חוף בוגרשוב

כמו רבות אחרות, גם אני לא שקטה מאז התפרסמה פרשת "המין הקבוצתי" בחוף בוגרשוב. שלושה ימים אחרי, והרשת לא נרגעת. פוסטים, סטטוסים, ציוצים. נדמה כי כולן מדברות על זה, וכולן חסרות מנוחה. כולן עצובות. עוד ועוד נשים מספרות את סיפוריהן האישיים: אונס, נסיונות אונס. דוגמאות אפשר למצוא כאן, כאן, כאן וכאן והן ממש לא היחידות.

בעודי כותבת את הפוסט התפרסם ראיון עם האישה בחדשות ערוץ 2, והתבררה גם גרסתה. אני אתיחס לכך בהמשך, אבל קודם אני רוצה להתעכב מה שקרה בימים האחרונים. אני מנסה להבין מה היה כל כך טריגרי בפרשה הזאת, למה דווקא הסיפור הזה עורר כזה גל תגובות, ומה השפיע על השיח הציבורי שהתפתח בעקבות המקרה.

המקרה בים לא תואם את "סצנת האונס" הקלאסית. זה לא קרה בחושך, באיזו סמטה אפלה. לא היה שם גבר (= זר, כהה, מלוכלך, הומלס עם קעקועים וסכין) שתוקף אישה (= צעירה, תמימה, יפה ובלונדינית). לא היתה שם אלימות פיזית, לא ראינו סימנים לכפייה. כל כך הרבה עדים לאירוע לא חשבו שקורה פה משהו רע. לפיכך, רבים פסקו בנחרצות שלא מדובר באונס, ואף יצאו למסע השמצות נוסף נגד "הפמיניסטיות הפטרוניות" שהן בעצם פוריטניות ותו לא. ההתנגדות הזאת היתה קשה כל כך על רקע הכאב שחשו א/נשים (אבל בעיקר נשים) כששמעו על הסיפור.

אני משתדלת להימנע מחלוקה ל"נשים" מול "גברים" כשאני מדברת על אלימות מינית מתוך הבנה שלא רק נשים נפגעות. אבל הפעם אני כן אדבר בהכללה על נשים וגברים, כי אני חושבת שאחת הסיבות לפער הזה בפרשנות של הסיטואציה קשור לחוויה השונה של גברים ונשים במרחב ציבורי בכלל, ובהקשר של מין בפרט.

נדמה לי שמה שזעזע את כולם יותר מכל בפרשה הזאת זו האדישות. האדישות הזאת של הסביבה המיידית באירוע כואבת לכל מי שאי פעם חוותה (וחווה) סוג כלשהו של אלימות מינית – הטרדת רחוב או גילוי עריות כאחת. "האדישות החברתית" מתבטאת בהתעלמות, שתיקה, השתקה והכחשה. היא נמצאת כמעט בכל סיטואציה של אלימות מינית, והיא גם זו שמאפשרת אותה. היא מאיימת על נשים דרך החוויה הפרטית שלהן: אם א/נשים נשארו אדישים ל"מין קבוצתי" חריג על חוף הים, איך ניתן יגיבו למקרה "פעוט" כמו הטרדה מינית? למה שיגידו משהו כשיראו גבר ש"בסך הכל" צובט לאישה בתחת, או מניח עליה יד באוטובוס? בטח ובטח אם הוא רק מדבר אליה לא יפה. והרי אין אישה (למיטב ידיעתי) שלא חוותה איזושהי הטרדה מינית בחייה, או שאינה חשופה לאלימות מינית בחלק ניכר מזמנה. הסטיאוציה הזו מראה לכל אחת ואחת באיזו קלות היה ניתן להפקיר גם אותה.

