עקרונות סיוע לכלה לעתיד

נתחיל מהסוף: בסוף התחתנו.
בסוף התחתנו, מוקפים באהבה ושמחה ואנרגיות טובות והיה כייף, ושמח, ומרגש, ומרומם לב, ומצחיק ונהדר, כמו שמרגישים ברגעים מיוחדים ומשמעותיים כאלה בחיים. מי שאמרו לי שזה עובר בטיל צדקו, מי שאמרו שאהנה צדקו, מי שאמרו 'יהיה בסדר', גם הם בדיעבד צדקו.

אבל זה העניין – שאת כל זה אני יכולה להגיד רק בדיעבד. ב"לפני", כך נוכחתי לדעת, למרות הכוונות הטהורות שלי לתת לסיפור הזה של החתונה פשוט לקרות, ולהתרגש לקראתו, ולשמוח לקראתו, ו'לקחת את הדברים בקלות' כי 'מה זה משנה בתכל'ס' ו'למי אכפת (בטח לא לי) ו'גם ככה זה רק אנשים שאוהבים אותנו' –  קמתי יום בהיר אחד (אולי זה היה ערב אחד, לפני או אחרי המדידה של השמלה, אני כבר לא זוכרת…) וגיליתי שגם אני הפכתי, איך לומר בעדינות, לבריידזילה מהגיהינום שהבטחתי לעצמי לא להיות.

עכשיו תגידו 'נו מה את מצפה', 'בסך הכל כלה ככל הכלות…', 'אין כלה שלא איכפת לה!' – (אני ארצה להכות אתכם אבל) אני אגיד לכם – יודעים מה, ברוב המקרים אתןם צודקות/ים. אבל לא אני! אני?? עם קילומטרז' בפמיניזם, עם מבט ביקורתי על תעשיית החתונות, אחרי עשור של חתונות של חברותי/ם, חמושה בציניות ובחוש הומור, א-נ-י, בריידזילה??

ובכן, כן. גם אני. מסתבר שלפחות בכל הנוגע לחתונות, חרדה מנצחת פמיניזם, מגובש ככל שיהיה. כשהשלמתי עם זה, התגבשה בלבי החלטה: להחזיר את הגלגל אני כבר לא יכולה, ולמחוק ממוחיהן של אחותי וחברותיי ואמא שלי ובנזוגי האהוב את הזכרונות הכואבים של איך-אני-יוצאת-מדעתי אני גם לא אצליח, אז לפחות אני אעשה משהו בשביל להקל על האחרות, שגם יומן יגיע בבוא העת.

אחד הדברים שהיו לי הכי קשים ב"לפני", מעבר לכל מה שקשה במילא כשמארגנים חתונה, זה ההתמודדות עם התגובות של א/נשים לאורך התקופה הזאת. כולןם כמובן נורא מתרגשים, וכולןם שמחו בשמחתי, וכולןם התעניינו באמת ובתמים בשלומי, ומפה לשם כל התשומת לב הזאת הרגישה לי לפעמים כמו ערימת קש ענקית וכבדה מדי על גב רעוע גם ככה. לפני שתמשיכו לקרוא חשוב לי להגיד לכל מי שאוהב/ת אותי ורוצה בטובתי (וגם למי שלא מכיר/ה אותי ועלול/ה לחשוב דברים רעים על הא/נשים בסביבתי) – אתן/ם נהדרות/ים, והייתןם נהדרות/ים לאורך הדרך, ובחיים לא הייתי מצליחה להתחתן בלעדיכןם (!), ובעיקר – זה לא אתן/ם, זאת אני.

ועכשיו, אחרי שהבהרנו את זה, מוגשים לכןם בזאת כשירות לציבור הכלות החרדתיות – עקרונות סיוע לכלה לעתיד, או אם תרצו – המדריך לאיך להביע עניין והתרגשות בלי לתרום להתמוטטות עצבים כוללת?

בואו נתחיל מהדברים שאומרים באוטומט, ואולי היה עדיף שלא:

"זה היום (הכי מיוחד / המושלם/ החד פעמי) שלך (שחיכית לו כל חייך/ שתכננת מהיום שנולדת/ שתמיד חלמת עליו)…."
בעעעעעעעעעעע. תסלחו לי, כן? אולי יש כאלו שזו החוויה שלהן, אבל עבורי זה גם היה מלחיץ בטירוף וגם לא בהכרח נכון וגם קיטשי ומעצבן ובעיקר – זה פשוט לא עוזר! כאילו, אני בלחץ גם ככה, איך להדגיש בפני שיש לי רק הזדמנות אחת ויחידה לעשות את זה מ-ו-ש-ל-ם יכול לעזור לי? (הבנתןם נכון, זה לא).

"נו… הכל מוכן? (שאחריו מיד מגיע) … אז מה עוד נשאר…?"
בחיי שלא היה רגע שבו לא חשבתי על רשימת המטלות האינסופית לקראת החתונה, גם כשניסיתי לחשוב על דברים אחרים. ליתר דיוק, רצתי על הרשימה הזאת בלופים כמו אוגר על ספיד. ואז השאלות האלה, שאיכשהו נשאלו בטון שיש בו שילוב של עניין כנה וקורטוב של שמחה לאיד, גרמו לי להמשיך לרוץ בלופים, רק יותר מהר, כלומר להיזכר שוב בכל מה שעוד לא עשינו ונשאר לעשות. או במילים אחרות: זה גם לא עזר.

תחקיר ספקים ("איפה עשית את השמלה…?", "מצאת כבר מאפרת…?", " אז מי בסוף ה-DJ….?")
אני יודעת, אני יודעת שזה מתוך רצון להביע עניין ולקחת חלק וולהתרגש יחד ורק מכוונות טובות, אבל גם השאלות האלו העלו לי ת'דופק. רוב הזמן מצאתי את עצמי ממלמלת בהתנצלות "עוד לא…" או מסבירה את הבחירה בספקית הזאת במקום בהיא (אגב, היו לנו בחירות נהדרות!), או מהנהנת בנימוס בזמן שמספרים לי על ספק נ-ה-ד-ר (לשירות שכבר סגרתי), או שסתם הרגשתי בתחרות של מותגי ספקים לחתונה, כשאני בכלל בחורה של קניות בשוק… בקיצור: זה גם לא עזר.

