חינוך מיני או או חינוך לתקיפה מינית?

כבר כתבתי כאן בעבר על היעדר חינוך מיני בבתי הספר והבעיות שהמצב הזה מעורר. מסתבר שגם כאשר כן ניתן חינוך מיני, הוא עלול לעשות יותר נזק מתועלת.

היום הגיע אלי בפייסבוק סיפורה של רותי דייויס המתארת את הטראומה שחוותה בתה, בכיתה י', בסדנת חינוך מיני שעברה. אני מביאה את המכתב כלשונו (באישורה). את ההדגשות אני הוספתי.

*

‎"כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?"
לפני מספר שבועות ניתנה סדנא בנושא חינוך מיני לילדי כיתה י' – הכיתה של בתי. הסדנא ניתנה ע"י רופא כחלק מתוכנית "שביל" המיועדת להרחיב את הידע של בני נוער בכל מיני נושאים כולל מיניות (הסכנות הקשורות בכך, הריון לא מתוכנן, מחלות וכו)
כשבתי חזרה אותו יום מביה"ס היא סיפרה על כך שהתוכן בחלקו היה חשוב אבל היא יצאה מהמפגש בתחושה של גועל ודחיה. בירורים נוספים עם בתי וחברותיה הבהירו לי כמה דברים שחשוב לי לשתף את כולכם בכך.
א. המפגש נעשה בנוכחות שלושה מבוגרים: רופא, פסיכולוג והמחנך. שלושתם גברים, שלושתם דמויות סמכותיות שייעודם לחנך ולשמור על ילדינו. לא היתה אף נוכחות נשית…
ב. את ההסבר ליווה הרופא בהתבטאויות שאולי נועדו לחבב אותו על הילדים, אבל רק יצרו תחושה של דחיה, כמו למשל "אתה מוצא חן בעיניה, היא מוצאת חן בעיניך, אתם מזדיינים, ואופס היא בהריון … ( מה קרה לביטויים סטריליים כמו 'מקיימים יחסי מין' או קצת יותר חביבים כמו 'מתעלסים', למה צריך להשתמש בביטוי ברוטלי שהופך את המעשה הזה לזול) גם היו נושאים שהועלו כמו "חדירה בתחת" (זה ציטוט) שאיני יודעת אם זה המקום או ההקשר הנכון להעלות זאת.
ג. במהלך ההסבר הדגים הרופא איך מלבישים קונדום על פין. לאחר ההסבר וההדגמה. ביקש הרופא תלמידים שיתרגלו את ההלבשה לפני כל הכיתה. להזכירכם זוהי כיתה מעורבת, בנים, בנות, עם שלושה גברים נוכחים. הרופא פנה אז ישירות לבתי וביקש ממנה לעשות זאת. היא סרבה והוא ביקש ממנה שוב. לאחר שסרבה שוב התנדב אחד הבנים לעשות זאת. אז ביקש הרופא מהבת שלפחות תחזיק את הפין בזמן שהבן מלביש את הקונדום…בתי הסכימה.