במקביל לפחד שההבנה הזו מייצרת, עולה גם הזיכרון המקרים הקודמים – המקרים שבהם החברה כבר הפקירה את אותן נשים, כשהחוויה הפרטית נתפסה כ"אפור" או כלא חמורה מספיק. אותם מקרים חרגו מסכמת האונס המוכרת, ומכיוון שכך החברה לא הצליחה להכילם. כשמשהו מאיים מכדי להתמודד איתו, מנסים לגרום לו להיעלם. עושים זאת על ידי האשמת הקורבן (היא רצתה את זה, היא הלכה איתם מרצונה, היא לא התנגדה, היא התלבשה חשוף, היא אוהבת סקס), או הגנה על התוקפים (בני טובים, נערים נורמטיביים, איש מקצוע מוערך) או באמצעות אמירה הפשוטה ש"אין מדובר פה באונס", או שהיא סתם מגזימה. אני חושבת שהצפיה במנגנון הזה פועל מול העיניים בסיטואציה כל כך חריגה, גרמה לכך שנשים לא יכלו יותר לשתוק והחליטו לספר את סיפורן.

חשוב לשאול גם למה תגובת "המתנגדים", כלומר אלו שלא חושבים שמדובר באונס, היא כל כך אלימה. אחת הסיבות "לנרמל" את מקרי האלימות המינית היא חוסר היכולת (והרצון) להתמודד עם שכיחותם. אם נסכים שבמקרה כל כך שונה ממה שאנו רגילים לתייג כאונס היה מדובר באלימות מינית, נצטרך להכליל תחת אותה כותרת עוד מי-יודע-כמה אירועים "הרבה פחות אפורים". אם נעשה זאת, אולי נבין פתאום שאירועים שעד היום נתפסו אצלנו כ"צחוקים" היו בעצם אלימות מינית. אולי פתאום נגלה שגם אנחנו תוקפים, והמחשבה הזאת נורא מפחידה. אז עדיף להשקיע כמה שצריך בלנרמל את הסיטואציה הזאת. בעיקר את זאת. כך נרחיק מאיתנו את מה שנתפס כאונס, כך נבדיל את עצמנו מאותם תוקפים או מאותם עדי ראיה אדישים.

מעבר לזה, קיים קושי של גברים להבין איך זה *באמת* מרגיש להיות אישה בעולם הזה, איך זה *באמת* מרגיש להיות חשופה לאלימות מינית כל הזמן. חלק ניכר מהגברים לא מודעים בכלל לחוויה הנשית הזאת, ולא מסוגלים להבין אותה. הם לא מצליחים לדמיין את עצמם בעולם שבו יחסי הכוחות אינם לטובתם. הם לא מצליחים להבין את האיום התמידי שנשים נמצאות בו, את התחושה הזאת שאת עלולה להיות מושפלת או להיפגע פיזית בכל רגע נתון, אפילו שזה לא קורה כל הזמן. חוויית ה"עלולה" הזאת, שנשים חיות בה, היא חמקמקה מדי עבורם. חוסר המודעות הזה להבדלים בכוח מייצר עיוורון כלפיו כשהוא בא לידי מימוש – זה אפילו לא נחווה כשימוש בכוח. ואם אין שימוש בכוח, אז לא היה אונס. הנשים נתפסות כהיסטריות והפמינסטיות כגוזמאיות שטניות. הסדר החברתי נשמר.