"מה שאת רוצה" וידידו המעצבן "איך שבא לך ("…כי זה היום שלך…" וכו')"
בדרך כלל אני מאוד בעד החזרת שליטה למי שזקוק/ה לסיוע, אבל במקרה של הכלה החרדתית שהייתי, מצאתי שזה בעיקר מכניס לסרטים. למה? כי אני לא יודעת מה אני רוצה או מה בא לי (אם הייתי יודעת לא הייתי שואלת, נכון?); כי אני לא מסוגלת לקבל יותר החלטות (רבאק כמההההההה החלטות!!!); כי אני לא לבד בעולם (כן, אפילו שאני מתחתנת, אפילו שאני הפאקינג הכלה, עדיין איכפת לי גם מא/נשים אחרים!); כי פשוט לא איכפת לי (ל-א  א-י-כ-פ-ת  ל-י! נשבעת!!!!).

"תשחררי"
תשחררי זה ה-לזרות-מלח-על-הפצעים של הבריידזילות. זה כמו לבקש מעיוורת להקריא לכם ספר, מחיגרת לשחק איתכם קלאס, מגידמת לסרוג לכם צעיף… להגיד לאדם חרדתי(ת) לשחרר זה קצת כמו להצביע עליה עם האצבע ולצחוק לה בפנים על משהו שממש קשה לה לעשות. מוסכם על כולנו שזה לא חברי, נכון?

גם החמודים האלה היו שם

גם החמודים האלה היו שם

בסדר, נגיד שהשתכנעתן/ם. אז מה כן?

"מזל טוב!! איזה יופי!! ממש שמח/ה לשמוע!!!" ושאר ברכות שתרצו לברך
בכלל, תגובות שמחות ומרגשות מזכירות שבקצה הדרך מחכה משהו טוב, שבחרת בו בעצמך ושבתקווה גם תהני ממנו, כשיגיע הרגע.

"מה שלומך?"
זאת שאלה מעולה לשאול מישהו/י שנמצא בתקופה מאתגרת (שלא לומר קשההההה).

"רוצה לספר לי על החתונה?"
החזרת שליטה כבר אמרנו? אז ככה עושות את זה נכון!

"את צריכה עזרה במשהו?"
ואפילו יותר טוב, להציע עזרה קונקרטית במשהו שבאמת בא לכן/ם לעזור לגביו (לעזור לך עם ההזמנות? עם המוזמנים? לירות בעצמך?). ככה הכלה יכולה לשחרר יותר בקלות את ה"לא נעים לי" שלה ואתן/ם לא נתקעות/ים עם משימה מבאסת מדי שלא ברור לכןם מאיפה היא נחתה עליכןם.

צמצום אפשרויות, מיקוד (יעני פוקוס), קבלת החלטות עבור הכלה בדברים שהשתכנעתןם שבאמת לא מעניינים אותה
תודתי הנצחית נתונה לא/נשים הטובים שעשו את הדברים האלה בשבילי.

הקשבה מכילה ("…אני לא יודעת מה נסגר איתי…", "…אני משתגעת…", "….אני ואני ואני ואני…")
תודתי הנצחית גם לאלו ששרדו את השיחות האלה ועדיין אוהבות אותי. זאת המשמעות של חברות אמת (או קרבת דם, אבל זה גם נחשב מבחינתי)!.

"אוי אני לא מקנאה בך! זה כזה כאב ראש! טוב, לפחות זה תכף נגמר…"
אשה יקרה שדיברתי איתה בתקופת הההכנות אמרה לי את המשפט הזה, ומעבר לעובדה שזה נורא הצחיק אותי, היא גרמה לי להרגיש שסוף סוף מישהו נותן מקום לאיך שאני באמת מרגישה… אז בואו נגיד שהמשפט הזה לא מתאים לכל אחת, ואני רק מניחה אותו כאן…

ועכשיו, כשהגענו לסוף, אני אגיד עוד פעם: בסוף התחתנו. והיה טוב מאוד מאוד מאוד.

אחריות אזרחית

בשבת אחרי הצהרים הגעתי סוף סוף לים. זה היה אחרי סוף שבוע של השלמת פערים בבית: שמה מכונה-עושה שוק-תולה מכונה-שוטפת כלים-שמה עוד מכונה-מבשלת-שוטפת כלים-מחליפה מצעים-תולה עוד מכונה- ובין לבין הרבה מאוד פייסבוק, בלוגים, וצדק חברתי און-ליין. התכנית היתה להתנתק קצת מהמחשב, לתת לעצמי ולחברי הפייסבוק שלי כמה שעות של מנוחה מפמינזם, הפגנות, מחאות, עוולות ושאר עניינים שבהם אני מציפה בלי הרף. בכל זאת, שבת. לכולנו מגיעה מנוחה. אז ירדתי לפגוש חברים בים.

שעה קלה אחר כך כבר הייתי עמוק בתוך השיחה הצדק-החברתי-ית הראשונה מבין שתיים שהשתתפתי בהן בשעתיים שבהן "נחתי" על החוף, כל אחת מהן עם משפט טריגרי שהצליח (איך לא) לעצבן אותי. החלטתי לנצל גם את הבמה הזאת כדי להגיב. זה קצת ארוך, תחזיקו מעמד.

1. "אני לא בא להפגנה כי דפני ליף מעצבנת אותי"
דפני-ליף-מעצבנת-אותי זה כנראה הטיעון הכי עיקש בכל המחאה החברתית הזאת, והמתסכל מכולם. הוא מתסכל כי הוא מעיד על הפער בין מה שליף (ושותפיה) מנסים שוב ושוב להגיד לבין מה שאנשים מצליחים לשמוע. הייתי רוצה לנסות ולגשר על הפער הזה.
דפני ליף היא ללא ספק אחת מסמלי המחאה החברתית, אם לא ה-סמל שלה. המחאה מזוהה איתה לגמרי, והיא מזוהה עם המחאה. ומשום מה, זה נראה כאילו ליף לא עושה כלום עם ההכתרה, כאילו היא לא ממלאת טוב את תפקידה. ואותנו זה מכעיס.

אנחנו רגילים לצפות ממנהיג שינהיג: שיגיד מה לעשות, ואיך, ומתי, שיציג יעדים ויראה את הדרך למימושם. אנחנו מצפים ממנהיג להיות אחראי על המתרחש: להיות הכתובת לכל שאלה ולספק תמיד תשובה. אנחנו אוהבים מנהיגים שאפשר "לסמוך עליהם בעינים עצומות", שזה בעצם אומר שאנחנו נוכל להסיר מעצמנו אחריות, ולהעביר אותה להם. כך הם ישאו בתוצאות, לכשיהיו, טובות או רעות. אנחנו רגילים לקבל ממנהיגינו תוצרים מדידים: נתונים, יעדים ממוספרים, שורות תחתונות של "הצלחתי" או "נכשלתי", וכך להחליט אם אנחנו רוצים להכתיר אותם מחדש. אנחנו אוהבים לקבל את התשובות שלנו מהר, ומכיוון שכך, גם המנהיגים שלנו ויתרו על הצבת יעדים רחוקי-טווח כי גם הם הבינו שבמבחן התוצאה של העם, זה פשוט לא עומד. לעם אין סבלנות לחכות, והם רוצים להישאר מנהיגים. אבל כנראה שמשהו בשיטה הזאת בכל זאת לא עובד.

