעצמה הסכמה לצורכי בעילה בהווה. הווי אומר, בהיעדר סימן להסכמה במועד הרלוואנטי, אין זכות מוקנית להסכמה.
  • הסכמה להתעלסות (נשיקות וחיבוקים) אינה גם הסכמה לבעילה ואינה מונעת הבעת אי-הסכמה לבעילה.
  • אישה האומרת "לא" – מבטאת אי-הסכמה. […] אין הצדקה והיגיון בכך שלצורכי מניעת חדירה לאיבר מינה של אישה תהיה דרושה יותר מאי-הסכמה מילולית. כל אדם בישראל נהנה מזכות יסוד לשלמות גופנית ולשמירת כבודו כאדם.
  • גבר המתעלס עם אישה בהסכמתה אינו חייב לקרוא מחשבותיה ולחוש מיד כאשר חל שינוי בגישתה והיא פוסקת להסכים למעשה, אולם אם האי-הסכמה מובעת בדבריה או נובעת מהתנהגותה, די בה כדי להפוך בעילה – הנעשית בניגוד להבעת האי-הסכמה ­לעבירה.
  • אין הכרח בכך שהאי-הסכמה תובע בצעקות, בהיאבקות וכדומה. בוודאי, אין מקום לתמיהה מדוע פלונית לא צעקה כאשר הנסיבות היו כאלה שהיא ראתה עצמה בסכנה לו הייתה מביעה התנגדות קולנית, או אם הצעקה היא בנסיבות העניין חסרת תוחלת או תועלת.
הסכמה זה סקסי

הסכמה זה סקסי.  קרדיט: bedsider

התייחסות ל"עצימת עיניים":
ייתכנו אפוא שלוש מערכות של נסיבות כאשר אין הסכמה חופשית של האישה הנבעלת: (1) העבריין היה מודע להיעדר ההסכמה, ואולם לא היה מוכן לוותר בשל כך על הבעילה; (2) התקיים מצב של טעות בעובדה; (3) הבועל עצם את עיניו מפני אפשרות התקיימותן של הנסיבות העובדתיות הרלוואנטיות להתהוות העבירה. בכך נדון עתה:

  • יש נסיבות שבהן נוצר חשד בלבו של עושה המעשה (הבועל את האישה), שמא מתקיימת נסיבה שעלולה להפוך את מעשהו למעשה עבירה, היינו, עולה במחשבתו החשד שמא האישה אינה מעניקה לו הסכמה חופשית. אם הוא בוחר לבצע מעשהו על-אף החשד האמור, בלי לבדוק את הנסיבות ובלי שהוא מראה אכפתיות לדבר התקיימותן – יש בכך משום עצימת עיניים. זו האחרונה דינה ומהותה כדין המודעות לקיום הנסיבה ההופכת את המעשה לעבירה. עצימת עיניים הינה שוות משמעות לידיעה.

מסקנות:

  • החבורה נהגה בה לא כמו באדם, אישה או נערה, שהיא חברה ­ולו חברה לשעה – אלא כבבובת-מין החייבת לשמש אותם לפי צוויהם, ללא כבוד, ללא יחס אנושי, ללא כל התחשבות. […] תיאורה של שרשרת האירועים המתוארת כ"הסכמה חופשית" של בת ארבע-עשרה וחצי היא נטולת היגיון ונטולת יסוד במערכת הנסיבות שתיאורה הובא לפני בית המשפט. אגב, הקריאה "זונה תצאי החוצה" הוא ביטוי שמשתלב היטב עם היחס אליה.
  • לפנינו מקרה, שבו הצביעו הנסיבות לפני מי שלא עצם עיניו מראות, לא אטם אוזניו משמוע ולא חתם עצמו מכל תחושה ורגש, כי נעדרת הסכמה חופשית.
תשאלו קודם: "זה בסדר?" זה לא הורס את האווירה... זה מדליק אותי.

תשאלו קודם: "זה בסדר?" זה לא הורס את האווירה… זה מדליק אותי. קרדיט:where is your line 

 

[השופט חשין מוסיף]

  • חלה תזוזה בהגדרת מעשה האינוס; ותחת מעשה הנעשה "בניגוד לרצונה" של אישה, מדבר עתה החוק במעשה הנעשה "שלא בהסכמתה החופשית" של אישה. ודוק: לא אך "שלא בהסכמתה", אלא שלא בהסכמתה "החופשית".
  • ההבחנה בין "בניגוד לרצונה" לבין "שלא בהסכמתה החופשית", היא הבחנה בין דברים הנראים לעין או הנשמעים לאוזן לבין דברים שאינם נראים לעין ושאינם נשמעים לאוזן. […] לענייננו כאן ניתן לומר, כי המושג "בניגוד לרצונה", ובצדו המושג "שלא בהסכמתה החופשית", הינם שני צדדים של אותה מטבע, כאשר "בניגוד לרצונה" (או "התנגדות") הינו הביטוי החיצוני לאי-הסכמה.
  • במקום בו מבקש גבר להתייחד עם אישה, אמור הגבר לבקש את הסכמתה של האשה, ולקבל את הסכמתה של האישה לדבר. הבקשה יכולה שתבוא באורח מפורש, ויכולה היא שתבוא במשתמע; אפשר שתבוא בדיבור מישרין, אפשר שתבוא בדיבור מרומז, ואפשר שתהיה במעשה. ואולם בין בדרך אחת ובין בכל דרך אחרת, חייבת שתהיה הסכמה בין שני בני הזוג.
  • רק במקום בו הסכימה האישה – באחת מדרכי ההסכמה המקובלות: בין מקובלות על בני-אדם בכלל ובין מקובלות על הגבר והאישה המיוחדים – ניתן לומר כי מעשה האישות נעשה בהסכמתה של האישה. ואם לא נתנה האישה הסכמתה – הסכמה מפורשת או הסכמה במשתמע – יהיה מעשה האישות שלא בהסכמה.
  • במקום בו עולה ספק אם הסכימה האישה למעשה אישות – או אם לא הסכימה – המסקנה חייבת להיות כי מעשה האישות היה שלא בהסכמה, שהרי עד שלא הייתה הסכמה לא הייתה הסכמה, ומעשה אישות שהיה לאחר אותה "לא הייתה הסכמה" נעשה ממילא "שלא בהסכמתה החופשית" של האישה.
  • מסקנה נדרשת מאליה היא, שאישה אינה נדרשת כלל להתנגד ­או להביע אי-רצון – למעשה האישות כדי שהמעשה יהיה שלא בהסכמה. די לה שלא נתנה הסכמתה למעשה, והמעשה יהיה שלא בהסכמה.