התיחסות קטנה גם לסוף הסיפור. שלושה ימים לאחר חשיפת הפרשה מתגלה כעת זהותה של האישה. מדובר בזונה. היא רואיינה בחדשות ערוץ 2, שם היא טענה כי המעשים נעשו מרצונה, וכי לא היתה שום כפיה. אני מקשיבה לה, ושומעת בעיקר את הפערים: אני שומעת אותה מגינה עליהם, ואומרת: "הם עשו צחוק יותר מדי בים, אלו שהיו מסביב רצו צחוקים, אבל הם לא עשו משהו רע". או מתנצלת: "זאת הטעות שלי, קצת שתיתי וודקה, קצת התחרפנתי", או מתגוננת: "אני מאוד לא הייתי קרובה לכל הקהל כמו שעשו מזה, אלא הייתי די רחוקה מאחורי הגלים". ולא יוצא לי מהראש התיאור הזה מפיה של האישה שבסופו של דבר התקשרה למשטרה: "הבנים צעקו עלי: ‘תעופי מפה', ואמרו שלא אעז להתקשר למשטרה. הם אמרו לי ‘מה אכפת לך שאנחנו נהנים קצת"'. הם ידעו שהיא לא בסדר. הם צחקו עליה, קראו לה מכוערת, ואמרו ‘מי יילך איתה'. אחרים שם עמדו וצעקו שמי שרוצה מין אוראלי שישלם שקל ויעמוד בתור". טוב, עכשיו כבר באמת קל לקבוע שאין פה קייס. בסך הכל מדובר בזונה.

*

כמה טורים מעולים בנושא: מירב מיכאלי, מאיה קוי, נעמה כרמי, מורן בריר, הדס בשן.
ריכוז של כתיבה מהימים האחרונים (כלומר הפוסטים האלה ועוד) בבלוג האחות הגדולה: כאילו השלווה היא חוף הבהלה.

יום ארוך של פמיניסטית מתחילה

בוקר
סדנה שגרתית בבית ספר מטעם מרכז הסיוע. עוד חשד למקרה של אלימות מינית כלפי נערה.

צהרים
הסרט miss representation (פרומו). אני עוד אכתוב עליו באריכות ולכן לא ארחיב כאן, אבל בואו רק  נגיד שתוך כדי צפיה יצא לי עשן מהאוזניים. הסרט מציג את הפערים בייצוגי נשים וגברים בתקשורת בארה"ב. הטענה המרכזית של הסרט היא שעלינו להציג יותר מודלים של נשים חזקות ומשפיעות בשביל לעודד עוד נשים להאמין כי גם הן יכולות. אני צופה ומתעצבנת. ומתעצבנת, ומתעצבנת. זה לא שהופתעתי מהנתונים המקוממים בסרט, אלו דברים שכבר ידעתי. בכל זאת, המנה הגדושה הזאת של ייצוג לא הולם גרמה לי להיות שוב מתוסכלת מעד כמה שהמצב נורא.

קצת יותר מאוחר בצהרים
טלפון הביתה לשתף את אמא שלי ואחותי ב"עד כמה המצב נורא". התגובה הראשונה שלהן: "טוב, אבל למה את כל כך כועסת, תירגעי".
זה המקום להזכיר שלהגיד למישהי כועסת "תירגעי" זה הדבר הכי פחות טוב שאפשר לעשות בשבילה…

שעה אחר כך
מנתקת את השיחה עם אמא. למרות הדיון המתיש, שאלת ה-"אבל למה את כל כך כועסת" נותרה לא פתורה. אני עדיין ממש כועסת. רגע, אני פמיניסטית… אני זועמת, זאת המילה.

לפנות ערב
צעדת השרמוטות, גן מאיר. מספר שווה של שרמוטות, גברים תומכים, וצלמים. אני פוגשת את רזיה חברתי היקרה. "תגידי", אני שואלת אותה "גם את עדיין כועסת לפעמים, נכון? אני לא היחידה?"

ערב
מתחילות לצעוד. טשרניחובסקי, על המדרכה. ואז בשד' בן ציון. ואז תרס"ט, ואז שד' חן. אמנם יש לנו שלטים, אבל כבר חושך. לא פעם אנחנו עומדות במרכז השדרה, מוסתרות מהפנסים על ידי העצים הגדולים, צועקות אחת לשניה "לא זה לא!" ומהנהנות אחת לשניה בהסכמה. רזיה ואני מחייכות למצלמה עם השלטים בידינו. מספר השרמוטות קצת עלה. ובכל זאת, למרות ההליכה, ולמרות הקור ברחוב, והחברים שפגשתי תוך כדי, הכעס לא שוכך.