דפני ליף, לעומתם, היא בכלל לא מנהיג. היא מנהיגה. היא מביאה סגנון הנהגה אחר, מהפכני, זר לנו, בשפה שאנחנו לא רגילים לדבר. היא מסרבת להיות "המנהיג" שאנחנו מכירים. היא מסרבת לעמוד בראש הפירמידה, היא מסרבת להיות זאת שמספקת תשובות-בזק, מסרבת לתת לנו ללכת אחריה בעיניים עצומות. שוב ושוב היא אומרת לנו "זה לא המאבק שלי, זה המאבק של כולם, של כולנו. האחריות שלכם ושלי היא זהה". וכמי שהורגלו להסיר מעצמם אחריות, או שבכלל מעולם לא הבינו כי עליהם מוטלת אחריות לגורלם, אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה. אז אנחנו מתעצבנים עליה במקום, כאילו היא אשמה.

אחת הטענות העיקריות נגד ההתעוררות המחודשת בקיץ היתה שהמחאה יצאה לפגרת חורף, ועכשיו עם בוא הקיץ היא חזרה ("כי זה מגניב" או משהו). "איפה דפני היתה כל החורף" זה הטיעון הבא שמשמיעים נגד המחאה. באותה נשימה, בדרך כלל, גם אומרים "המחאה לא הצליחה, שום דבר לא השתנה".

את דפני ליף אני לא מכירה באופן אישי, ולכן לא יכולה לספר כאן על מעשיה במהלך השנה האחרונה. אני כן יכולה לספר לכם על ברק סגל, שהיה "ממנהיגי" המחאה בקיץ שעבר, ושבניגוד לאחרים הבין את השיח החדש שדפני מציעה. את ברק הכרתי באוניברסיטה, בפרויקט בו הדרכנו יחד. ברק לימד פסיכולוגיה קבוצה של נוער בסיכון, תחת אג'נדה שטוענת כי הידע מגיע לכולם, ולא רק לבעלי הפריווילגיות שיכולים להשיגו. במשך שנה היו תלמידיו מגיעים לאוניברסיטה, לכיתות בהן אנחנו למדנו, ולומדים. ביחד. למחויבותו לתלמידיו לא היה גבול. בסוף אותה שנה הגיע הקיץ שבו התחילה המחאה. בשנה שאחר כך ברק בחר להיות מורה לאנגלית בבית ספר, ובשאר הזמן הוא היה פעיל מאוד (בין היתר) במאבקים של תושבי השכונות. הוא ויתר על כל התכניות שהיו לו לפני הקיץ ופעל. בשטח. עם אנשים. הלך (מילולית, הלך) ודיבר עם אנשים, על צדק, על זכויות, על אחריות אזרחית. אם לא שמעתם על זה, זה גם בגלל שברק בוחר לא להתראיין. גם הוא מבין שלא הוא המנהיג, ושלא הוא צריך להיות בקדמת הבמה. גם בעיניו זה המאבק של כולנו. כהערת אגב אספר לכם שברק הוא אחד מאותם "אנרכיסטים" שנעצרו במהלך ההפגנות במחאה.

אני רוצה לספר לכם גם על דניה דעואל, עוד מנהיגה. גם דניה הדריכה בני נוער, במקביל לברק, בפרויקט עליו סיפרתי. וכשהגיע הקיץ דניה בחרה להיות פעילה במאהל נורדאו, ובין היתר עשתה לילות כימים במאבקם של תושבי השכונות הצפוניות בת"א (ביניהם קשישים רבים) על תחבורה ציבורית הולמת שתקרב אותם לשירותים העירוניים. כמו ברק, גם דניה היא אשת חינוך, ולא רחוק היום שבו היא תנהל בית ספר. אני נבוכה לספר על כמות אירועי המחאה שדניה הזמינה אותי אליהם במהלך השנה האחרונה, פשוט בגלל שרק למעטים מהם באמת הגעתי. הרצאות, כנסים, דיונים, הפגנות, קבלות שבת – לא עבר שבוע מאז הקיץ שעבר בלי אירוע כלשהו הקשור למחאה. בטח גם עליה לא שמעתם. אני מקווה שאתם כבר מבינים לבד שזה לא אומר ששום דבר לא קרה.

דניה וברק הם חברים שלי גם בפייסבוק. זו הסיבה שבגללה אני יודעת לספר על כל מה שהם עושים. בזכותם (ובזכות עוד רבים וטובים) אני יודעת שהמחאה ממש לא עצרה במהלך החורף, אפילו להיפך. אלפי (אם לא עשרות אלפי) פעילים ברחבי הארץ עובדים במרץ מאז הקיץ שעבר. אין-ספור יוזמות חדשות החלו בעקבות המחאה של הקיץ, במספר רב של מוקדים, במספר רב של תחומים. פעילים ופעילות מצאו נושאים קרובים לליבם, והתחילו להזיז דברים. איך? הם יצאו מהבית, בתור התחלה. נפגשו, שוחחו, למדו, חשבו, יצרו, פיתחו, יזמו, הובילו, התעוררו, לקחו אחריות על עצמם, על הסביבה שבה הם חיים ועל החברה שבה הם רוצים לחיות.

ההתעוררות האזרחית הזאת לא יכולה לשאת פרי ביום אחד, וגם לא בשנה אחת. זו ציפיה מופרכת. שינויים חברתיים, בטח כאלה המבוססים על חינוך מחדש, לוקחים זמן. תוצאותיהם נמדדות ביוזמות חברתיות (והשפעתן), בחקיקה, במספר המתפקדים החדשים, באחוזי ההצבעה בבחירות. כדי לראות שינוי חברתי דרושה סבלנות. גם זה חלק מהשיח החדש. וזה בדיוק מה שדפני ליף טוענת שוב ושוב. בעיני, כשמסתכלים על זה ככה, המחאה של דפני ליף היא לגמרי סיפור הצלחה.

ולנקודה השניה.

2. "אין לי כוח לקרוא, תספרי לי"
בניגוד למשפט הראשון, שהגיע מבחור שאני לא מכירה, את המשפט השני אמר חבר קרוב, אחרי אין-ספור שיחות שניהלנו על צדק חברתי ועל המחאה. כבר חודשים ארוכים שהחבר הזה (כמו כל חברי) שומע ממני כמה התקשורת מוטה וכמה חשוב לחשוף את עצמנו למקורות מידע חלופיים כי אחרת אין באמת מושג על מה שקורה בשטח. ובכל זאת, פעם אחר פעם, אני מוצאת את עצמי בדיונים עם אנשים (הוא לא היחיד ועמו הסליחה…) שיש להם המון ביקורת, והמון התנגדות, והמון טענות נגד, אבל מינימום של מעורבות.