לאחר שנודע לי על כך, ככל שעבר הזמן כך הרגשתי כועסת יותר ויותר. הגבול נחצה פה בכמה אופנים:
מכעיסה האפשרות שמפגש זה יערך ללא נוכחות נשית, כשבכיתה נוכחות בנות שאינטימיות הנושא יכולה להביא אותן לידי מבוכה.
מכעיסה צורת התבטאות המוזילה והופכת את העניין לטכני וגס ומנתקת אותו מכל הקשר אחר. גם אם חושבים שקיום יחסי מין נועד רק לסיפוק צרכים פיזיים. עדיין הדגש בהסבר צריך להיות על כבוד הדדי ועל מערכות יחסים, כשיחסי מין הם רק חלק ממכלול רחב יותר.
חציית הגבול הגסה ביותר לדעתי, נעשתה בפניה של הרופא לנערה לבקש ממנה לתרגל לפני כל הכיתה הלבשת קונדום. בררתי עם אנשי מקצוע וקיבלתי חיזוק להבנה שלי שלא עושים כזה דבר. מבחינה מגדרית זה לא נכון שגבר יבקש מנערה לעשות זאת. אותו רופא צריך היה לעשות שיעורי בית לפני שהוא בא ללמד נערים ונערות על מיניות. מלבד זאת, כשנערה מביעה את אי הסכמתה, זה צריך להספיק לרופא. הוא לא צריך לבקש ממנה שוב ובטח לא לבקש שלפחות תחזיק את הפין. איני יודעת מה זה אמור היה בדיוק לשרת. אולי "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"…
במקום זאת היה צריך להבהיר בו ברגע לכולם שכשמישהי או מישהו אומר לא, יש לכבד זאת ולא לנסות לעקוף זאת. המסר התת מודע במקרה הזה היה – אם אומרים לא, תנסה שוב, ואם לא מצליח לך, תעקוף זאת. ובמקרה הזה הנערה מרגישה שלא נעים לה, "מה היא עושה סיפור מדבר כל כך שטותי" ואז היא נענית.
מלבד זאת יש שם שלושה גברים סמכותיים שאמורים לשמור עליה – רופא, פסיכולוג, מחנך ואם הם תומכים בעניין אז כנראה שהקול הפנימי שלה טועה.
בכל ה"חינוך" הזה צריך היה להקפיד על חינוך להקשבה לקול הפנימי, והקשבה וכיבוד קול האחר. כאן, לא רק שלא הודגש המסר הזה, גם באופן העברת החומר לא היתה הקשבה אמיתית למה שהנערה הביעה ולא עידוד שלה להקשיב לקול הפנימי שלה. דווקא בגיל הזה, עם הרצון להיות ב"חברה" צריך ללמד איך להגיד לא. איך לשמור על גבולות.

בעקבות הפניה שלי לצוות בי"ס, היתה שיחה בצוות עם הכיתה והתקבל המשוב שהמידע היה חשוב, אבל האופן שבו הועבר היה בוטה ומעורר גועל. האם זה מה שהיינו רוצים שיקבלו ויחוו לגבי מיניות?
נפגשתי עם הפסיכולוג של התוכנית ועם יועצת ביה"ס. הם גם הביעו הבנה והזדהות. אך ההמשך עורר בי תהיות.
באותה פגישה וגם אח"כ, טלפונית, הודיע לי הפסיכולוג שנעשו שינויים בתוכנית. הכוונה לעתיד שתהיה נוכחות נשית במפגשים האלו. ושתרגולים יעשו כשיש הפרדה בין בנות לבנים. שמחתי על כך אך גם ביקשתי שתהיה התנצלות בפני הכיתה והסבר לגבי החשיבות של אמירת הלא. לא קיבלתי הסכמה לכך. הפסיכולוג אמר שידברו עם הילדים לגבי התחושות שלהם מהמפגש. אבל הרופא לא יגיע להתנצל. לדבריו הרופא עוסק רק באספקט הפיזי ולא הנפשי.
אמרתי לו שהאופן שבו מועבר האספקט הפיזי לילדים משפיע גם על הנפשי. ואני, כמי שמלווה נשים בלידה, רואה איך הן נכנעות הרבה פעמים ועושות דברים שהן לא רוצות רק בגלל המסר הבלתי מודע שחקוק בהן מילדות. בגלל המסר הזה אפשר להגיד להן "את לא יודעת איך ללדת". אפשר לשכנע אותן להסכים לכל מיני התערבויות לא נחוצות ופוגעניות. ובמחילה מכבודו של הרופא – מה זה היתה אמורה ההחזקה של הפין ללמד את בתי? ואיני יכולה להימנע מהחשיבה – מה לעזאזל זה שרת אצלו?!
לכן חשוב לי שגם המסר התת מודע יהיה מחזק ולא מחליש.
הפסיכולוג אמר שאני לוקחת את הדברים בצורה יותר מדי אישית…
מה לעשות, אני מודה באשמה – איך אפשר לא לקחת זאת באופן אישי?!
(אני אכן פוסטראומטית, כי בצד הלידות המופלאות שאני שותפה להן, יש הרבה לידות עם פגיעה בכבוד האשה ובגופה. אני חווה זעם וחוסר אונים מול אמירות שמחלישות את האשה, מול בדיקות והתערבויות גסות.)
הרופא עצמו, דרך אגב, מתנער מאחריות. לדבריו, ביה"ס היה צריך לעשות הכנה לכיתה לפני המפגש שלו וגם היה צריך לדאוג לנוכחות נשית. הוא דאג לדברים שבאחריותו (?!)
אנחנו ש"קוראות ללדת" שתומכות בנשים ללדת לפי ראות עיניהן ובחירתן, צריכות לראות איך אנחנו פועלות במקום של החינוך של הילדות, הנשים לעתיד, ללקיחת אחריות על גופן ונפשן.
אישית אני פועלת כרגע להשתמש במה שקרה כהזדמנות להפנות תשומת לב הילדים למקומות המוחלשים האלה ולחזק אותם. בתי לא בטראומה. דיברתי איתה וההתנסות הזאת ניערה אותה לגבי אמירת לא. אבל עדיין חשוב שהמסר יעבור לכל הכיתה. במיוחד מצד המבוגרים שהחליקו שם.

***

אז מה היה לנו? מערכת בורה ואטומה, צוות גברים פריוויליגים מול נערה אחת בכיתה של מתבגרים, הבכה (או השפלה?) פומבית, סגנון דיבור גס ואלים מצד המנחים, חוסר יכולת לשמוע "לא" בקונטקסט הכי רגיש, התייחסות טכנית ליחסי מין, התנשאות מצד האחראים בבית הספר וחוסר יכולת שלהם לקחת אחריות (ומהצד השני של זה – אמא היסטרית, כמובן), כיתה של נערים ונערות שחשו גועל מהסדנה, ונערה אחת לפחות שחזרה הביתה מזועזעת.

כן, שום דבר מאלה לא מפתיע. ובכל זאת נשבר לי הלב בכל פעם מחדש כשאני רואה את זה קורה.

* תוספת מאוחרת: חשוב להזכיר בהקשר הזה את המושג תרבות אונס. אפשר לקרוא על כך כאן וכאן.

אני מתכננת להמשיך לעקוב אחרי העניין הזה של חינוך מיני בבתי הספר, מתוך כוונה להתחיל ולהעלות מודעות לנושא (כדי לטפל בבעיה, צריך קודם להכיר בכך שיש בעיה….)
אם אתןם יודעותים על סיפורים רלוונטיים, אשמח אם תעבירו אלי ואפרסם בבלוג (גם סיפורים לא לפרסום יתקבלו בברכה). תודה.

בתור התחלה, תאמין.

מדור יחסים ב-ynet הפך כבר מזמן להיות "מטען הזעם" של הפמיניסטיות, כך שמי ש"טעונה" מספיק יודעת לא להתקרב או פשוט לתת לדורה להתמודד איתם ב"שק של נחשים". גם אני משתדלת לא להיגרר לשטויות שנכתבות שם (ובמקרה הכי גרוע מתעצבנת בשקט, בחושך…).

אבל יש פעמים שבהן מה שקורה שם זו פשוט רשלנות מקצועית, כמו למשל הטור של דורית בר שפורסם השבוע, תחת הכותרת המופלאה: "טוענת שהיא רוצה סקס ללא רגשות? אל תאמין". דורית בר מוצגת בתחתית הטור כ"מומחית לאימון אישי, פסיכותרפיסטית, מטפלת מינית וזוגית, מרצה ומנחה סדנאות על מיניות ומערכות יחסים לנשים, גברים וזוגות". בהחלט מרשים.

וכך היא כותבת:

"…אני יודעת שזה לא כל כך פופולארי לא לרצות פשוט להזדיין, אבל ממש לא איכפת לי. אני רוצה שנעשה אהבה, ותעשה לי טובה, בפעם הבאה שאחת מאחיותיי היקרות תגיד לך שהיא בסדר עם זיון נטול רגשות, נסה להטיל בכך ספק ושאל אותה לפחות שלוש פעמים, מה היא באמת רוצה.

בטוחני שבסופו של דבר, היא תגיד לך שהיא רוצה קשר, כמהה לאהבה רגשית, מחייבת, עמוקה ומתפתחת. יתכן גם שבא לה להתענג איתך, אך גם אז, נסה לנהוג בה ברגישות ובחום. תן לה לחוש בטוחה בתוך הכניעה הזו למיניות ותשוקה.

היום אני כבר מבינה שנשים וגברים מורכבים אחרת, יש לנו צרכים שונים. לך אין שום בעיה לשכב איתי היום, ומחר עם אחרת, בעוד אני, פעמים רבות נקשרת אליך גם כשאין לזה צידוק הגיוני. קראתי שהאוקסיטוצין, ההורמון הנשי, הוא שגורם לי להיקשר אליך, הוא מופרש בתוכי במהלך הסקס ויוצר תחושות ורגשות של חיבור אליך, רצון למערכת יחסים ולהמשך הקשר.

אצלך, לעומת זאת, הטסטוסטרון מאפשר בדיוק את ההיפך – אתה יכול להיות עם אשה באופן טוטאלי מבלי להיקשר אליה בהכרח. קן ווילבר, פילוסוף אמריקאי, מתייחס להורמון הגברי כבעל שני שימושים בלבד "FUCK IT OR KILL IT"  (הרוג את זה, או זיין את זה), כך שאין ספק שהפער בינינו גדול".

(הדגשות שלי)

אחר כך היא עברה לדבר על חופש ונשימות עמוקות וכבר לא הצלחתי ממש להבין מה היא רוצה להגיד. אבל לגבי החלק הזה, הנה מה שיש לי להגיד לה:

דורית בר היקרה,
אני מאוד שמחה בשבילך על רצונך "לעשות אהבה", ומאחלת לך שהוא יתגשם בהקדם האפשרי. מה שלא ברור לי, זה איך הרצון האישי שלך מעיד על שאר הנשים בעולם, ובאיזו זכות את קובעת שאין אישה שרוצה סקס בלי רגשות.

בתור מטפלת מינית מוסמכת, אני מצפה ממך לדעת ש"קבוצת הנשים" ו"קבוצת הגברים" הן קבוצות הטרגוניות, שלכל פרט בהן רצונות וצרכים משלו/ה. אני מכירה כמה וכמה בנות שנהנות מיחסי מין אקראיים ונטולי רגשות, כמו גם כמה וכמה גברים שמחפשים כבר מישהי או מישהו להיקשר אליו. אני מכירה גם כמה וכמה א/נשים שלא רואים בביטויים של מיניות ותשוקה מצב של "כניעה" (אגב, כניעה למה בדיוק? ליצרים? Seriously?).

הרדוקציה שאת עושה לנשים וגברים כיצורים המונעים אך ורק מהורמונים היא מעליבה במקרה הטוב, ומסוכנת במקרה הפחות טוב. כך או כך, היא בעיקר מטעה.

ההמשגה שלך את הסיטואציה, לפיה הגבר הוא זה ששולט בעניינים ועליו מוטלת האחריות לא רק לרצונו אלא גם לרצונה של האישה היא לא פחות ממסוכנת. בתור מטפלת מינית, בואי נחשוב רגע על המסר שאת מעבירה כשאת אומרת לבחור "אל תאמין לה". אל תאמין לה כשהיא אומרת לך "כן, אני רוצה לשכב איתך". לי זה נשמע דומה מדי ל"כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?". האם גם אז הוא צריך לא להאמין לה? אולי לשאול לפחות שלוש פעמים "את בטוחה שאת לא רוצה?"?

ולמה את מתעלמת מהיכולת של האישה לבחור, לדעת מה טוב בשבילה, להחליט עבור עצמה? האם דעתך על נשים כל כך שלילית שאת לא רואה בהן יצורים תבוניים מספיק? האם לא הגיוני לחנך כל אחד מהצדדים לקחת אחריות על מעשיו?

ולבסוף, בתור מטפלת מינית מוסמכת ומנחת סדנאות על מיניות, האם זה סוג השיח שאת שואפת לייצר בין גברים לנשים? שיח המבוסס על חוסר אמון ומניפולציות? שיח שלא מסוגל לכבד אף אחת מהמעורבים? שיח שטחי וסטראוטיפי שבמקום לגשר רק מרחיב ומעמיק את הפערים?

במקומך הייתי נזהרת קצת יותר בדבריי, או לפחות חושבת לפני שכותבת בכזאת נחרצות.

חינוך מיני? לא בבית ספרנו

"המורה, את יכולה להסביר לי בבקשה איך מתרחשת זקפה?"
בשאלה הזו נפתחה סדנה למניעת אלימות מינית שהעברתי לא מזמן בחטיבת ביניים באיזור המרכז. על פניו, נראה היה שזו עוד שאלה מתחכמת של תלמיד שנבוך מעולם התוכן הזה שנקרא "אלימות מינית". בפועל, הסתבר שהשאלה היתה לגמרי כנה. בחודשים הספורים שבהם אני מעבירה סדנאות מטעם מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית נותרתי לא פעם המומה אל מול הבורות של בני נוער בכל הנוגע למיניות. ממש לא מזמן מצאתי את עצמי עונה לשאלות בסיסיות כמו: כיצד נכנסים להריון, מהי אוננות, או מהי "המחלה הזאת שיש לבנות כל חודש".

כמנחה מטעם מרכז הסיוע, תפקידי אינו להעביר שיעור "חינוך מיני". אני באה לדבר עם התלמידים על נושאים הקשורים באלימות מינית, מתוך הבנה שהיא מתרחשת בתוך הקשר חברתי שמאפשר אותה. לרוב, כשחושבים על ההקשר החברתי הזה, מתיחסים להבניה מגדרית (מיתוסים כמו "בנים תמיד רוצים סקס", "בנות משחקות אותה קשות להשגה" וכד'), תרבות אלימה או נטיה חברתית להשתיק את התופעה. אני מתחילה לתהות, שמא גם חוסר מידע בנוגע למיניות צריך להיכנס לרשימה?

בני נוער מקבלים מעט מאוד מידע אמין בנוגע למין ומיניות
מרכז המחקר והמידע של הכנסת פרסם בשנת 2010 מסמך בנושא חינוך מיני במערכת החינוך. בכל הנוגע לאחריות המדינה, החינוך המיני בבתי- ספר מופקד בידי משרד החינוך, באמצעות היחידה לחינוך למיניות, זוגיות וחיי משפחה בשירות הפסיכולוגי הייעוצי (שפ"י). יחידה זו ממונה על קביעת מדיניות, על הכנת תוכניות לימודים בתחום ועל הטמעתן. גם משרד הבריאות מעורב בנושא, באמצעות היחידה לקידום בריאות והאגודה לבריאות הציבור, שמוסרים לתלמידים מידע בנושא התפתחות ומיניות. וכך נכתב בפתח המסמך: "לנושא מיועדות כ-70 שעות במסגרת התוכנית "כישורי חיים" בבתי- ספר יסודיים ובחטיבות הביניים. בחינוך העל-יסודי אין תוכנית חובה לחינוך מיני. יישום התוכנית "כישורי חיים" בבתי-ספר הוא חלקי, וגם בבתי-ספר שבהם היא פועלת לא תמיד נכללים בה שיעורי חינוך מיני. ליחידה לחינוך למיניות אין סמכויות פיקוח, והיא איננה מנהלת מעקב אחר מידת ההטמעה והיישום של התוכניות שנכתבות במסגרתה. לפי מחקרים, מרבית התלמידים לא קיבלו חינוך מיני כלל או למדו חינוך מיני שעות מעטות בלבד. נטען כי החינוך המיני במסגרת בבתי- ספר ניתן כתגובה מקרית לאירוע נקודתי, מתייחס למיניות בני הנוער כמאיימת ואיננו מאפשר דיון משמעותי בנושאים המטרידים בני-נוער". (הדגשות שלי). ואלו הנתונים רק עבור החינוך הממלכתי.

מסתבר שלא רק אותי הנתונים הללו מטרידים. חמישה תלמידים מתיכון ליד"ה בירושלים החליטו לבחון את איכות החינוך המיני שזוכים לו תלמידי העיר. התלמידים סקרו 200 בני נוער מתיכונים ברחבי העיר. מהמחקר עולה כי רבים מבתי הספר אינם מכניסים חינוך מיני לתכנית הלימודים, אף שמדובר בחובה בבתי הספר יסודיים ובחטיבות הביניים. בחלק מהמקומות העידו הנשאלים כי התקיימה בנושא פגישה אחת בלבד. במקומות שהתקיימו בהם שיעורי חינוך מיני, 64 אחוז מהתלמידים העידו כי השיעורים לא הועילו ושהם לא סיפקו את המידע המבוקש.

 אבל זה שלא מדברים על מין, לא אומר שאין מין
באותו מסמך שהוגש לכנסת נכתב כי "עד כיתה י"ב כ-45% מן הבנים ו-30% מן הבנות קיימו יחסי מין. בני הנוער המקיימים יחסי מין נוטים להתנהגות מינית מסתכנת; כ-40% מהם קיימו יחסי מין עם שלושה בני זוג או יותר, וכ-65% קיימו יחסים עם בן זוג מזדמן. שיעור השימוש בקונדום בקרב בני נוער הולך ויורד בשנים האחרונות. בכל שנה כ-1,100 נערות עוברות הפלה באישור משרד הבריאות. (וזה רק קצה הקרחון. מומלץ בחום לעיין במסמך עצמו). במחקר בירושלים מצאו התלמידים כי לבני הנוער תפיסות מוטעות בנוגע לסקס המבוססות על מיתוסים (למשל: "מקלחת קרה או חמה אחרי סקס מונעת היריון" או "שיעול או עיטוש לאחר יחסי מין מונעים היריון"). עוד נמצא כי 34% מהתלמידים מקיימים יחסי מין לא מוגנים (גם כאן מומלץ בחום לקרוא את הכתבה כולה).

אז מערכת החינוך לא מסבירה על מין, את זה כבר הבנו. חברים הם מקור מידע מפוקפק במקרה הטוב, או בלתי מהימן במקרה הסביר יותר. מעטים בני הנוער שיפנו להוריהם בשאלות, ולא ברור כמה מההורים ירגישו נוח בכלל לענות. נראה כי המבוגרים מקבלים בלי בעיה סקס בשלטי חוצות באיילון, אבל נבוכים מכדי לדבר עם הילדים על זה. נוצר מצב אבסורדי בו אנחנו חיים בתרבות מוצפת דימויים וייצוגים של סקס, אבל בפועל, הדיבור על סקס ומיניות הוא עדיין בגדר טאבו. הברירה היחידה שנשארת לבני הנוער היא לפנות למקור המידע הזמין ביותר – האינטרנט. וכשכותבים "סקס" בגוגל, תנו לי לחסוך לכם, לא מגיעים להסברים על מיניות בריאה. זה נכון שקיימים לא מעט אתרים המספקים מידע בנוגע למין ומיניות, אבל כשלנגד עיניהם של בני הנוער נפרשים שלל סרטים פורנוגרפיים המראים לפרטי פרטים מה נכנס לאן, איכשהו אתרי המידע הופכים קצת פחות רלוונטיים (ואני מניחה שאין צורך להרחיב על האלימות בפורנוגרפיה, היחס המשפיל כלפי נשים, המודלים הלא מציאותיים וכו' וכו'…). כך קורה מצב מעוות שבו תלמידים לא מבינים עד הסוף איך נכנסים להריון ומנגד כשאני שואלת בכיתה מהו "אונס קבוצתי", התשובה שאני מקבלת היא "אורגיה".