[מחשבות כועסות מהצעדה: למה לא אישרו לנו לצעוד ברחוב הראשי, למה אנחנו נעצרות כל פעם במרכז הרחוב ולא ליד צומת, למה אנחנו לא מפנות את השלטים לכיוון הנהגים בכבישים, למה באו כל כך מעט נשים, למה אנחנו לא מצליחות לנצל טוב יותר את העובדה שאנחנו כבר נמצאות במרחב הציבורי, למה גם ההפגנה הזאת היא מנומסת כל כך, למה הסיבה היחידה שיש לה איזשהו הד תקשורתי היא האפשרות לפרסם אח"כ תמונות של נשים בחזיה…]

ממש לקראת הסוף אני עומדת ליד מפגינה שמוטרדת על ידי צלם. זהו, הצעדה הסתיימה.

ערב מאוחר
"די," אני אומרת לעצמי מיואשת, "תירגעי". הצעקות התישו את כוחי, המפגינות החלו מתפזרות מהכיכר. אני מזכירה לעצמי כמה זה בכל זאת היה חשוב. אני אומרת למארגנות הצעדה תודה כנה*.

אני משוחחת עם עצמי שיחה רגועה בדרך הביתה:
– יופי, לפחות יש לי תמונה לשים בפוסט על הצעדה.
– רגע, מה תמונה? את לא שמה תמונה שלך בבלוג.
– אה, נכון. אני לא מפרסמת שם תמונות שלי.
[שתיקה]
– למה בעצם אני לא שמה תמונה שלי בבלוג? למה אני לא כותבת בשמי המלא? למה לקח לי חצי שנה בין ההחלטה לפתוח בלוג להחלטה לקשר אותו אלי, לפרסם אותו בפייסבוק? הרי כל מי שמכיר אותי כבר במילא יודע מה אני חושבת…
[התשובה האסוציאטיבית הראשונה היתה כל כך לא פמיניסטית, שאני כמעט מתביישת לספר עליה כאן]
– את באמת רוצה שהבחור הבא שיגגל את השם שלך לפני הדייט יגיע ישר לבלוג?! ככה באמת לא תמצאי חתן.

שוב זועמת.

***

יום אחר כך, קצת יותר רגועה
אני מנסה להבין קצת יותר לעומק. האם בקישור שמי המלא לבלוג שלי אני מסכנת את עצמי איכשהו (מעבר לסוגיית החתן כמובן)? אולי אני חוששת שזה יגביל אותי בכתיבה?

אני הרי לא היחידה. ב"ראומה", "יחסי מין", "משהו לנשנש כשהאורחים יגיעו" – שלושה מהבלוגים היותר ידועים בעולם הזה של כתיבה פמיניסטית – זהות הכותבות לא לגמרי ידועה (הבלוגים כתובים בשם פרטי / שם מלא ובכל מקרה בלי תמונה), והם לא היחידים כמובן. זה לא הפך אותם לפחות משמעותיים או פחות משפיעים – הבלוג שלי, שנפתח בזכותם, הוא הראיה לכך.

אני חושבת על המשפט "האישי הוא הפוליטי", ועל miss representation. תוהה האם אין ערך בכך שנעמוד מאחורי המילים שלנו בפה מלא (ושם מלא, ותמונה). איזה מסר עובר בהסתרה הזאת של הזהות, בכתיבה ב(סוג של)מחתרת? מה עומד מאחוריה? מה עומד מאחוריה במקרה שלי? ואיפה עובר הגבול בין האישי לפוליטי? מתי הוא נחצה?

עוד יום אחר כך, באמת רגועה
בינתיים, כמו שאפשר להבין, הפוסט פורסם בלי תמונה.

* חשוב לי לחזור ולהדגיש את הערכתי הרבה למארגנות הצעדה שהצליחו להוציא א/נשים לרחוב ולעורר שיח חברתי חשוב על תרבות האונס. תבורכו.