זה מתסכל אותי בשתי רמות: הרמה הראשונה היא הרמה האישית. יש משהו מאוד מתיש בלנהל דיון עם מישהו שצריך להסביר לו את כל התמונה מההתחלה, פעם אחר פעם, כי עמדת המוצא שלו מבוססת על חוסר ידע. זה מובן לגמרי כשחוסר הידע מוצדק, ומתסכל נורא כשחוסר הידע נובע מבחירה. אני לא מצפה מכולם לרמת המעורבות שלי, בדיוק כפי שאני לא דורשת מעצמי את רמת המעורבות של ברק או של דניה. אני כן מצפה ממי שמותח ביקורת שידע למלא את חלקו קודם ולבסס את הביקורת שלו על תמונת מצב רחבה ככל הניתן, בטח כשאני יודעת שהיא בהישג ידו, אם רק יבחר בכך.

הרמה השניה של התסכול היא הרמה החברתית. המשפט הזה "אין לי כוח, תעשי בשבילי" מייצג את תפיסת העולם של השיח הישן, של אדם שמחפש לו מנהיג שיוביל אותו בזמן שהוא נח. מתסכל אותי לחשוב על כמות האנשים שמפספסים את הנקודה העקרונית הזאת, כי היא בסופו של דבר המפתח להצלחתה או מפלתה של המחאה החברתית. אי אפשר לדרוש צדק בלי לפעול, ולו במעט, כדי להשיגו. זה פשוט לא עובד ככה. לצאת להפגנות מבלי לדעת על מה מפגינים (או מי עומד מאחורי ההפגנה) זה לא מספיק, לקרוא רק את העיתונים הגדולים זה לא מספיק, לטעון נגד המנהיגים בלי להתפקד זה לא מספיק, לבחור לא להתעניין בשיח המתנהל ברשת ובמקביל לבקר את האופן שבו המחאה מתנהלת זה כבר יותר מלא מספיק – זה פשוט מעצבן. וזה יוצר עומס אדיר (בעיקר רגשי, אגב) על אלה שכן פועלים.

 שורות תחתונות:

  • "דפני ליף מעצבנת אותי" זו לא סיבה מספיק טובה לא להיות מעורבים. דפני ליף לא בוחרת להנהיג את המחאה הזאת באופן אליו אנו רגילים, היא לא מבקשת לה את המושכות ואין שום סיבה להמשיך ולהעמיד אותה במיקום הזה. לא טוב לכם דפני ליף? בואו ותגידו מה כן. בואו ותפעלו בדרך שלכם. אבל תפסיקו להפיל עליה את האחריות. מדובר בחיים שלכם בסופו של דבר. הסיפור פה הוא לא היא, הוא אנחנו.
  • המידע לגבי המחאה קיים, גם אם אתם לא מוצאים אותו בעיתון. הוא קיים באתר המחאה, בבלוגים, בפייסבוק, בטוויטר. באמת שלא צריך להתאמץ כדי להיות חשופים לנעשה בשטח. לקיחת אחריות אישית היא הצעד הראשון בדרך לשינוי חברתי. יש לכם ביקורת כלפי מה שקורה? מעולה. צאו לשטח ותתחילו ללמוד. תהיו מעורבים. אל תשבו בבית מול הטלוויזיה בתריסים מוגפים ותגידו "לא קורה שום דבר". זה לא עובד ככה יותר. ואם לא בא לכם, אז לפחות אל תמתחו ביקורת. באמת שזה לא עוזר.
  • ואם כבר – כדי לעזור להגביר את הנגישות למידע, קחו חלק בהפצתו. השתמשו בכלים שהאינטרנט מציע כדי להגיע לעוד אנשים, כדי לספר להם על דברים שבעיניכם הם חשובים. זה הרי כל כך פשוט, וזה חלק מהמהות של אחריות חברתית.
  •  השינוי כבר קורה. פשוט צריך לפקוח עיניים כדי לראות אותו.

אקטיביזם רשת (או: הכוח הטמון בעכבר ומקלדת)

לפני ארבעה חודשים הגיע לקיצו פרק המלצרות בחיי. הורדתי בפעם האחרונה את הסינר השחור, ויצאתי לדרך חדשה… הנחתי שהאבטלה תהיה עניין זמני, שבוע-שבועיים-גג-חודש עד שאני מוצאת עבודה חדשה. בגלל שכיוונתי למשהו חברתי, אתם יודעים, עם משמעות, נאזרתי בסבלנות וניחמתי את עצמי שאם זה לא יצליח, תמיד אוכל לרדת מהעץ שעליו טיפסתי – חזרה למלצרות.

בפועל, הימים חלפו, ואחריהם השבועות, וחשבון הבנק הלך והצטמק. יום רביעי היה מגיע ואיתו ההכרזה "טוב, בשבוע הבא אני יוצאת לסבב מסעדות", ובימי ראשון הייתי נותנת לעצמי "עד סוף השבוע הזה" לפני שאני מרימה ידיים. כך זה המשיך, ופעם אחר פעם לא הצלחתי להביא את עצמי לחזור לשרת לקוחות. המחשבה על השאלה "קפה גדול או קטן?" היתה קשה מנשוא… כך, בעודי ממתינה ללוח המודעות בשתי"ל שיתעדכן, נשארתי עם שפע זמן פנוי. בגלל שאין לי טלוויזיה, את החלל בחיי תפס המחשב והשעות מול האינטרנט הלכו והתארכו.

מבחוץ זה נראה כמו עוד התמכרות: בני המשפחה כבר התחילו לדאוג, החברים הרימו גבה. "איך לא נמאס לך מהמחשב??" הוטח אלי מכל עבר. "אתם לא מבינים…", גמגמתי, "אני לומדת…". ועכשיו, סוף סוף, הגיע הזמן להסביר.

כפי שציינתי בעבר, לא נולדתי עם מודעות פוליטית. האמת היא שאפילו לא הבנתי את משמעות הביטוי "מודעות פוליטית", עד שנחשפתי לראשונה לפמיניזם. "פוליטיקה" היה הדבר הזה שקורה בכנסת, והיה לי ברור שמזה עדיף להתרחק ככל הניתן. הייתי מודעת לקיומם של תחלואים בחברה, אבל לא היו לי שום כלים לבחון אותם, לא היתה לי יכולת לראות את התמונה הגדולה.