באמת מבלבל. מתוך: קומיקס עלוב - Pathetic comics

אם הריון ומחלות מין זה לא מספיק, אחת מכל שלוש נשים ואחד מכל שישה גברים יותקפו מינית במהלך חייהם. מדו"ח הפעילות של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית לשנת 2010-2011 עולה כי 67% מהנפגעות והנפגעים שפנו למרכזי הסיוע נפגעו לפני גיל 18. עוד נכתב שם כי ילדים ובני נוער מתקשים במיוחד להבין שהאירוע הטראומטי אותו חוו הוא למעשה פגיעה מינית, מה שמוביל לשיהוי בדיווח. 2378 תיקי חקירה נפתחו במשטרה על עבירות מין שבוצעו בבני נוער בשנת 2010. באותה שנה, 523 בני נוער הופנו לשירות המבחן לנוער בעקבות עבירות מין שהם ביצעו. צריך לזכור שנתוני המשטרה והרווחה נכונים רק עבור מקרים שדווחו וטופלו בהליך פלילי. כמעט מיותר לציין שבכל הנוגע לפגיעה מינית ישנו דיווח חסר, רבות ורבים מהנפגעים שומרים את הפגיעה בסוד. האם לא סביר להניח ששיח פתוח על מיניות וחינוך למיניות בריאה היה יכול לצמצם במידה כלשהי את היקף הפגיעה?

 בואו נדבר על זה.
אני עדיין זוכרת את השיעור שבו המורה שלי לביולוגיה בתיכון, נעמי, הביאה לכיתה תיק מלא אמצעי מניעה והסבירה לנו בכנות ובישירות על כל אחד מהם. אני מעריכה אותה על כך עד היום. תמנע קליינמן, מעורכי המחקר בירושלים, אומרת בכתבה: "הרבה אנשים בטח חושבים שמדובר בנושא בעייתי ומביך. כשהם יראו את הממצאים הם בוודאי יתפלאו עד כמה המצב בעיר קשה מהבחינה הזו. אנחנו ממש נדהמנו כשראינו עד כמה בני נוער טועים לגבי מין, ואני בטוחה שגם המבוגרים יחששו מהמצב הזה. חלקם שבויים בתוך מיתוסים מטופשים, שאין להם שום קשר למציאות. הטעויות האלו יכולות לגרום להריונות לא רצויים ולהורות בגיל מאוד צעיר. אם מערכת החינוך תשקיע קצת בנושאים שבאמת מעניינים את בני הנוער, במקום לספר לנו את מה שאנחנו כבר יודעים, אני מאמינה שהמצב ישתפר".

ידע הוא כוח. בכך שאנחנו שוללים מבני הנוער ידע בסיסי ביותר אודות הגוף שלהם ואודות מיניות בריאה אנחנו מחלישים אותם והופכים אותם פגיעים יותר למחלות מין, להריונות לא רצויים ולפגיעה (או תקיפה) מינית. אם נעניק לבני הנוער ידע בנוגע למיניות בריאה, יהיה להם קל יותר לזהות מצבי סיכון. כאן העבודה כבר החלה – ילדים לומדים בגיל מאוד צעיר ש"גופי הוא שלי" –  למה לעצור שם? שיח בריא ופתוח על מיניות יאפשר יחס בריא ובטוח יותר כלפי מיניות: פחות בושה, פחות הסתרה, פחות שתיקה. ויפה שעה אחת קודם.

***

כמה קטנות בעניין:

• בני הנוער הנחושים בירושלים לא הסתפקו במחקר, ופנו למנח"י (מנהל החינוך בעיריית ירושלים). ערד בר שדה, חוקר נוסף בחבורה, אמר כי: "במנח"י לא ממש התייחסנו אלינו, ושלחו אותנו ממקום למקום". לא מפתיע.
• שווה לחשוב בהקשר הזה גם על הבורות במערכת החינוך בכל הנוגע לנטיה מינית והצרות שהיא מחוללת בפני עצמה.
• עמותת "דלת פתוחה" מספקת מידע ותמיכה לבני נוער בנושאים הקשורים במיניות. אתרים נוספים שעוסקים במיניות תוכלו למצוא בתפריט ספריה למעלה.
• אם מישהי/ו יודע/ת על פעולות בנושא, או רוצה לקחת חלק בקידום פעולות בנושא, אשמח לשמוע.