חינוך מיני? לא בבית ספרנו

"המורה, את יכולה להסביר לי בבקשה איך מתרחשת זקפה?"
בשאלה הזו נפתחה סדנה למניעת אלימות מינית שהעברתי לא מזמן בחטיבת ביניים באיזור המרכז. על פניו, נראה היה שזו עוד שאלה מתחכמת של תלמיד שנבוך מעולם התוכן הזה שנקרא "אלימות מינית". בפועל, הסתבר שהשאלה היתה לגמרי כנה. בחודשים הספורים שבהם אני מעבירה סדנאות מטעם מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית נותרתי לא פעם המומה אל מול הבורות של בני נוער בכל הנוגע למיניות. ממש לא מזמן מצאתי את עצמי עונה לשאלות בסיסיות כמו: כיצד נכנסים להריון, מהי אוננות, או מהי "המחלה הזאת שיש לבנות כל חודש".

כמנחה מטעם מרכז הסיוע, תפקידי אינו להעביר שיעור "חינוך מיני". אני באה לדבר עם התלמידים על נושאים הקשורים באלימות מינית, מתוך הבנה שהיא מתרחשת בתוך הקשר חברתי שמאפשר אותה. לרוב, כשחושבים על ההקשר החברתי הזה, מתיחסים להבניה מגדרית (מיתוסים כמו "בנים תמיד רוצים סקס", "בנות משחקות אותה קשות להשגה" וכד'), תרבות אלימה או נטיה חברתית להשתיק את התופעה. אני מתחילה לתהות, שמא גם חוסר מידע בנוגע למיניות צריך להיכנס לרשימה?

בני נוער מקבלים מעט מאוד מידע אמין בנוגע למין ומיניות
מרכז המחקר והמידע של הכנסת פרסם בשנת 2010 מסמך בנושא חינוך מיני במערכת החינוך. בכל הנוגע לאחריות המדינה, החינוך המיני בבתי- ספר מופקד בידי משרד החינוך, באמצעות היחידה לחינוך למיניות, זוגיות וחיי משפחה בשירות הפסיכולוגי הייעוצי (שפ"י). יחידה זו ממונה על קביעת מדיניות, על הכנת תוכניות לימודים בתחום ועל הטמעתן. גם משרד הבריאות מעורב בנושא, באמצעות היחידה לקידום בריאות והאגודה לבריאות הציבור, שמוסרים לתלמידים מידע בנושא התפתחות ומיניות. וכך נכתב בפתח המסמך: "לנושא מיועדות כ-70 שעות במסגרת התוכנית "כישורי חיים" בבתי- ספר יסודיים ובחטיבות הביניים. בחינוך העל-יסודי אין תוכנית חובה לחינוך מיני. יישום התוכנית "כישורי חיים" בבתי-ספר הוא חלקי, וגם בבתי-ספר שבהם היא פועלת לא תמיד נכללים בה שיעורי חינוך מיני. ליחידה לחינוך למיניות אין סמכויות פיקוח, והיא איננה מנהלת מעקב אחר מידת ההטמעה והיישום של התוכניות שנכתבות במסגרתה. לפי מחקרים, מרבית התלמידים לא קיבלו חינוך מיני כלל או למדו חינוך מיני שעות מעטות בלבד. נטען כי החינוך המיני במסגרת בבתי- ספר ניתן כתגובה מקרית לאירוע נקודתי, מתייחס למיניות בני הנוער כמאיימת ואיננו מאפשר דיון משמעותי בנושאים המטרידים בני-נוער". (הדגשות שלי). ואלו הנתונים רק עבור החינוך הממלכתי.