השופט מצטט את השיר "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת", וכך הוא כותב:

האומנם כך הוא? האומנם "לא" הוא "אולי"? האומנם "לא" הוא "בוא"? האומנם "לא" הוא "כן", ואף "עוד יותר מזמין מ'כן'"? אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת – בוודאי בכישרון – ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג.

ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאישה אומרת "לא" היא מתכוונת ל"לא" כמשמעותו בחיי יום-יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. "לא" הוא לעולם "לא", ואין "לא " שהוא "כן". אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום – והכול אם מדברים אנו בלשון בני-אדם. "לא" הוא "לא". אישה האומרת "לא" והגבר מתייחד עמה על-אף אותו "לא", הייחוד הוא שלא בהסכמתה והמעשה הוא מעשה אינוס

בכל שאלה ניתן לפנות לקווי הסיוע לנפגעות  ונפגעי תקיפה מינית:
1202– קו נשים
1203 – קו גברים.

תמלול קובץ האודיו של רוזה כלשהי למאזין אחמד שכתב לה מכתב:

*** טריגר ***

* לכאורה *

כותב לי ככה מאזין: אני בן עשרים ושלוש וסטודנט. לפני כחודש הייתי חבר טוב של מישהו יהודי, היינו חברים רק חודש, אולי אפילו קצת פחות, אבל לפני שנהיינו חברים היינו ידידים במשך שלוש שנים. זה נגמר כשהוא לחץ עלי להתגושש אתו. סירבתי, עד שפעם אחת – הוא פשוט עשה את זה ופירק אותי במכות. למרות שאמרתי לו באופן מפורש, למרות שאמרתי לו לא באופן מפורש והפסיק רק כשהתחלתי לצעוק. מאז די קשה לי. אני לא מבין איך הוא עשה את זה. בכלל לא היה לו אכפת ממני? אפילו בתור ידיד….כאילו ….מבחינתו זה לזרוק הכל לפח? יש לי סיוטים לפעמים ואני נזכר בזה. אני אפילו לא יודע אם כואב לי עכשיו בגוף או לא. המחשבה למצוא חבר יהודי חדש נראית לי מופרכת לחלוטין.

איך שוברים את מעגל הנורא הזה, איך מפסיקים להיזכר בזה, איך מפסיקים לבכות על זה, איך יוצאים מהריקנות הזאת (כי זה הותיר בי תחושת גדולה של ריקנות כלפי החיים). תודה מראש, אחמד.

תראה אחמד,

בתור בן עשרים ושלוש אני חייבת להגיד לך דבר כזה…קודם כל אתה מכיר בחור שהוא ידיד יהודי שלך שלוש שנים ואז חודש אתם חברים טובים ו…אתם כנראה בסיטואציה די אינטימית כי  אחרת הוא לא יכול סתם להתגושש אתך פתאום, ..נניח שהבחור כבר לא יכול היה לעמוד בפני יצרו, והוא חשב שאתה אומר לו לא, תראה —-סליחה, יש עדיין גברים יהודים כאלה מטומטמים ….רוזה שרה:

כשאתה אומר לא למה אתה מתכוון….

נניח שהוא אידיוט…מה שאני לא מבינה מה הסיפור שלך?! או.קיי.

יש לך סיוטים….אתה לא יודע אם כואב לך או לא…המחשבה ליצור חברות חדשה עם מישהו יהודי נראית לך מופרכת לחלוטין, איך שוברים את המעגל הנורא…סליחה…תראה, יש כאן בכל זאת, בכל זאת…סליחה, משהו אצלך גם יצא מהפרופורציה, אה…זה לא שמישהו התנפל עליך…או.קיי. הבחור…הבחור כבר לא יכול היה לעמוד…שלוש שנים ידידים, חודש חברים טובים, אמרת לו לא, הוא ניסה, אתה צעקת עליו והוא הפסיק, נו טוב, אז הפסקתם להיות חברים, די.

עכשיו, אתה…אני חייבת להגיד לך שהמכתב שלך הוא קצת אגוצנטרי וקצת היסטרי, כי אתה אומר: בכלל לא היה לו אכפת ממני? ואני אומרת במובן מסוים…אולי..מה זה אולי אפילו בתור ידיד? די! אחרי כל כך הרבה זמן שהייתם ידידים והתחלתם להיות חברים טובים, ברור שלא תהיו ידידים כבר, הוא רוצה אתך משהו יותר. וברגע שאתה לא רוצה, הוא מבין שכבר לא יהיה כאן כלום. עכשיו הכל, תרשה לי להגיד לך, כשאתה אומר: יש לי סיוטים, אתה לא מגזים קצת? אה…המחשבה הזאת – – נראית לי מופרכת לחלוטין ה ל ו …אני…סליחה..אני אומרת עכשיו להפך.