כשהגעתי לאוניברסיטה המצב השתנה. נחשפתי לתיאוריות שונות במדעי החברה, למדתי את משמעותן של מילים נוספות הנגמרות ב"יזם". הכרתי חברות וחברים חדשים, עם מודעות חברתית מפותחת משלי. למדתי איך לחפש מידע ובו זמנית להיות ביקורתית כלפיו. דרך הפמיניזם נחשפתי לראשונה ל"בלוגספירה" (דרך בלוגים פמיניסטיים), והייתי מרותקת. הנגישות הזאת למחשבות ורעיונות של אחרות ואחרים קסמה לי בצורה שעוד התקשיתי להסביר. אבל לצד כל זה, מלצרתי חמש פעמים בשבוע, ולא נותר לי ממש זמן להעמיק בתכנים.

כשסיימתי ללמוד התפנה גם הזמן, והצלילה אל הרשת העמיקה. הבנתי ש-ynet זה ממש לא מספיק, והוספתי גם את "הארץ". גיליתי על קיומו של גוגל רידר* (תודה נועה). התחלתי להתנדב במרכז סיוע**. כמה חודשים אחר כך, והחלל הנוסף שהאבטלה יצרה בחיי התמלא גם הוא במהירות. הבלוגספירה היא רשת צפופה ומסועפת, וכך הבלוגים הובילו אותי אחד לשני. אל הבלוגים הפמיניסטיים נוספו בלוגים על כל מה ש"חם" ברשת האינטרנט ואחריהם גם בלוגים יותר "שמאלניים" (היום יש יותר מ-40 בלוגים שאחריהם אני עוקבת…). מפה לשם הבנתי שלראשונה בחיי, יש לי עמדה פוליטית!! (כן, גם אותי זה מרגש). במקביל, היקף הפעילות בפייסבוק עלה משמעותית. התחלתי לשתף אחרים בעוד ועוד כתבות ופוסטים שקראתי. "חברי פייסבוק" שלא דיברתי איתם שנים החלו להגיב לדברים שפרסמתי. החשוב הוא, שנוצרו דיונים, גם אם הם לא הסתיימו בהסכמה. עוד במקביל, אזרתי אומץ ופתחתי את הבלוג הזה (שלא סתם התחיל תחת השם "בקצב הזה אני יעשה לך הייד"…). זה היה אחרי שמצאתי שאני לא רק קוראת אחרים, אלא שגם יש לי מה להגיד. ולבסוף, העליה בהיקף הפעילות ברשת הובילה ליצירה של קשרים חדשים – בזכות האינטרנט הגעתי לנשים וגברים עם אג'נדה משותפת לשלי (ולעתים מנוגדת), שאחרת לעולם לא הייתי מכירה או פוגשת. התאפשר שיח מפרה, התרחשה למידה, התגבשו דיעות, נוצרו קשרים שמובילים לפעולה.

***

בחודשים האחרונים סיפרו לי כמה וכמה א/נשים על הרצון שלהם לפתוח בלוג, המלווה בחשש גדול. אחד הטיעונים המרכזיים היה "בשביל מה, אחרות ואחרים כבר עושים את זה, והם במילא כותבים את כל מה שאני רוצה להגיד". אני מבינה את החשש הזה, כי גם אני חוויתי אותו. יותר מזה, נחשפתי לכל כך הרבה כותבות וכותבים מוכשרים, עד שלא פעם אני מוצאת את עצמי מתוסכלת מחוסר היכולת למצוא את המילים המתאימות, או את הדרך המדוייקת להעביר את המסרים.

לאותם א/נשים אני רוצה לספר סיפור קטן, שמצאתי שמצליח להרגיע אותי: באחת הסדנאות מטעם מרכז הסיוע, הצטרפתי לעופר – מנחה ותיק, איש חינוך אמיתי, ולשמחתי גם חבר. בסיום הסדנא עשינו סבב שבו כל אחת מהנערות התבקשה לתאר איך (או עם מה) היא יוצאת מהסדנא. כשהגיע תורה של אחת הנערות לדבר היא אמרה "אין לי מה להוסיף… מה שהיא אמרה" (והצביעה על חברתה). עופר, בתגובה, אמר לה "אז מה אם זה אותו דבר, מהפה שלך זה בטח ישמע אחרת". והיא השתכנעה.

את המסר הזה אני רוצה לחזק. כל אחת ואחד מוספים לשיח, גם אם מדובר "רק" בהנהון הסכמה (או לייק, גם זה סוג של תגובה…). המילים שיוצאות תחת המקלדת שלי יהיו אולי דומות למילים של אחרות, אבל יהיה בהן גם את הטאצ' שהוא רק שלי. המקומות האלה, שבהם החפיפה אינה מושלמת, הם אלו שתורמים בסופו של דבר לשיח מפרה.

***

אז מה אני רוצה, בעצם. אני הרי לא מחדשת פה משהו בכך שאני טוענת שהאינטרנט מקרב בין אנשים. זה אמנם מרגש, אבל זו לא הנקודה.

הנקודה היא שבשנה האחרונה נוכחתי לדעת מה האינטנרנט מאפשר. אפשר לטעון כלפי שאני חיה בבועה, או שככל שחולף הזמן אני מקיפה את עצמי יותר באנשים שחושבים כמוני ומתרחקת מהמציאות. גם זה כנראה יהיה נכון, אבל לא רק. כי בתקופה הזאת היכולת שלי להבין ולבקר את המציאות שבה אני חיה השתפרה פלאים. נחשפתי למידע שבחיים לא הייתי נחשפת אליו לולא האינטרנט. התוודעתי לחוויות של עוד א/נשים, שמעתי, השמעתי, התנגדתי, הסכמתי. חלק מהאינטרקציות האלה הובילו לעשיה וחלקן פשוט הקלו, או היוו נחמה. בעצם, לא רק נחמה. יש בהן גם תקווה.

שלל קמפיינים באינטרנט (למשל Iranians we love u או הקבוצה אני פמיניסטית וגם אין לי חוש הומור) מהווים דוגמה חיה לדרך שבה האינטרנט מצליח לחבר בין אנשים, והחיבור הזה מתרגם לפעולה. אקטיבזם (בעיני לפחות) זה לא רק לצאת להפגנות. זה גם להעלות מודעות ולעורר שיח בשיטת "תעביר את זה הלאה" באמצעות רשתות חברתיות (כמו הפייסבוק), זה גם לחדד לעצמי ואז להביע את מה שאני חושבת באמצעות בלוג, זה גם להצטרף לקבוצות חשיבה ברשת, וליצור קשרים, ולהגות רעיונות ובסוף – להוציא אותם לפועל.

"אקטיביזם רשת" הוא אולי לא מספיק, אבל הוא התחלה. הוא מביא לשינוי בסביבה המיידית (קטן ככל שיהיה), ומהווה קרש קפיצה לרמות מורכבות יותר של עשיה. הוא מאפשר להתחיל לעשות בקטן (כביכול), מהבית, באמצעות לא יותר מעכבר ומקלדת. זה משהו שכל אחת ואחד יכולים לעשות. כשמסתכלים על זה רגע מבחוץ, התרומות ה"קטנות" של כל אחת ואחד מסתכמות לכדי משהו גדול, אפילו מאוד גדול. ולמשהו הגדול הזה, כבר באמת יש כוח לשנות.

 ***

* גוגל רידר (הסבר למאותגרים טכנולוגית) – שירות של גוגל שמאפשר לעשות מעין מנוי (כן, כמו RSS) לתכנים נבחרים באינטרנט. כך בכל פעם שהאתר/ בלוג מתעדכן, מופיע פריט שלא נקרא ברשימת הקריאה (בדיוק כמו שמתקבל מייל, רק ברשימה נפרדת ומרוכזת). ניתן להגיע אליו דרך התפריט העליון של שירותי גוגל, אבל רק באנגלית.

** מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בת"א (זה שם קצת ארוך בתוך הפוסט…).

אם אשכחך ירושלים

שלום, קוראים לי דפנה, וגם אני ירושלמית. זאת אומרת, לא בדיוק, כי עכשיו אני בתל אביב, כמו כולם, אבל במקור – ירושלמית. כמו רבותים לפני, גם אני עזבתי את עיר הקודש לטובת עיר החטאים, וגם היום, חמש שנים אחרי המעבר, ואפילו שאני כבר פמיניסטית-תל-אביבית-זועמת, ה"ירושלמית" היא עדיין חלק ממי שאני.

כמו כל מהגרת, גם לי יש יחסי אהבה-שנאה עם המקום שעזבתי (להלן), והמודעות החברתית החדשה שלי לא מקילה עלי את ההתמודדות עם העיר. לראשונה בחיי חוויתי השנה את יום ירושלים כסמולנית בעלת סוג של מודעות פוליטית, מה שאומר, בגדול, שבעיקר התביישתי. מצעד דגלים מתריס ברובע המוסלמי, הפרדת נשים-גברים ברחובות קינג ג'ורג' – פחות סיבות לשמוח, בלשון המעטה. וכך, עם הטעם הרע בפה, הגעתי לי בלילה לירושלים, לאירוע לילה לבן במסגרת יום הסטודנט בעיר.

התוכנית המקורית היתה להתאוורר קצת מעניינים ברומו-של-פמיניזם, לשים את המודעות הפוליטית החדשה בצד, ופשוט להנות מהמופעים השווים. כן, בטח. כשנכנסנו למתחם, מוש בן ארי כבר היה על הבמה. ההפתעה שחשתי מנוכחותה של כנרת אישה בהרכב קיבלה מהר מאוד פרשנות פמיניסטית: אם אני מופתעת מאישה בהרכב הנגנים, סימן שזה לא קורה הרבה. גם במוזיקה, כך הסתבר לי די מהר, אין ייצוג שווה של נשים וגברים על הבמה (ונכון שזה לא אמור להפתיע, אבל איכשהו תשומת הלב שלי לא הופנתה לשם. לכאורה זה תחום שבו סביר למצוא פחות הבדלי ייצוג בין המגדרים. או שסתם הייתי תמימה).

בגלל שהפמיניסטית כבר התעוררה, את המשך הערב העברתי בבחינת ההרכבים שהופיעו על הבמה. וזה הדיווח: מוש בן ארי: שתי נשים, אחת מנגנת בכינור ואחת שרה. שרית חדד: שתי זמרות ליווי. הפרוייקט של עידן רייכל: שתי זמרות. אביב גפן: גיטריסטית. הדג נחש: רק גברים. ברי סחרוף: רק גברים. כמנהגי, הייתי מאוד שמחה לכתוב את שמות הנשים שהופיעו על הבמה, אבל מלבד כברה קסאי ששרה בפרוייקט של עידן רייכל, התקשתי למצוא את שמות הנשים בהרכבים.

אבל לא רק על זה רציתי לספר.

עם כמה שאני אוהבת לשנוא את ירושלים עכשיו, בכל זאת גם דברים טובים קורים בה, ויום הסטודנט הוא אחד מהם. נכון שאומרים שתל אביב היא המקום שבו כל אחד יכול להיות עצמו, אבל בינינו – זה שקר. את ההטרוגניות והחופש אני מרגישה דווקא בירושלים, בערבים כמו יום הסטודנט, שבהם אני רואה חילוניים ודתיים רוקדים ביחד לשירתה של שרית חדד, שבהם אני יכולה לנעול סנדלי טבע עם גרביים (כי קר) ואף אחד לא יסתכל עלי מוזר. אני מודה שאני מתרגשת בכל שנה מחדש למראה האלפים שזורמים במורד רחוב בצלאל אל גן סאקר, שמים את המחלוקות בצד, ולערב אחד פשוט שמחים. ואני מודה גם שלא משנה כמה זמן יעבור, או כמה חילונית אני אהיה, אני לא אצליח להתכחש לקדוּשה שאופפת את העיר. הצמרמורת שחלפה בי כשמוש ואלפי האנשים שרו כאיש אחד את שיר למעלות גורמת לי להבין שבסופו של יום, עדיין, תפילות נשמעות לי קצת אחרת בירושלים.

כששורפים לך את הבית (יום ירושלים)

בפוסט הזה יש בעיקר תמונות. מדובר בתמונות עדכניות של שבט הצופים אריאל בשכונת רמות בירושלים, שהיה הבית השני שלי במשך שמונה שנים ולא פעם גם הראשון. המקום שבו התחנכתי, התפתחתי, הרגשתי שייכת. המקום שבהרבה מובנים, מטאפוריים ומוחשיים, מהווה את הבסיס למי שאני.

וככה זה נראה היום:

השבט הוא הבית. כתוב מעל מה שהיה פעם הכניסה למבנה.

כל הגג קרס.

חדר הדרכה

הציור במסדרון השבט נשמר וחודש עוד מימי כחניכה.

מי צריך גג עם כאלה שמים

כבר כמה חודשים שהמבנה עומד שרוף. להערכת מכבי האש והמשטרה מדובר בהצתה. לא, זאת לא הפעם הראשונה, אבל מאוד ייתכן שזו הפעם האחרונה. השבט עצמו בסכנת סגירה, פשוט כי לא נותרו מספיק בני נוער חילוניים בשכונה.

אני משאירה לאחרים לכתוב על העיר, ועל יום ירושלים, על המורכבות והיופי והאוויר והקדושה. אני נשארת עם התמונות של מקום שפעם קראתי לו הבית, והיום אני כבר לא ממש מצליחה.