מסתבר שלא רק אותי הנתונים הללו מטרידים. חמישה תלמידים מתיכון ליד"ה בירושלים החליטו לבחון את איכות החינוך המיני שזוכים לו תלמידי העיר. התלמידים סקרו 200 בני נוער מתיכונים ברחבי העיר. מהמחקר עולה כי רבים מבתי הספר אינם מכניסים חינוך מיני לתכנית הלימודים, אף שמדובר בחובה בבתי הספר יסודיים ובחטיבות הביניים. בחלק מהמקומות העידו הנשאלים כי התקיימה בנושא פגישה אחת בלבד. במקומות שהתקיימו בהם שיעורי חינוך מיני, 64 אחוז מהתלמידים העידו כי השיעורים לא הועילו ושהם לא סיפקו את המידע המבוקש.

 אבל זה שלא מדברים על מין, לא אומר שאין מין
באותו מסמך שהוגש לכנסת נכתב כי "עד כיתה י"ב כ-45% מן הבנים ו-30% מן הבנות קיימו יחסי מין. בני הנוער המקיימים יחסי מין נוטים להתנהגות מינית מסתכנת; כ-40% מהם קיימו יחסי מין עם שלושה בני זוג או יותר, וכ-65% קיימו יחסים עם בן זוג מזדמן. שיעור השימוש בקונדום בקרב בני נוער הולך ויורד בשנים האחרונות. בכל שנה כ-1,100 נערות עוברות הפלה באישור משרד הבריאות. (וזה רק קצה הקרחון. מומלץ בחום לעיין במסמך עצמו). במחקר בירושלים מצאו התלמידים כי לבני הנוער תפיסות מוטעות בנוגע לסקס המבוססות על מיתוסים (למשל: "מקלחת קרה או חמה אחרי סקס מונעת היריון" או "שיעול או עיטוש לאחר יחסי מין מונעים היריון"). עוד נמצא כי 34% מהתלמידים מקיימים יחסי מין לא מוגנים (גם כאן מומלץ בחום לקרוא את הכתבה כולה).

אז מערכת החינוך לא מסבירה על מין, את זה כבר הבנו. חברים הם מקור מידע מפוקפק במקרה הטוב, או בלתי מהימן במקרה הסביר יותר. מעטים בני הנוער שיפנו להוריהם בשאלות, ולא ברור כמה מההורים ירגישו נוח בכלל לענות. נראה כי המבוגרים מקבלים בלי בעיה סקס בשלטי חוצות באיילון, אבל נבוכים מכדי לדבר עם הילדים על זה. נוצר מצב אבסורדי בו אנחנו חיים בתרבות מוצפת דימויים וייצוגים של סקס, אבל בפועל, הדיבור על סקס ומיניות הוא עדיין בגדר טאבו. הברירה היחידה שנשארת לבני הנוער היא לפנות למקור המידע הזמין ביותר – האינטרנט. וכשכותבים "סקס" בגוגל, תנו לי לחסוך לכם, לא מגיעים להסברים על מיניות בריאה. זה נכון שקיימים לא מעט אתרים המספקים מידע בנוגע למין ומיניות, אבל כשלנגד עיניהם של בני הנוער נפרשים שלל סרטים פורנוגרפיים המראים לפרטי פרטים מה נכנס לאן, איכשהו אתרי המידע הופכים קצת פחות רלוונטיים (ואני מניחה שאין צורך להרחיב על האלימות בפורנוגרפיה, היחס המשפיל כלפי נשים, המודלים הלא מציאותיים וכו' וכו'…). כך קורה מצב מעוות שבו תלמידים לא מבינים עד הסוף איך נכנסים להריון ומנגד כשאני שואלת בכיתה מהו "אונס קבוצתי", התשובה שאני מקבלת היא "אורגיה".