אתה צריך להכיר הרבה גברים יהודים, אתה צריך להתקשח קצת עם הגוף, תאמין לי, כמה שאתה תצא יותר ויהיו לך יותר התגוששויות, הסיטואציה ההיא תמחק.

תראו, הרבה פעמים, הוא קורא למכתב שלו טראומה, אני רוצה לטעון שהרבה פעמים טראומות במרכאות נופלות על אישיות בעייתית, ואז אותה אישיות בעייתית הופך את הטראומה לסיפור חייו, וכאילו כלום לא קורה לו עכשיו, עשרים שנה… לא יהיה לו אף חבר טוב יהודי, הכל בגלל הטראומה ..ו..

אה..יום אחד… כי הוא לא יספר על זה לאף אחד כי זה דבר איום ונורא… ויהיו לו סיוטים.

אז מישהו כותב: המאזין ממש היסטרי הוא נסחף ברור – ידידים. עכשיו מישהו כותב לי: הוא עבר תקיפה אלימה…. עם שלושה סימני קריאה. ס ל י חה אנחנו לא חיים בעולם סטרילי. זה לא שהבוס שלך התנפל עליך ופירק אותך במכות על השולחן, אז יקירי, אני חושבת שאתה תמימון, אני חושבת שאתה להפך, אתה צריך הרבה ניסיון.

אתה…מה זאת אומרת אני לא יודע אם כואב לי עכשיו או…לך תתגושש עם ששה גברים ותדע שכואב לך. זה מה שאתה צריך. ומישהו כתב לי שיבקש כסף. אהבתי.

אני מקווה שאתם קצת מתייחסים בהומור לדברים שאני אומרת. אל תהיו יותר מדי דדלי סיריוס.טוב, גם המאזינים מבינים……יקירי, אתה כתבת לפורום ואני עניתי לך מהר מהר.

עוד מישהו כותב לך משהו מאד יפה: עוד כמה זמן תעשה קריירה על הטראומה?

ו..מאזיניי, ילדיי, המשפט הזה עוד כמה זמן תעשה קריירה על הטראומה הוא נראה לי משפט כזה מדהים, כזה יפהפה, ואני יודעת מאזינים, מאזינות, לפעמים אתם עושים את זה!! כולנו חווים טראומות מכל מיני סוגים, מכל מיני צבעים, החיים מלאים בטראומות. השאלה מה אתם עושים עם זה.

אז..אני לא הייתי אומרת את זה למישהו ש…אני יודעת… סליחה אתם ראיתם בטח את הסרט… אולי לא ראיתם…שמתאר את הסיפור הנוראי של אסון צאלים ב', איך בחור יהודי, איך אי הבנה גרמה לכך שבחור יהודי ירה טיל ונהרגו חמישה חברים יהודים וגם נפצעו. ז א ת טראומה רבותיי, ז א ת טראומה, עם זה הבן אדם צריך מסתובב וצריך להבריא מזה, אי ההבנה האיומה הזאת. הדבר הנוראי הזה שקרה, ולא שבחור אתה היית ו…ו…ו…ו…

***

הזוי, הא?

***

בעקבות זה, ותודה למתמלל/ת בבלוג תקריב.

תודה גם לחברים היקרים שלי שמוכנים לסבול אותי עד השעות הקטנות של הלילה.

אחריות אזרחית

בשבת אחרי הצהרים הגעתי סוף סוף לים. זה היה אחרי סוף שבוע של השלמת פערים בבית: שמה מכונה-עושה שוק-תולה מכונה-שוטפת כלים-שמה עוד מכונה-מבשלת-שוטפת כלים-מחליפה מצעים-תולה עוד מכונה- ובין לבין הרבה מאוד פייסבוק, בלוגים, וצדק חברתי און-ליין. התכנית היתה להתנתק קצת מהמחשב, לתת לעצמי ולחברי הפייסבוק שלי כמה שעות של מנוחה מפמינזם, הפגנות, מחאות, עוולות ושאר עניינים שבהם אני מציפה בלי הרף. בכל זאת, שבת. לכולנו מגיעה מנוחה. אז ירדתי לפגוש חברים בים.

שעה קלה אחר כך כבר הייתי עמוק בתוך השיחה הצדק-החברתי-ית הראשונה מבין שתיים שהשתתפתי בהן בשעתיים שבהן "נחתי" על החוף, כל אחת מהן עם משפט טריגרי שהצליח (איך לא) לעצבן אותי. החלטתי לנצל גם את הבמה הזאת כדי להגיב. זה קצת ארוך, תחזיקו מעמד.

1. "אני לא בא להפגנה כי דפני ליף מעצבנת אותי"
דפני-ליף-מעצבנת-אותי זה כנראה הטיעון הכי עיקש בכל המחאה החברתית הזאת, והמתסכל מכולם. הוא מתסכל כי הוא מעיד על הפער בין מה שליף (ושותפיה) מנסים שוב ושוב להגיד לבין מה שאנשים מצליחים לשמוע. הייתי רוצה לנסות ולגשר על הפער הזה.
דפני ליף היא ללא ספק אחת מסמלי המחאה החברתית, אם לא ה-סמל שלה. המחאה מזוהה איתה לגמרי, והיא מזוהה עם המחאה. ומשום מה, זה נראה כאילו ליף לא עושה כלום עם ההכתרה, כאילו היא לא ממלאת טוב את תפקידה. ואותנו זה מכעיס.

אנחנו רגילים לצפות ממנהיג שינהיג: שיגיד מה לעשות, ואיך, ומתי, שיציג יעדים ויראה את הדרך למימושם. אנחנו מצפים ממנהיג להיות אחראי על המתרחש: להיות הכתובת לכל שאלה ולספק תמיד תשובה. אנחנו אוהבים מנהיגים שאפשר "לסמוך עליהם בעינים עצומות", שזה בעצם אומר שאנחנו נוכל להסיר מעצמנו אחריות, ולהעביר אותה להם. כך הם ישאו בתוצאות, לכשיהיו, טובות או רעות. אנחנו רגילים לקבל ממנהיגינו תוצרים מדידים: נתונים, יעדים ממוספרים, שורות תחתונות של "הצלחתי" או "נכשלתי", וכך להחליט אם אנחנו רוצים להכתיר אותם מחדש. אנחנו אוהבים לקבל את התשובות שלנו מהר, ומכיוון שכך, גם המנהיגים שלנו ויתרו על הצבת יעדים רחוקי-טווח כי גם הם הבינו שבמבחן התוצאה של העם, זה פשוט לא עומד. לעם אין סבלנות לחכות, והם רוצים להישאר מנהיגים. אבל כנראה שמשהו בשיטה הזאת בכל זאת לא עובד.

דפני ליף, לעומתם, היא בכלל לא מנהיג. היא מנהיגה. היא מביאה סגנון הנהגה אחר, מהפכני, זר לנו, בשפה שאנחנו לא רגילים לדבר. היא מסרבת להיות "המנהיג" שאנחנו מכירים. היא מסרבת לעמוד בראש הפירמידה, היא מסרבת להיות זאת שמספקת תשובות-בזק, מסרבת לתת לנו ללכת אחריה בעיניים עצומות. שוב ושוב היא אומרת לנו "זה לא המאבק שלי, זה המאבק של כולם, של כולנו. האחריות שלכם ושלי היא זהה". וכמי שהורגלו להסיר מעצמם אחריות, או שבכלל מעולם לא הבינו כי עליהם מוטלת אחריות לגורלם, אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה. אז אנחנו מתעצבנים עליה במקום, כאילו היא אשמה.

אחת הטענות העיקריות נגד ההתעוררות המחודשת בקיץ היתה שהמחאה יצאה לפגרת חורף, ועכשיו עם בוא הקיץ היא חזרה ("כי זה מגניב" או משהו). "איפה דפני היתה כל החורף" זה הטיעון הבא שמשמיעים נגד המחאה. באותה נשימה, בדרך כלל, גם אומרים "המחאה לא הצליחה, שום דבר לא השתנה".

את דפני ליף אני לא מכירה באופן אישי, ולכן לא יכולה לספר כאן על מעשיה במהלך השנה האחרונה. אני כן יכולה לספר לכם על ברק סגל, שהיה "ממנהיגי" המחאה בקיץ שעבר, ושבניגוד לאחרים הבין את השיח החדש שדפני מציעה. את ברק הכרתי באוניברסיטה, בפרויקט בו הדרכנו יחד. ברק לימד פסיכולוגיה קבוצה של נוער בסיכון, תחת אג'נדה שטוענת כי הידע מגיע לכולם, ולא רק לבעלי הפריווילגיות שיכולים להשיגו. במשך שנה היו תלמידיו מגיעים לאוניברסיטה, לכיתות בהן אנחנו למדנו, ולומדים. ביחד. למחויבותו לתלמידיו לא היה גבול. בסוף אותה שנה הגיע הקיץ שבו התחילה המחאה. בשנה שאחר כך ברק בחר להיות מורה לאנגלית בבית ספר, ובשאר הזמן הוא היה פעיל מאוד (בין היתר) במאבקים של תושבי השכונות. הוא ויתר על כל התכניות שהיו לו לפני הקיץ ופעל. בשטח. עם אנשים. הלך (מילולית, הלך) ודיבר עם אנשים, על צדק, על זכויות, על אחריות אזרחית. אם לא שמעתם על זה, זה גם בגלל שברק בוחר לא להתראיין. גם הוא מבין שלא הוא המנהיג, ושלא הוא צריך להיות בקדמת הבמה. גם בעיניו זה המאבק של כולנו. כהערת אגב אספר לכם שברק הוא אחד מאותם "אנרכיסטים" שנעצרו במהלך ההפגנות במחאה.

אני רוצה לספר לכם גם על דניה דעואל, עוד מנהיגה. גם דניה הדריכה בני נוער, במקביל לברק, בפרויקט עליו סיפרתי. וכשהגיע הקיץ דניה בחרה להיות פעילה במאהל נורדאו, ובין היתר עשתה לילות כימים במאבקם של תושבי השכונות הצפוניות בת"א (ביניהם קשישים רבים) על תחבורה ציבורית הולמת שתקרב אותם לשירותים העירוניים. כמו ברק, גם דניה היא אשת חינוך, ולא רחוק היום שבו היא תנהל בית ספר. אני נבוכה לספר על כמות אירועי המחאה שדניה הזמינה אותי אליהם במהלך השנה האחרונה, פשוט בגלל שרק למעטים מהם באמת הגעתי. הרצאות, כנסים, דיונים, הפגנות, קבלות שבת – לא עבר שבוע מאז הקיץ שעבר בלי אירוע כלשהו הקשור למחאה. בטח גם עליה לא שמעתם. אני מקווה שאתם כבר מבינים לבד שזה לא אומר ששום דבר לא קרה.