יום ארוך של פמיניסטית מתחילה

בוקר
סדנה שגרתית בבית ספר מטעם מרכז הסיוע. עוד חשד למקרה של אלימות מינית כלפי נערה.

צהרים
הסרט miss representation (פרומו). אני עוד אכתוב עליו באריכות ולכן לא ארחיב כאן, אבל בואו רק  נגיד שתוך כדי צפיה יצא לי עשן מהאוזניים. הסרט מציג את הפערים בייצוגי נשים וגברים בתקשורת בארה"ב. הטענה המרכזית של הסרט היא שעלינו להציג יותר מודלים של נשים חזקות ומשפיעות בשביל לעודד עוד נשים להאמין כי גם הן יכולות. אני צופה ומתעצבנת. ומתעצבנת, ומתעצבנת. זה לא שהופתעתי מהנתונים המקוממים בסרט, אלו דברים שכבר ידעתי. בכל זאת, המנה הגדושה הזאת של ייצוג לא הולם גרמה לי להיות שוב מתוסכלת מעד כמה שהמצב נורא.

קצת יותר מאוחר בצהרים
טלפון הביתה לשתף את אמא שלי ואחותי ב"עד כמה המצב נורא". התגובה הראשונה שלהן: "טוב, אבל למה את כל כך כועסת, תירגעי".
זה המקום להזכיר שלהגיד למישהי כועסת "תירגעי" זה הדבר הכי פחות טוב שאפשר לעשות בשבילה…

שעה אחר כך
מנתקת את השיחה עם אמא. למרות הדיון המתיש, שאלת ה-"אבל למה את כל כך כועסת" נותרה לא פתורה. אני עדיין ממש כועסת. רגע, אני פמיניסטית… אני זועמת, זאת המילה.

לפנות ערב
צעדת השרמוטות, גן מאיר. מספר שווה של שרמוטות, גברים תומכים, וצלמים. אני פוגשת את רזיה חברתי היקרה. "תגידי", אני שואלת אותה "גם את עדיין כועסת לפעמים, נכון? אני לא היחידה?"

ערב
מתחילות לצעוד. טשרניחובסקי, על המדרכה. ואז בשד' בן ציון. ואז תרס"ט, ואז שד' חן. אמנם יש לנו שלטים, אבל כבר חושך. לא פעם אנחנו עומדות במרכז השדרה, מוסתרות מהפנסים על ידי העצים הגדולים, צועקות אחת לשניה "לא זה לא!" ומהנהנות אחת לשניה בהסכמה. רזיה ואני מחייכות למצלמה עם השלטים בידינו. מספר השרמוטות קצת עלה. ובכל זאת, למרות ההליכה, ולמרות הקור ברחוב, והחברים שפגשתי תוך כדי, הכעס לא שוכך.

[מחשבות כועסות מהצעדה: למה לא אישרו לנו לצעוד ברחוב הראשי, למה אנחנו נעצרות כל פעם במרכז הרחוב ולא ליד צומת, למה אנחנו לא מפנות את השלטים לכיוון הנהגים בכבישים, למה באו כל כך מעט נשים, למה אנחנו לא מצליחות לנצל טוב יותר את העובדה שאנחנו כבר נמצאות במרחב הציבורי, למה גם ההפגנה הזאת היא מנומסת כל כך, למה הסיבה היחידה שיש לה איזשהו הד תקשורתי היא האפשרות לפרסם אח"כ תמונות של נשים בחזיה…]

ממש לקראת הסוף אני עומדת ליד מפגינה שמוטרדת על ידי צלם. זהו, הצעדה הסתיימה.

ערב מאוחר
"די," אני אומרת לעצמי מיואשת, "תירגעי". הצעקות התישו את כוחי, המפגינות החלו מתפזרות מהכיכר. אני מזכירה לעצמי כמה זה בכל זאת היה חשוב. אני אומרת למארגנות הצעדה תודה כנה*.

אני משוחחת עם עצמי שיחה רגועה בדרך הביתה:
– יופי, לפחות יש לי תמונה לשים בפוסט על הצעדה.
– רגע, מה תמונה? את לא שמה תמונה שלך בבלוג.
– אה, נכון. אני לא מפרסמת שם תמונות שלי.
[שתיקה]
– למה בעצם אני לא שמה תמונה שלי בבלוג? למה אני לא כותבת בשמי המלא? למה לקח לי חצי שנה בין ההחלטה לפתוח בלוג להחלטה לקשר אותו אלי, לפרסם אותו בפייסבוק? הרי כל מי שמכיר אותי כבר במילא יודע מה אני חושבת…
[התשובה האסוציאטיבית הראשונה היתה כל כך לא פמיניסטית, שאני כמעט מתביישת לספר עליה כאן]
– את באמת רוצה שהבחור הבא שיגגל את השם שלך לפני הדייט יגיע ישר לבלוג?! ככה באמת לא תמצאי חתן.

שוב זועמת.

***

יום אחר כך, קצת יותר רגועה
אני מנסה להבין קצת יותר לעומק. האם בקישור שמי המלא לבלוג שלי אני מסכנת את עצמי איכשהו (מעבר לסוגיית החתן כמובן)? אולי אני חוששת שזה יגביל אותי בכתיבה?

אני הרי לא היחידה. ב"ראומה", "יחסי מין", "משהו לנשנש כשהאורחים יגיעו" – שלושה מהבלוגים היותר ידועים בעולם הזה של כתיבה פמיניסטית – זהות הכותבות לא לגמרי ידועה (הבלוגים כתובים בשם פרטי / שם מלא ובכל מקרה בלי תמונה), והם לא היחידים כמובן. זה לא הפך אותם לפחות משמעותיים או פחות משפיעים – הבלוג שלי, שנפתח בזכותם, הוא הראיה לכך.

אני חושבת על המשפט "האישי הוא הפוליטי", ועל miss representation. תוהה האם אין ערך בכך שנעמוד מאחורי המילים שלנו בפה מלא (ושם מלא, ותמונה). איזה מסר עובר בהסתרה הזאת של הזהות, בכתיבה ב(סוג של)מחתרת? מה עומד מאחוריה? מה עומד מאחוריה במקרה שלי? ואיפה עובר הגבול בין האישי לפוליטי? מתי הוא נחצה?

עוד יום אחר כך, באמת רגועה
בינתיים, כמו שאפשר להבין, הפוסט פורסם בלי תמונה.

* חשוב לי לחזור ולהדגיש את הערכתי הרבה למארגנות הצעדה שהצליחו להוציא א/נשים לרחוב ולעורר שיח חברתי חשוב על תרבות האונס. תבורכו.