באמת מבלבל. מתוך: קומיקס עלוב - Pathetic comics

אם הריון ומחלות מין זה לא מספיק, אחת מכל שלוש נשים ואחד מכל שישה גברים יותקפו מינית במהלך חייהם. מדו"ח הפעילות של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית לשנת 2010-2011 עולה כי 67% מהנפגעות והנפגעים שפנו למרכזי הסיוע נפגעו לפני גיל 18. עוד נכתב שם כי ילדים ובני נוער מתקשים במיוחד להבין שהאירוע הטראומטי אותו חוו הוא למעשה פגיעה מינית, מה שמוביל לשיהוי בדיווח. 2378 תיקי חקירה נפתחו במשטרה על עבירות מין שבוצעו בבני נוער בשנת 2010. באותה שנה, 523 בני נוער הופנו לשירות המבחן לנוער בעקבות עבירות מין שהם ביצעו. צריך לזכור שנתוני המשטרה והרווחה נכונים רק עבור מקרים שדווחו וטופלו בהליך פלילי. כמעט מיותר לציין שבכל הנוגע לפגיעה מינית ישנו דיווח חסר, רבות ורבים מהנפגעים שומרים את הפגיעה בסוד. האם לא סביר להניח ששיח פתוח על מיניות וחינוך למיניות בריאה היה יכול לצמצם במידה כלשהי את היקף הפגיעה?

 בואו נדבר על זה.
אני עדיין זוכרת את השיעור שבו המורה שלי לביולוגיה בתיכון, נעמי, הביאה לכיתה תיק מלא אמצעי מניעה והסבירה לנו בכנות ובישירות על כל אחד מהם. אני מעריכה אותה על כך עד היום. תמנע קליינמן, מעורכי המחקר בירושלים, אומרת בכתבה: "הרבה אנשים בטח חושבים שמדובר בנושא בעייתי ומביך. כשהם יראו את הממצאים הם בוודאי יתפלאו עד כמה המצב בעיר קשה מהבחינה הזו. אנחנו ממש נדהמנו כשראינו עד כמה בני נוער טועים לגבי מין, ואני בטוחה שגם המבוגרים יחששו מהמצב הזה. חלקם שבויים בתוך מיתוסים מטופשים, שאין להם שום קשר למציאות. הטעויות האלו יכולות לגרום להריונות לא רצויים ולהורות בגיל מאוד צעיר. אם מערכת החינוך תשקיע קצת בנושאים שבאמת מעניינים את בני הנוער, במקום לספר לנו את מה שאנחנו כבר יודעים, אני מאמינה שהמצב ישתפר".

ידע הוא כוח. בכך שאנחנו שוללים מבני הנוער ידע בסיסי ביותר אודות הגוף שלהם ואודות מיניות בריאה אנחנו מחלישים אותם והופכים אותם פגיעים יותר למחלות מין, להריונות לא רצויים ולפגיעה (או תקיפה) מינית. אם נעניק לבני הנוער ידע בנוגע למיניות בריאה, יהיה להם קל יותר לזהות מצבי סיכון. כאן העבודה כבר החלה – ילדים לומדים בגיל מאוד צעיר ש"גופי הוא שלי" –  למה לעצור שם? שיח בריא ופתוח על מיניות יאפשר יחס בריא ובטוח יותר כלפי מיניות: פחות בושה, פחות הסתרה, פחות שתיקה. ויפה שעה אחת קודם.

***

כמה קטנות בעניין:

  • בני הנוער הנחושים בירושלים לא הסתפקו במחקר, ופנו למנח"י (מנהל החינוך בעיריית ירושלים). ערד בר שדה, חוקר נוסף בחבורה, אמר כי: "במנח"י לא ממש התייחסנו אלינו, ושלחו אותנו ממקום למקום". לא מפתיע.
  • שווה לחשוב בהקשר הזה גם על הבורות במערכת החינוך בכל הנוגע לנטיה מינית והצרות שהיא מחוללת בפני עצמה.
  • עמותת "דלת פתוחה" מספקת מידע ותמיכה לבני נוער בנושאים הקשורים במיניות. אתרים נוספים שעוסקים במיניות תוכלו למצוא בתפריט ספריה למעלה.
  • אם מישהי/ו יודע/ת על פעולות בנושא, או רוצה לקחת חלק בקידום פעולות בנושא, אשמח לשמוע.