דניה וברק הם חברים שלי גם בפייסבוק. זו הסיבה שבגללה אני יודעת לספר על כל מה שהם עושים. בזכותם (ובזכות עוד רבים וטובים) אני יודעת שהמחאה ממש לא עצרה במהלך החורף, אפילו להיפך. אלפי (אם לא עשרות אלפי) פעילים ברחבי הארץ עובדים במרץ מאז הקיץ שעבר. אין-ספור יוזמות חדשות החלו בעקבות המחאה של הקיץ, במספר רב של מוקדים, במספר רב של תחומים. פעילים ופעילות מצאו נושאים קרובים לליבם, והתחילו להזיז דברים. איך? הם יצאו מהבית, בתור התחלה. נפגשו, שוחחו, למדו, חשבו, יצרו, פיתחו, יזמו, הובילו, התעוררו, לקחו אחריות על עצמם, על הסביבה שבה הם חיים ועל החברה שבה הם רוצים לחיות.

ההתעוררות האזרחית הזאת לא יכולה לשאת פרי ביום אחד, וגם לא בשנה אחת. זו ציפיה מופרכת. שינויים חברתיים, בטח כאלה המבוססים על חינוך מחדש, לוקחים זמן. תוצאותיהם נמדדות ביוזמות חברתיות (והשפעתן), בחקיקה, במספר המתפקדים החדשים, באחוזי ההצבעה בבחירות. כדי לראות שינוי חברתי דרושה סבלנות. גם זה חלק מהשיח החדש. וזה בדיוק מה שדפני ליף טוענת שוב ושוב. בעיני, כשמסתכלים על זה ככה, המחאה של דפני ליף היא לגמרי סיפור הצלחה.

ולנקודה השניה.

2. "אין לי כוח לקרוא, תספרי לי"
בניגוד למשפט הראשון, שהגיע מבחור שאני לא מכירה, את המשפט השני אמר חבר קרוב, אחרי אין-ספור שיחות שניהלנו על צדק חברתי ועל המחאה. כבר חודשים ארוכים שהחבר הזה (כמו כל חברי) שומע ממני כמה התקשורת מוטה וכמה חשוב לחשוף את עצמנו למקורות מידע חלופיים כי אחרת אין באמת מושג על מה שקורה בשטח. ובכל זאת, פעם אחר פעם, אני מוצאת את עצמי בדיונים עם אנשים (הוא לא היחיד ועמו הסליחה…) שיש להם המון ביקורת, והמון התנגדות, והמון טענות נגד, אבל מינימום של מעורבות.

זה מתסכל אותי בשתי רמות: הרמה הראשונה היא הרמה האישית. יש משהו מאוד מתיש בלנהל דיון עם מישהו שצריך להסביר לו את כל התמונה מההתחלה, פעם אחר פעם, כי עמדת המוצא שלו מבוססת על חוסר ידע. זה מובן לגמרי כשחוסר הידע מוצדק, ומתסכל נורא כשחוסר הידע נובע מבחירה. אני לא מצפה מכולם לרמת המעורבות שלי, בדיוק כפי שאני לא דורשת מעצמי את רמת המעורבות של ברק או של דניה. אני כן מצפה ממי שמותח ביקורת שידע למלא את חלקו קודם ולבסס את הביקורת שלו על תמונת מצב רחבה ככל הניתן, בטח כשאני יודעת שהיא בהישג ידו, אם רק יבחר בכך.

הרמה השניה של התסכול היא הרמה החברתית. המשפט הזה "אין לי כוח, תעשי בשבילי" מייצג את תפיסת העולם של השיח הישן, של אדם שמחפש לו מנהיג שיוביל אותו בזמן שהוא נח. מתסכל אותי לחשוב על כמות האנשים שמפספסים את הנקודה העקרונית הזאת, כי היא בסופו של דבר המפתח להצלחתה או מפלתה של המחאה החברתית. אי אפשר לדרוש צדק בלי לפעול, ולו במעט, כדי להשיגו. זה פשוט לא עובד ככה. לצאת להפגנות מבלי לדעת על מה מפגינים (או מי עומד מאחורי ההפגנה) זה לא מספיק, לקרוא רק את העיתונים הגדולים זה לא מספיק, לטעון נגד המנהיגים בלי להתפקד זה לא מספיק, לבחור לא להתעניין בשיח המתנהל ברשת ובמקביל לבקר את האופן שבו המחאה מתנהלת זה כבר יותר מלא מספיק – זה פשוט מעצבן. וזה יוצר עומס אדיר (בעיקר רגשי, אגב) על אלה שכן פועלים.

 שורות תחתונות:

  • "דפני ליף מעצבנת אותי" זו לא סיבה מספיק טובה לא להיות מעורבים. דפני ליף לא בוחרת להנהיג את המחאה הזאת באופן אליו אנו רגילים, היא לא מבקשת לה את המושכות ואין שום סיבה להמשיך ולהעמיד אותה במיקום הזה. לא טוב לכם דפני ליף? בואו ותגידו מה כן. בואו ותפעלו בדרך שלכם. אבל תפסיקו להפיל עליה את האחריות. מדובר בחיים שלכם בסופו של דבר. הסיפור פה הוא לא היא, הוא אנחנו.
  • המידע לגבי המחאה קיים, גם אם אתם לא מוצאים אותו בעיתון. הוא קיים באתר המחאה, בבלוגים, בפייסבוק, בטוויטר. באמת שלא צריך להתאמץ כדי להיות חשופים לנעשה בשטח. לקיחת אחריות אישית היא הצעד הראשון בדרך לשינוי חברתי. יש לכם ביקורת כלפי מה שקורה? מעולה. צאו לשטח ותתחילו ללמוד. תהיו מעורבים. אל תשבו בבית מול הטלוויזיה בתריסים מוגפים ותגידו "לא קורה שום דבר". זה לא עובד ככה יותר. ואם לא בא לכם, אז לפחות אל תמתחו ביקורת. באמת שזה לא עוזר.
  • ואם כבר – כדי לעזור להגביר את הנגישות למידע, קחו חלק בהפצתו. השתמשו בכלים שהאינטרנט מציע כדי להגיע לעוד אנשים, כדי לספר להם על דברים שבעיניכם הם חשובים. זה הרי כל כך פשוט, וזה חלק מהמהות של אחריות חברתית.
  •  השינוי כבר קורה. פשוט צריך לפקוח עיניים כדי לראות אותו.

חינוך מיני או או חינוך לתקיפה מינית?

כבר כתבתי כאן בעבר על היעדר חינוך מיני בבתי הספר והבעיות שהמצב הזה מעורר. מסתבר שגם כאשר כן ניתן חינוך מיני, הוא עלול לעשות יותר נזק מתועלת.

היום הגיע אלי בפייסבוק סיפורה של רותי דייויס המתארת את הטראומה שחוותה בתה, בכיתה י', בסדנת חינוך מיני שעברה. אני מביאה את המכתב כלשונו (באישורה). את ההדגשות אני הוספתי.

*

‎"כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?"
לפני מספר שבועות ניתנה סדנא בנושא חינוך מיני לילדי כיתה י' – הכיתה של בתי. הסדנא ניתנה ע"י רופא כחלק מתוכנית "שביל" המיועדת להרחיב את הידע של בני נוער בכל מיני נושאים כולל מיניות (הסכנות הקשורות בכך, הריון לא מתוכנן, מחלות וכו)
כשבתי חזרה אותו יום מביה"ס היא סיפרה על כך שהתוכן בחלקו היה חשוב אבל היא יצאה מהמפגש בתחושה של גועל ודחיה. בירורים נוספים עם בתי וחברותיה הבהירו לי כמה דברים שחשוב לי לשתף את כולכם בכך.
א. המפגש נעשה בנוכחות שלושה מבוגרים: רופא, פסיכולוג והמחנך. שלושתם גברים, שלושתם דמויות סמכותיות שייעודם לחנך ולשמור על ילדינו. לא היתה אף נוכחות נשית…
ב. את ההסבר ליווה הרופא בהתבטאויות שאולי נועדו לחבב אותו על הילדים, אבל רק יצרו תחושה של דחיה, כמו למשל "אתה מוצא חן בעיניה, היא מוצאת חן בעיניך, אתם מזדיינים, ואופס היא בהריון … ( מה קרה לביטויים סטריליים כמו 'מקיימים יחסי מין' או קצת יותר חביבים כמו 'מתעלסים', למה צריך להשתמש בביטוי ברוטלי שהופך את המעשה הזה לזול) גם היו נושאים שהועלו כמו "חדירה בתחת" (זה ציטוט) שאיני יודעת אם זה המקום או ההקשר הנכון להעלות זאת.
ג. במהלך ההסבר הדגים הרופא איך מלבישים קונדום על פין. לאחר ההסבר וההדגמה. ביקש הרופא תלמידים שיתרגלו את ההלבשה לפני כל הכיתה. להזכירכם זוהי כיתה מעורבת, בנים, בנות, עם שלושה גברים נוכחים. הרופא פנה אז ישירות לבתי וביקש ממנה לעשות זאת. היא סרבה והוא ביקש ממנה שוב. לאחר שסרבה שוב התנדב אחד הבנים לעשות זאת. אז ביקש הרופא מהבת שלפחות תחזיק את הפין בזמן שהבן מלביש את הקונדום…בתי הסכימה.

לאחר שנודע לי על כך, ככל שעבר הזמן כך הרגשתי כועסת יותר ויותר. הגבול נחצה פה בכמה אופנים:
מכעיסה האפשרות שמפגש זה יערך ללא נוכחות נשית, כשבכיתה נוכחות בנות שאינטימיות הנושא יכולה להביא אותן לידי מבוכה.
מכעיסה צורת התבטאות המוזילה והופכת את העניין לטכני וגס ומנתקת אותו מכל הקשר אחר. גם אם חושבים שקיום יחסי מין נועד רק לסיפוק צרכים פיזיים. עדיין הדגש בהסבר צריך להיות על כבוד הדדי ועל מערכות יחסים, כשיחסי מין הם רק חלק ממכלול רחב יותר.
חציית הגבול הגסה ביותר לדעתי, נעשתה בפניה של הרופא לנערה לבקש ממנה לתרגל לפני כל הכיתה הלבשת קונדום. בררתי עם אנשי מקצוע וקיבלתי חיזוק להבנה שלי שלא עושים כזה דבר. מבחינה מגדרית זה לא נכון שגבר יבקש מנערה לעשות זאת. אותו רופא צריך היה לעשות שיעורי בית לפני שהוא בא ללמד נערים ונערות על מיניות. מלבד זאת, כשנערה מביעה את אי הסכמתה, זה צריך להספיק לרופא. הוא לא צריך לבקש ממנה שוב ובטח לא לבקש שלפחות תחזיק את הפין. איני יודעת מה זה אמור היה בדיוק לשרת. אולי "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"…
במקום זאת היה צריך להבהיר בו ברגע לכולם שכשמישהי או מישהו אומר לא, יש לכבד זאת ולא לנסות לעקוף זאת. המסר התת מודע במקרה הזה היה – אם אומרים לא, תנסה שוב, ואם לא מצליח לך, תעקוף זאת. ובמקרה הזה הנערה מרגישה שלא נעים לה, "מה היא עושה סיפור מדבר כל כך שטותי" ואז היא נענית.
מלבד זאת יש שם שלושה גברים סמכותיים שאמורים לשמור עליה – רופא, פסיכולוג, מחנך ואם הם תומכים בעניין אז כנראה שהקול הפנימי שלה טועה.
בכל ה"חינוך" הזה צריך היה להקפיד על חינוך להקשבה לקול הפנימי, והקשבה וכיבוד קול האחר. כאן, לא רק שלא הודגש המסר הזה, גם באופן העברת החומר לא היתה הקשבה אמיתית למה שהנערה הביעה ולא עידוד שלה להקשיב לקול הפנימי שלה. דווקא בגיל הזה, עם הרצון להיות ב"חברה" צריך ללמד איך להגיד לא. איך לשמור על גבולות.

בעקבות הפניה שלי לצוות בי"ס, היתה שיחה בצוות עם הכיתה והתקבל המשוב שהמידע היה חשוב, אבל האופן שבו הועבר היה בוטה ומעורר גועל. האם זה מה שהיינו רוצים שיקבלו ויחוו לגבי מיניות?
נפגשתי עם הפסיכולוג של התוכנית ועם יועצת ביה"ס. הם גם הביעו הבנה והזדהות. אך ההמשך עורר בי תהיות.
באותה פגישה וגם אח"כ, טלפונית, הודיע לי הפסיכולוג שנעשו שינויים בתוכנית. הכוונה לעתיד שתהיה נוכחות נשית במפגשים האלו. ושתרגולים יעשו כשיש הפרדה בין בנות לבנים. שמחתי על כך אך גם ביקשתי שתהיה התנצלות בפני הכיתה והסבר לגבי החשיבות של אמירת הלא. לא קיבלתי הסכמה לכך. הפסיכולוג אמר שידברו עם הילדים לגבי התחושות שלהם מהמפגש. אבל הרופא לא יגיע להתנצל. לדבריו הרופא עוסק רק באספקט הפיזי ולא הנפשי.
אמרתי לו שהאופן שבו מועבר האספקט הפיזי לילדים משפיע גם על הנפשי. ואני, כמי שמלווה נשים בלידה, רואה איך הן נכנעות הרבה פעמים ועושות דברים שהן לא רוצות רק בגלל המסר הבלתי מודע שחקוק בהן מילדות. בגלל המסר הזה אפשר להגיד להן "את לא יודעת איך ללדת". אפשר לשכנע אותן להסכים לכל מיני התערבויות לא נחוצות ופוגעניות. ובמחילה מכבודו של הרופא – מה זה היתה אמורה ההחזקה של הפין ללמד את בתי? ואיני יכולה להימנע מהחשיבה – מה לעזאזל זה שרת אצלו?!
לכן חשוב לי שגם המסר התת מודע יהיה מחזק ולא מחליש.
הפסיכולוג אמר שאני לוקחת את הדברים בצורה יותר מדי אישית…
מה לעשות, אני מודה באשמה – איך אפשר לא לקחת זאת באופן אישי?!
(אני אכן פוסטראומטית, כי בצד הלידות המופלאות שאני שותפה להן, יש הרבה לידות עם פגיעה בכבוד האשה ובגופה. אני חווה זעם וחוסר אונים מול אמירות שמחלישות את האשה, מול בדיקות והתערבויות גסות.)
הרופא עצמו, דרך אגב, מתנער מאחריות. לדבריו, ביה"ס היה צריך לעשות הכנה לכיתה לפני המפגש שלו וגם היה צריך לדאוג לנוכחות נשית. הוא דאג לדברים שבאחריותו (?!)
אנחנו ש"קוראות ללדת" שתומכות בנשים ללדת לפי ראות עיניהן ובחירתן, צריכות לראות איך אנחנו פועלות במקום של החינוך של הילדות, הנשים לעתיד, ללקיחת אחריות על גופן ונפשן.
אישית אני פועלת כרגע להשתמש במה שקרה כהזדמנות להפנות תשומת לב הילדים למקומות המוחלשים האלה ולחזק אותם. בתי לא בטראומה. דיברתי איתה וההתנסות הזאת ניערה אותה לגבי אמירת לא. אבל עדיין חשוב שהמסר יעבור לכל הכיתה. במיוחד מצד המבוגרים שהחליקו שם.

***

אז מה היה לנו? מערכת בורה ואטומה, צוות גברים פריוויליגים מול נערה אחת בכיתה של מתבגרים, הבכה (או השפלה?) פומבית, סגנון דיבור גס ואלים מצד המנחים, חוסר יכולת לשמוע "לא" בקונטקסט הכי רגיש, התייחסות טכנית ליחסי מין, התנשאות מצד האחראים בבית הספר וחוסר יכולת שלהם לקחת אחריות (ומהצד השני של זה – אמא היסטרית, כמובן), כיתה של נערים ונערות שחשו גועל מהסדנה, ונערה אחת לפחות שחזרה הביתה מזועזעת.

כן, שום דבר מאלה לא מפתיע. ובכל זאת נשבר לי הלב בכל פעם מחדש כשאני רואה את זה קורה.

* תוספת מאוחרת: חשוב להזכיר בהקשר הזה את המושג תרבות אונס. אפשר לקרוא על כך כאן וכאן.

אני מתכננת להמשיך לעקוב אחרי העניין הזה של חינוך מיני בבתי הספר, מתוך כוונה להתחיל ולהעלות מודעות לנושא (כדי לטפל בבעיה, צריך קודם להכיר בכך שיש בעיה….)
אם אתןם יודעותים על סיפורים רלוונטיים, אשמח אם תעבירו אלי ואפרסם בבלוג (גם סיפורים לא לפרסום יתקבלו בברכה). תודה.

בתור התחלה, תאמין.

מדור יחסים ב-ynet הפך כבר מזמן להיות "מטען הזעם" של הפמיניסטיות, כך שמי ש"טעונה" מספיק יודעת לא להתקרב או פשוט לתת לדורה להתמודד איתם ב"שק של נחשים". גם אני משתדלת לא להיגרר לשטויות שנכתבות שם (ובמקרה הכי גרוע מתעצבנת בשקט, בחושך…).

אבל יש פעמים שבהן מה שקורה שם זו פשוט רשלנות מקצועית, כמו למשל הטור של דורית בר שפורסם השבוע, תחת הכותרת המופלאה: "טוענת שהיא רוצה סקס ללא רגשות? אל תאמין". דורית בר מוצגת בתחתית הטור כ"מומחית לאימון אישי, פסיכותרפיסטית, מטפלת מינית וזוגית, מרצה ומנחה סדנאות על מיניות ומערכות יחסים לנשים, גברים וזוגות". בהחלט מרשים.

וכך היא כותבת:

"…אני יודעת שזה לא כל כך פופולארי לא לרצות פשוט להזדיין, אבל ממש לא איכפת לי. אני רוצה שנעשה אהבה, ותעשה לי טובה, בפעם הבאה שאחת מאחיותיי היקרות תגיד לך שהיא בסדר עם זיון נטול רגשות, נסה להטיל בכך ספק ושאל אותה לפחות שלוש פעמים, מה היא באמת רוצה.

בטוחני שבסופו של דבר, היא תגיד לך שהיא רוצה קשר, כמהה לאהבה רגשית, מחייבת, עמוקה ומתפתחת. יתכן גם שבא לה להתענג איתך, אך גם אז, נסה לנהוג בה ברגישות ובחום. תן לה לחוש בטוחה בתוך הכניעה הזו למיניות ותשוקה.

היום אני כבר מבינה שנשים וגברים מורכבים אחרת, יש לנו צרכים שונים. לך אין שום בעיה לשכב איתי היום, ומחר עם אחרת, בעוד אני, פעמים רבות נקשרת אליך גם כשאין לזה צידוק הגיוני. קראתי שהאוקסיטוצין, ההורמון הנשי, הוא שגורם לי להיקשר אליך, הוא מופרש בתוכי במהלך הסקס ויוצר תחושות ורגשות של חיבור אליך, רצון למערכת יחסים ולהמשך הקשר.

אצלך, לעומת זאת, הטסטוסטרון מאפשר בדיוק את ההיפך – אתה יכול להיות עם אשה באופן טוטאלי מבלי להיקשר אליה בהכרח. קן ווילבר, פילוסוף אמריקאי, מתייחס להורמון הגברי כבעל שני שימושים בלבד "FUCK IT OR KILL IT"  (הרוג את זה, או זיין את זה), כך שאין ספק שהפער בינינו גדול".

(הדגשות שלי)

אחר כך היא עברה לדבר על חופש ונשימות עמוקות וכבר לא הצלחתי ממש להבין מה היא רוצה להגיד. אבל לגבי החלק הזה, הנה מה שיש לי להגיד לה:

דורית בר היקרה,
אני מאוד שמחה בשבילך על רצונך "לעשות אהבה", ומאחלת לך שהוא יתגשם בהקדם האפשרי. מה שלא ברור לי, זה איך הרצון האישי שלך מעיד על שאר הנשים בעולם, ובאיזו זכות את קובעת שאין אישה שרוצה סקס בלי רגשות.

בתור מטפלת מינית מוסמכת, אני מצפה ממך לדעת ש"קבוצת הנשים" ו"קבוצת הגברים" הן קבוצות הטרגוניות, שלכל פרט בהן רצונות וצרכים משלו/ה. אני מכירה כמה וכמה בנות שנהנות מיחסי מין אקראיים ונטולי רגשות, כמו גם כמה וכמה גברים שמחפשים כבר מישהי או מישהו להיקשר אליו. אני מכירה גם כמה וכמה א/נשים שלא רואים בביטויים של מיניות ותשוקה מצב של "כניעה" (אגב, כניעה למה בדיוק? ליצרים? Seriously?).

הרדוקציה שאת עושה לנשים וגברים כיצורים המונעים אך ורק מהורמונים היא מעליבה במקרה הטוב, ומסוכנת במקרה הפחות טוב. כך או כך, היא בעיקר מטעה.

ההמשגה שלך את הסיטואציה, לפיה הגבר הוא זה ששולט בעניינים ועליו מוטלת האחריות לא רק לרצונו אלא גם לרצונה של האישה היא לא פחות ממסוכנת. בתור מטפלת מינית, בואי נחשוב רגע על המסר שאת מעבירה כשאת אומרת לבחור "אל תאמין לה". אל תאמין לה כשהיא אומרת לך "כן, אני רוצה לשכב איתך". לי זה נשמע דומה מדי ל"כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?". האם גם אז הוא צריך לא להאמין לה? אולי לשאול לפחות שלוש פעמים "את בטוחה שאת לא רוצה?"?

ולמה את מתעלמת מהיכולת של האישה לבחור, לדעת מה טוב בשבילה, להחליט עבור עצמה? האם דעתך על נשים כל כך שלילית שאת לא רואה בהן יצורים תבוניים מספיק? האם לא הגיוני לחנך כל אחד מהצדדים לקחת אחריות על מעשיו?

ולבסוף, בתור מטפלת מינית מוסמכת ומנחת סדנאות על מיניות, האם זה סוג השיח שאת שואפת לייצר בין גברים לנשים? שיח המבוסס על חוסר אמון ומניפולציות? שיח שלא מסוגל לכבד אף אחת מהמעורבים? שיח שטחי וסטראוטיפי שבמקום לגשר רק מרחיב ומעמיק את הפערים?

במקומך הייתי נזהרת קצת יותר בדבריי, או לפחות חושבת לפני שכותבת בכזאת נחרצות.