מחשבות על פליטים

אני מגיעה לשדרות הר ציון, מחנה את הקטנוע בפינת רחוב מוארת. מנסה מרחוק לזהות את הקבוצה, אבל לא רואה עדיין התקהלות. לא את שלנו, בכל אופן. אני חוצה את הכביש, ואני בגינת לווינסקי. עד היום תמיד צפיתי בה מהמרחב המגונן של כלי תחבורה כלשהו: אוטובוס, מונית שירות, קטנוע. תמיד הרגשתי צורך להתגונן. ועכשיו אני ברגל, ולבד, וכבר שקיעה. מסביבי רק גברים, כולם זרים. אני מזכירה לעצמי את המטרה שלשמה הגעתי לכאן, משתדלת לא ליחס להם כוונות זדון.

אני צועדת באחד השבילים. משמאלי גבר יושב על ספסל שמוסתר קצת בין שיחים. בזווית העין אני קולטת את היד שלו במיקום בעייתי. אני אפילו לא טורחת להסתכל כדי לבדוק אם הוא באמת עושה את מה שנדמה לי, ואני ממשיכה לא להסתכל לעברו גם כשהוא קורא לי.

די מהר אני מוצאת עוד כמה מחברי הקבוצה. זה קל, אנחנו הלבנים היחידים שם, פחות או יותר. אנחנו עומדים ביחד, נבוכים. אנחנו פה מתוך כוונה טובה, ובכל זאת זה מרגיש מוזר. לא נעים לנו.  המדריכה שלנו הערב היא סיגל רוזן, רכזת פעילות ציבורית של הפורום לזכויות פליטים. אנחנו מחכים למאחרים ויוצאים.

אנחנו מתיישבים ליד הספריה שנמצאת בגן. סיגל מתחילה להסביר על מצב הפליטים בישראל, ואומרת שמדובר בכ-50,000, למקרה שתהיתם. רובם מאריתריאה, כמה אלפים מסודן. היא מסבירה על המצב הפוליטי במדינות הללו: על המשטר הצבאי באריתריאה, על העצמאות השברירית של דרום סודן, על מלחמות השטחים בדרפור. היא מדברת על מיליונים שחיים ברעב, על היעדר תשתיות, על מחסור במי שתיה, על רצח שיטתי של עמים בידי השלטונות. בדיוק כשהיא מגיעה לסוף דבריה מגיע באשיר ומצטרף למעגל.

מיד הוא מתחיל לדבר, בעברית. מספר לנו את סיפורו. הוא נולד בכפר במערב דרפור, כ-20 ק"מ מהגבול עם צ'אד. הוא מספר על היום שבו פשטו על הכפר שלהם, בשנת 2003. מתאר איך שרפו את הכפר כולו, איך הציתו את האש כך שהרוח תעשה את העבודה. מספר איך התחבא וראה במו עיניו ילדים מושלכים אל האש, אנשים נרצחים. כשהוא מגיע לספר על הנשים והילדות הוא נעצר. אומר רק שהוא ראה במו עיניו מה עשו להן, ושקשה לו מדי לדבר על זה.

הוא מספר איך בני משפחתו ברחו לצ'אד, שם הם חיים עד היום במחנה פליטים שהקים האו"ם. מספר שהוא בחר לא לחצות את הגבול, כי רצה להישאר במדינה שלו ולהילחם על הבית שלו. הוא ברח עם כמה חברים להרים, ובמשך חצי שנה הם חיו מפירות שגדלו על העצים. מתישהו הם הבינו שאין בכוחם להילחם, וחצו את הגבול ללוב.

הוא מספר על החיים כפליט בלוב. איך היה צריך להתחבא, איך נעצר ונשלח לכלא, שם היו כלואים עוד אלפי פליטים סודנים כמוהו. הוא מספר שלאחר ששוחרר שמע בטלוויזיה על פליטים שהגיעו לישראל, וכמה מופתע הוא היה מהעובדה שכאן הם יכולים להסתובב, שכאן הם יכולים לספר את סיפורם באין מפריע. הוא החליט להגיע לכאן. הוא הצליח לקבל דרכון סודני, חצה את הגבול למצרים ומשם הגיע לארץ, ארבע שנים אחרי שביתו נשרף.

כשאנחנו שואלים אותו אם היה רוצה לחזור לסודן הוא עונה שכן. אבל לא כרגע. היה רוצה לחזור לכפר שלו, שעכשיו חיים בו אנשים אחרים, שטוענים שהכפר שלהם, אבל הוא יודע שלא. מישהו אחר גר במקום שבו פעם עמד ביתו. עד אז, הוא אומר לנו, אני רוצה לדבר. אני רוצה לספר את הסיפור שלי לכל מי שאפשר. שכולם ידעו. תודה שהקשבתם, הוא אומר.

***

סיגל ובאשיר מדברים איתנו בגינת לוינסקי. צילום: עמית בנבנישתי

הוא מדבר, ואני מצטמררת. הוא מספר איך התחבא ואני רואה מול עיני את סבי וסבתי. נזכרת במסע לפולין. שמעתי כבר סיפורים כאלה, אני חושבת לעצמי. רק שבסיפורים ששמעתי הגיבורים היו בצבע לבן ודיברו יידיש. ואז הוא מספר איך גזלו ממנו את הכפר שלו ואני חושבת: שמעתי כבר סיפורים כאלה. רק שבסיפורים ששמעתי הגיבורים היו ערבים וקראנו להם האויב.

והכל מתערבב לי: הסיפור של באשיר הפליט עם הסיפור של בני משפחתי הפליטים עם הסיפור של הפלשתינאים הפליטים ואני מבולבלת מהמהירות שבה נעשים המעברים, מחילופי התפקידים המהירים. לא מצליחה להכיל את הכל, לא מרגישה שאי פעם קיבלתי כלים. אני נזכרת באחת הפעמים שבהן הגעתי עם הצופים לליפתא – כפר נטוש בכניסה לירושלים, ממש מול השכונה בה גדלתי. היתה אז חלוקת תפקידים בשבט, הודיעו לנו מה נעשה בשנה הבאה. אני זוכרת את הדרמה, את הלחץ, את כובד המאורע. בשמונה שנותי בצופים לא עצרנו פעם אחת לחשוב על התפאורה.

בדרך חזרה לקטנוע אני הולכת לבד ברחוב הראשי, המואר. בכל זאת הלב הולם בחזה כי כבר חושך, וברחוב יש כמעט רק גברים, כולם זרים, ועדיין, כולם נראים מאיימים.

** הפוסט הוא אוסף של מחשבות בעקבות סיור בדרום תל אביב בנושא הפליטים בישראל בו השתתפתי אתמול, במסגרת פעילות של ארגון הבוגרים של אוניברסיטה בעם. הוא מתאר את החוויה האישית שלי.

קישורים: