חוף בוגרשוב

כמו רבות אחרות, גם אני לא שקטה מאז התפרסמה פרשת "המין הקבוצתי" בחוף בוגרשוב. שלושה ימים אחרי, והרשת לא נרגעת. פוסטים, סטטוסים, ציוצים. נדמה כי כולן מדברות על זה, וכולן חסרות מנוחה. כולן עצובות. עוד ועוד נשים מספרות את סיפוריהן האישיים: אונס, נסיונות אונס. דוגמאות אפשר למצוא כאן, כאן, כאן וכאן והן ממש לא היחידות.

בעודי כותבת את הפוסט התפרסם ראיון עם האישה בחדשות ערוץ 2, והתבררה גם גרסתה. אני אתיחס לכך בהמשך, אבל קודם אני רוצה להתעכב מה שקרה בימים האחרונים. אני מנסה להבין מה היה כל כך טריגרי בפרשה הזאת, למה דווקא הסיפור הזה עורר כזה גל תגובות, ומה השפיע על השיח הציבורי שהתפתח בעקבות המקרה.

המקרה בים לא תואם את "סצנת האונס" הקלאסית. זה לא קרה בחושך, באיזו סמטה אפלה. לא היה שם גבר (= זר, כהה, מלוכלך, הומלס עם קעקועים וסכין) שתוקף אישה (= צעירה, תמימה, יפה ובלונדינית). לא היתה שם אלימות פיזית, לא ראינו סימנים לכפייה. כל כך הרבה עדים לאירוע לא חשבו שקורה פה משהו רע. לפיכך, רבים פסקו בנחרצות שלא מדובר באונס, ואף יצאו למסע השמצות נוסף נגד "הפמיניסטיות הפטרוניות" שהן בעצם פוריטניות ותו לא. ההתנגדות הזאת היתה קשה כל כך על רקע הכאב שחשו א/נשים (אבל בעיקר נשים) כששמעו על הסיפור.

אני משתדלת להימנע מחלוקה ל"נשים" מול "גברים" כשאני מדברת על אלימות מינית מתוך הבנה שלא רק נשים נפגעות. אבל הפעם אני כן אדבר בהכללה על נשים וגברים, כי אני חושבת שאחת הסיבות לפער הזה בפרשנות של הסיטואציה קשור לחוויה השונה של גברים ונשים במרחב ציבורי בכלל, ובהקשר של מין בפרט.

נדמה לי שמה שזעזע את כולם יותר מכל בפרשה הזאת זו האדישות. האדישות הזאת של הסביבה המיידית באירוע כואבת לכל מי שאי פעם חוותה (וחווה) סוג כלשהו של אלימות מינית – הטרדת רחוב או גילוי עריות כאחת. "האדישות החברתית" מתבטאת בהתעלמות, שתיקה, השתקה והכחשה. היא נמצאת כמעט בכל סיטואציה של אלימות מינית, והיא גם זו שמאפשרת אותה. היא מאיימת על נשים דרך החוויה הפרטית שלהן: אם א/נשים נשארו אדישים ל"מין קבוצתי" חריג על חוף הים, איך ניתן יגיבו למקרה "פעוט" כמו הטרדה מינית? למה שיגידו משהו כשיראו גבר ש"בסך הכל" צובט לאישה בתחת, או מניח עליה יד באוטובוס? בטח ובטח אם הוא רק מדבר אליה לא יפה. והרי אין אישה (למיטב ידיעתי) שלא חוותה איזושהי הטרדה מינית בחייה, או שאינה חשופה לאלימות מינית בחלק ניכר מזמנה. הסטיאוציה הזו מראה לכל אחת ואחת באיזו קלות היה ניתן להפקיר גם אותה.

במקביל לפחד שההבנה הזו מייצרת, עולה גם הזיכרון המקרים הקודמים – המקרים שבהם החברה כבר הפקירה את אותן נשים, כשהחוויה הפרטית נתפסה כ"אפור" או כלא חמורה מספיק. אותם מקרים חרגו מסכמת האונס המוכרת, ומכיוון שכך החברה לא הצליחה להכילם. כשמשהו מאיים מכדי להתמודד איתו, מנסים לגרום לו להיעלם. עושים זאת על ידי האשמת הקורבן (היא רצתה את זה, היא הלכה איתם מרצונה, היא לא התנגדה, היא התלבשה חשוף, היא אוהבת סקס), או הגנה על התוקפים (בני טובים, נערים נורמטיביים, איש מקצוע מוערך) או באמצעות אמירה הפשוטה ש"אין מדובר פה באונס", או שהיא סתם מגזימה. אני חושבת שהצפיה במנגנון הזה פועל מול העיניים בסיטואציה כל כך חריגה, גרמה לכך שנשים לא יכלו יותר לשתוק והחליטו לספר את סיפורן.

חשוב לשאול גם למה תגובת "המתנגדים", כלומר אלו שלא חושבים שמדובר באונס, היא כל כך אלימה. אחת הסיבות "לנרמל" את מקרי האלימות המינית היא חוסר היכולת (והרצון) להתמודד עם שכיחותם. אם נסכים שבמקרה כל כך שונה ממה שאנו רגילים לתייג כאונס היה מדובר באלימות מינית, נצטרך להכליל תחת אותה כותרת עוד מי-יודע-כמה אירועים "הרבה פחות אפורים". אם נעשה זאת, אולי נבין פתאום שאירועים שעד היום נתפסו אצלנו כ"צחוקים" היו בעצם אלימות מינית. אולי פתאום נגלה שגם אנחנו תוקפים, והמחשבה הזאת נורא מפחידה. אז עדיף להשקיע כמה שצריך בלנרמל את הסיטואציה הזאת. בעיקר את זאת. כך נרחיק מאיתנו את מה שנתפס כאונס, כך נבדיל את עצמנו מאותם תוקפים או מאותם עדי ראיה אדישים.

מעבר לזה, קיים קושי של גברים להבין איך זה *באמת* מרגיש להיות אישה בעולם הזה, איך זה *באמת* מרגיש להיות חשופה לאלימות מינית כל הזמן. חלק ניכר מהגברים לא מודעים בכלל לחוויה הנשית הזאת, ולא מסוגלים להבין אותה. הם לא מצליחים לדמיין את עצמם בעולם שבו יחסי הכוחות אינם לטובתם. הם לא מצליחים להבין את האיום התמידי שנשים נמצאות בו, את התחושה הזאת שאת עלולה להיות מושפלת או להיפגע פיזית בכל רגע נתון, אפילו שזה לא קורה כל הזמן. חוויית ה"עלולה" הזאת, שנשים חיות בה, היא חמקמקה מדי עבורם. חוסר המודעות הזה להבדלים בכוח מייצר עיוורון כלפיו כשהוא בא לידי מימוש – זה אפילו לא נחווה כשימוש בכוח. ואם אין שימוש בכוח, אז לא היה אונס. הנשים נתפסות כהיסטריות והפמינסטיות כגוזמאיות שטניות. הסדר החברתי נשמר.

התיחסות קטנה גם לסוף הסיפור. שלושה ימים לאחר חשיפת הפרשה מתגלה כעת זהותה של האישה. מדובר בזונה. היא רואיינה בחדשות ערוץ 2, שם היא טענה כי המעשים נעשו מרצונה, וכי לא היתה שום כפיה. אני מקשיבה לה, ושומעת בעיקר את הפערים: אני שומעת אותה מגינה עליהם, ואומרת: "הם עשו צחוק יותר מדי בים, אלו שהיו מסביב רצו צחוקים, אבל הם לא עשו משהו רע". או מתנצלת: "זאת הטעות שלי, קצת שתיתי וודקה, קצת התחרפנתי", או מתגוננת: "אני מאוד לא הייתי קרובה לכל הקהל כמו שעשו מזה, אלא הייתי די רחוקה מאחורי הגלים". ולא יוצא לי מהראש התיאור הזה מפיה של האישה שבסופו של דבר התקשרה למשטרה: "הבנים צעקו עלי: ‘תעופי מפה', ואמרו שלא אעז להתקשר למשטרה. הם אמרו לי ‘מה אכפת לך שאנחנו נהנים קצת"'. הם ידעו שהיא לא בסדר. הם צחקו עליה, קראו לה מכוערת, ואמרו ‘מי יילך איתה'. אחרים שם עמדו וצעקו שמי שרוצה מין אוראלי שישלם שקל ויעמוד בתור". טוב, עכשיו כבר באמת קל לקבוע שאין פה קייס. בסך הכל מדובר בזונה.

*

כמה טורים מעולים בנושא: מירב מיכאלי, מאיה קוי, נעמה כרמי, מורן בריר, הדס בשן.
ריכוז של כתיבה מהימים האחרונים (כלומר הפוסטים האלה ועוד) בבלוג האחות הגדולה: כאילו השלווה היא חוף הבהלה.

מחשבות על פליטים

אני מגיעה לשדרות הר ציון, מחנה את הקטנוע בפינת רחוב מוארת. מנסה מרחוק לזהות את הקבוצה, אבל לא רואה עדיין התקהלות. לא את שלנו, בכל אופן. אני חוצה את הכביש, ואני בגינת לווינסקי. עד היום תמיד צפיתי בה מהמרחב המגונן של כלי תחבורה כלשהו: אוטובוס, מונית שירות, קטנוע. תמיד הרגשתי צורך להתגונן. ועכשיו אני ברגל, ולבד, וכבר שקיעה. מסביבי רק גברים, כולם זרים. אני מזכירה לעצמי את המטרה שלשמה הגעתי לכאן, משתדלת לא ליחס להם כוונות זדון.

אני צועדת באחד השבילים. משמאלי גבר יושב על ספסל שמוסתר קצת בין שיחים. בזווית העין אני קולטת את היד שלו במיקום בעייתי. אני אפילו לא טורחת להסתכל כדי לבדוק אם הוא באמת עושה את מה שנדמה לי, ואני ממשיכה לא להסתכל לעברו גם כשהוא קורא לי.

די מהר אני מוצאת עוד כמה מחברי הקבוצה. זה קל, אנחנו הלבנים היחידים שם, פחות או יותר. אנחנו עומדים ביחד, נבוכים. אנחנו פה מתוך כוונה טובה, ובכל זאת זה מרגיש מוזר. לא נעים לנו.  המדריכה שלנו הערב היא סיגל רוזן, רכזת פעילות ציבורית של הפורום לזכויות פליטים. אנחנו מחכים למאחרים ויוצאים.

אנחנו מתיישבים ליד הספריה שנמצאת בגן. סיגל מתחילה להסביר על מצב הפליטים בישראל, ואומרת שמדובר בכ-50,000, למקרה שתהיתם. רובם מאריתריאה, כמה אלפים מסודן. היא מסבירה על המצב הפוליטי במדינות הללו: על המשטר הצבאי באריתריאה, על העצמאות השברירית של דרום סודן, על מלחמות השטחים בדרפור. היא מדברת על מיליונים שחיים ברעב, על היעדר תשתיות, על מחסור במי שתיה, על רצח שיטתי של עמים בידי השלטונות. בדיוק כשהיא מגיעה לסוף דבריה מגיע באשיר ומצטרף למעגל.

מיד הוא מתחיל לדבר, בעברית. מספר לנו את סיפורו. הוא נולד בכפר במערב דרפור, כ-20 ק"מ מהגבול עם צ'אד. הוא מספר על היום שבו פשטו על הכפר שלהם, בשנת 2003. מתאר איך שרפו את הכפר כולו, איך הציתו את האש כך שהרוח תעשה את העבודה. מספר איך התחבא וראה במו עיניו ילדים מושלכים אל האש, אנשים נרצחים. כשהוא מגיע לספר על הנשים והילדות הוא נעצר. אומר רק שהוא ראה במו עיניו מה עשו להן, ושקשה לו מדי לדבר על זה.

הוא מספר איך בני משפחתו ברחו לצ'אד, שם הם חיים עד היום במחנה פליטים שהקים האו"ם. מספר שהוא בחר לא לחצות את הגבול, כי רצה להישאר במדינה שלו ולהילחם על הבית שלו. הוא ברח עם כמה חברים להרים, ובמשך חצי שנה הם חיו מפירות שגדלו על העצים. מתישהו הם הבינו שאין בכוחם להילחם, וחצו את הגבול ללוב.

הוא מספר על החיים כפליט בלוב. איך היה צריך להתחבא, איך נעצר ונשלח לכלא, שם היו כלואים עוד אלפי פליטים סודנים כמוהו. הוא מספר שלאחר ששוחרר שמע בטלוויזיה על פליטים שהגיעו לישראל, וכמה מופתע הוא היה מהעובדה שכאן הם יכולים להסתובב, שכאן הם יכולים לספר את סיפורם באין מפריע. הוא החליט להגיע לכאן. הוא הצליח לקבל דרכון סודני, חצה את הגבול למצרים ומשם הגיע לארץ, ארבע שנים אחרי שביתו נשרף.

כשאנחנו שואלים אותו אם היה רוצה לחזור לסודן הוא עונה שכן. אבל לא כרגע. היה רוצה לחזור לכפר שלו, שעכשיו חיים בו אנשים אחרים, שטוענים שהכפר שלהם, אבל הוא יודע שלא. מישהו אחר גר במקום שבו פעם עמד ביתו. עד אז, הוא אומר לנו, אני רוצה לדבר. אני רוצה לספר את הסיפור שלי לכל מי שאפשר. שכולם ידעו. תודה שהקשבתם, הוא אומר.

***

סיגל ובאשיר מדברים איתנו בגינת לוינסקי. צילום: עמית בנבנישתי

הוא מדבר, ואני מצטמררת. הוא מספר איך התחבא ואני רואה מול עיני את סבי וסבתי. נזכרת במסע לפולין. שמעתי כבר סיפורים כאלה, אני חושבת לעצמי. רק שבסיפורים ששמעתי הגיבורים היו בצבע לבן ודיברו יידיש. ואז הוא מספר איך גזלו ממנו את הכפר שלו ואני חושבת: שמעתי כבר סיפורים כאלה. רק שבסיפורים ששמעתי הגיבורים היו ערבים וקראנו להם האויב.

והכל מתערבב לי: הסיפור של באשיר הפליט עם הסיפור של בני משפחתי הפליטים עם הסיפור של הפלשתינאים הפליטים ואני מבולבלת מהמהירות שבה נעשים המעברים, מחילופי התפקידים המהירים. לא מצליחה להכיל את הכל, לא מרגישה שאי פעם קיבלתי כלים. אני נזכרת באחת הפעמים שבהן הגעתי עם הצופים לליפתא – כפר נטוש בכניסה לירושלים, ממש מול השכונה בה גדלתי. היתה אז חלוקת תפקידים בשבט, הודיעו לנו מה נעשה בשנה הבאה. אני זוכרת את הדרמה, את הלחץ, את כובד המאורע. בשמונה שנותי בצופים לא עצרנו פעם אחת לחשוב על התפאורה.

בדרך חזרה לקטנוע אני הולכת לבד ברחוב הראשי, המואר. בכל זאת הלב הולם בחזה כי כבר חושך, וברחוב יש כמעט רק גברים, כולם זרים, ועדיין, כולם נראים מאיימים.

** הפוסט הוא אוסף של מחשבות בעקבות סיור בדרום תל אביב בנושא הפליטים בישראל בו השתתפתי אתמול, במסגרת פעילות של ארגון הבוגרים של אוניברסיטה בעם. הוא מתאר את החוויה האישית שלי.

קישורים: