פרויקט "מדברים על זה" של עיתון ראש 1

אחרי המון המון זמן, אני חוזרת אל הבלוג כדי לשתף פרויקט מקסים ומרגש שלקחתי בו חלק.

הנה הסיפור:

לפני כמה חודשים העברתי סדנה (בנושא אלימות מינית מן הסתם) לצוות המדריכים במועדונית לילדי פליטים באס"פ. בסוף הסדנה ניגשה אלי אחת המדריכות, מיכל פרנק, ואמרה לי שהיא מנהלת השיווק של עיתון ראש אחד, ושיכול להיות ממש מגניב אם נוכל לעשות פרויקט ביחד. התלהבתי ממש, וסיכמנו שנהיה בקשר.

מיכל תקתקה פגישה עם רוני קוטק, העורכת הראשית של העיתון, שהיתה לגמרי בעניין, וסוכם על קמפיין שיפרסם העיתון, בשיתוף עם הכתבים הצעירים שלו.
רוני הובילה את המהלך הזה בצורה מדהימה, וחודשים ספורים אח"כ, הנה זה קורה: היה מפגש עם צוות העורכות/ים, וסדנה מדהימה לכתבות ולכתבים הצעירים, ואז לא מעט טלפונים של "הי דפנה מחר הדד-ליין לכתבה ואני צריכה להתייעץ איתך על…"

ואז זה קרה: סדרת כתבות שכתבו בני נוער, עבור בני נוער, בנושא של אלימות מינית ומיניות בריאה ובטוחה.

וזה מרגש אותי. מאוד.

מדברים על זה

אני מעלה פה קישורים לסדרת הכתבות (הפוסט יתעדכן אחת לשבוע-שבועיים).

תהנו.

שבוע 1: שוברים שתיקה

שבוע 1: באנו מיתוס לנפץ

שבוע 2: הטרדה או לא הטרדה

שבוע 2: מ'לכלוכית' ל'אמיצה' – דיסני

עקרונות הסכמה חופשית

העקרונות הבאים הם בסיס טוב לשיחה על הסכמה חופשית, על כיבוד גבולות, על רגישות לאחר/ת ועל הימנעות מפגיעה (מינית או אחרת, לצורך העניין). למרות מה שהיינו רוצים להאמין, ילדות/ים ומתבגרות/ים לא יודעים את העקרונות הללו בעצמן/ם, ויש צורך ללמד אותן/ם. מקווה שיועיל.

מהי הסכמה חופשית?

  • הסכמה חופשית היא הסכמה הניתנת מרצון, מצב שבו לא מופעל לחץ ואין איום.
  • כלל אצבע: מצב שבו מרגישים שאפשר להגיד כן ואפשר להגיד לא במידה שווה. מצב שבו לא יקרה לי משהו רע אם אסרב.
  • הסכמה אמורה להתקבל לפני המעשה. התנגדות –אם בכלל- מגיעה אחרי שהמעשה נעשה.
  • מצב שבו יש הדדיות. ככל שיש פחות הדדיות ככה יש פחות "הסכמה חופשית" ויותר סיכוי ללחץ/ איום/ הפעלת כוח או ניצול.
  • הסכמה חופשית צריך לברר כל פעם מחדש:
    אם יש הסכמה למשהו מסוים זה לא אומר שיש הסכמה למשהו אחר.
    אם היתה הסכמה פעם אחת זה לא אומר שחייבת להיות הסכמה שוב.
    אם היתה הסכמה עם מישהו אחד זה לא אומר שתהיה הסכמה גם עם מישהו אחר.
    למשל: זוג שנשוי הרבה שנים – אפיל שהם קיימו כבר יחסי מין עדיין בכל פעם צריך לברר הסכמה.
  • חשוב להבין למה מתייחסת ההסכמה– למשל: האם מישהי שהסכימה לעלות אלי הביתה בהכרח מסכימה גם לקיים יחסי מין? אסור להניח הנחות כאלו!
  • לשים לב להבדל בחוק בין קיום מגע מיני "בניגוד לרצון" (מה שהיה פעם) לבין "ללא הסכמתה החופשית" (מה שיש היום) –לפי החוק היום צריך לחפש הסכמה חופשית ולא להוכיח שאכן היתה התנגדות. הרציונל הוא שקשה מאוד להביע התנגדות, וברוב מקרי התקיפה המינית הנפגע/ת קופא/ת או מפחד/ת מכדי להתנגד באופן אקטיבי ואסרטיבי (למשל באמצעות צעקות בעיטות דחיפות וכד').
  • בד"כ יותר קשה לסרב או להציב גבול מאשר להראות הסכמה (יש רצון לרצות וחשש לפגוע, לבאס, לאכזב, לצד פחד מכך שהגבול שהוצב לא יכובד). לכן צריך לוודא שאין סירוב ושיש הסכמה.

מה משפיע על הסכמה חופשית?

  • לחץ חברתי – יכולים להיות מצבים שבהם מופעל לחץ "להסכים", למרות שאין רצון או מוכנות או שלא מרגישים מספיק בטוחים.
  • איום או סחיטה (פחד)  למשל: אם לא תשכבי איתי אפיץ את התמונה שלך.
  • אלימות פיזית 
  • סמים ואלכוהול (כלל אצבע– אם היא/הוא מעולפ/ת, שותק/ת/ לא משתפ/ת פעולה, תלוי/ה באדם אחר כדי ללכת או להגיע הביתה, מסוחרר/ת עד שמקיאה או לא מביע/ה הסכמה בצורה מפורשת – אסור להמשיך!!)
  • יחסי כוחות חברתיים וניצול שלהם (מקובל -דחוי, מעסיק-עובד, קבוצה-יחיד, עשיר-עני, מחוזר-מחזר ועוד…)
  • לקות נפשית או שכלית
  • פער גילאים  (ההגדרות בהמשך)

לא נוח זה קו אדום. ברגע שלא בטוחים או שמשהו מרגיש לא נוח, זה הזמן לעצור, למתוח גבול או לברר הסכמה. מותר ורצוי להתרחק מסיטואציה שמרגישה לא נוח.

like

איך מזהים הסכמה חופשית?

הסימנים הבאים נכונים לכל סוג של מגע מיני, לא רק ליחסי מין מלאים.

  • שואלים  – מותר וחשוב לדבר ולשאול. זאת הדרך הכי בטוחה לדעת. לא רק לפני האקט המיני. אלא לשמור על שיח בריא ופתוח עם בירור צרכים, גם בזמן האקט אפשר לשאול: "זה נעים?", "להמשיך?", "אפשר?"
    ההמלצה לדבר בד"כ מעוררת מבוכה. נקודות להתייחסות:
    – אם אני לא מרגיש/ה נוח לדבר עם הפרטנר, האם נכון לקיים מגע מיני?
    – מה עדיף – לא לדבר עקב המבוכה או האפשרות לפגוע/להיפגע?
  • אמירות מילוליות שמעידות על הסכמה: כשמישהי/ו אומרת "כן", "תמשיכ/י", "נעים".
  • חשוב מאוד לדעת ולזכור: שתיקה אינה הסכמה, חוסר תגובה אינו הסכמה
  • שפת גוף:
    – חיוך – חיוך יכול להעיד על הסכמה או על מבוכה (או גם וגם). בשל כך חשוב לחפש סימני הסכמה נוספים.
    – מבט / קשר עין – אם יש מבט ישיר בעיניים ולא מוסט הצידה.
    – הדדיות – ליטוף ונישוק חזרה, להבדיל מקיפאון. קיפאון הוא תמרור אזהרה – עוצרים!!
    עקרון 90-10– אני עושה עד 90% מהמרחק, הצד השני צריכ/ה לעשות את ה-10% הנותרים. אם הוא /היא לא עושים זאת, לא ממשיכים. כמובן שהשאיפה היא לכיוון ה50-50.

הכלל הכי חשוב: אם יש ספק אין ספק. אם משהו לא בטוח עוצרים ומבררים. אם אין הסכמה מפורשת – לא ממשיכים. וכמובן, אם שומעים "לא", גם אם הוא הכי קטן, מחויך, עדין – מפסיקים.
אם הצד השני ירצה הוא יצטרך ליזום או לחדש את המשך המגע המיני.

גילאי הסכמה בחוק:
עד גיל 14– החוק לא מכיר בהסכמה חופשית. קיום יחסי מין, גם אם היתה הסכמה, נחשב אונס.
גילאי 14-16– קיום יחסי מין (בהנחה שהיתה הסכמה) יחשב בעילה אסורה בהסכמה (שהיא עבירה פלילית), אלא אם הפער בין בני הזוג הוא עד 3 שנים (נובע מהשפעת יחסי הכוחות ופערים בציפיות בגילאים הללו).
גילאי 16-18– יש הסכמה חופשית כל עוד אין יחסי מרות, תלות, טיפול או הבטחת שווא לנישואין.

תקיפה מינית – כל מעשה בעל אופי מיני הנעשה ללא הסכמה חופשית.
מעשה בעל אופי מיני –ליטוף, נשיקה, חיבוק, חשיפת אברי מין, מגע באברי מין, מגע מיני מלא מכל סוג.

בשל חיבתי הרבה ללייסי גרין ולאופן שבו היא מחנכת למיניות בריאה ומכבדת, הנה שלושה סרטונים מעולים בנושא של חינוך להסכמה חופשית:

מאמי, תבלעי! (עד הפעם הבאה)

* פוסט טריגרי *

חברותי לג'יהאד הפמיניסטי, אני חושבת שהגיע הזמן שנתקדם. עזבו אתכן ממושגים ארכאיים כמו פטריארכיה, דיכוי, תרבות אונס, תקיפה מינית. הגיע הזמן להתקדם למשהו קליט יותר. משהו כמו… "מאמי, תבלעי!".

בניגוד אלינו, תמימות שכמונו, ורדה רזיאל ז'קונט כבר קלטה את הטריק. היא הבינה מזמן איך צריכה אישה להתנהג בעולם הזה, במיוחד אם היא עברה תקיפה מינית, והשבוע היא יצאה מגדרה כדי לעזור לכולנו להבין. באורח פלא, את מה שהיא אמרה בלא מעט מילים, אמרו הלקוחות ביהושוע באופן קצר וקולע.

ורדה, את אמנם התנצלת (על חלק מהדברים), אבל מהידע והניסיון שלך כולנו יכולות ללמוד. הפוסט הזה נכתב כדי שחלילה לא נשכח את מקומנו כנשים, ואת תפקידך בשמירה על הסדר הקיים.

"מאמי, תבלעי!". לקוחות משועשעים ביהושוע בר.

"מאמי, תבלעי!". לקוחות משועשעים ביהושוע בר.

ורדה רזיאל ז'קונט

ג'יהאד פמיניסטי

יהושוע בר

יום ראשון, 2.12.12, בתכנית רדיו שלה

נניח שהבחור כבר לא יכול היה לעמוד בפני יצרו

#מיתוס #פטריארכיה #תרבות אונס

#הצדקת התוקף

מאמי, תבלעי!

כשאת אומרת לא למה את מתכוונת

#סטריאוטיפ #תרבות אונס #הבניה חברתית #האשמת הקורבן

מאמי, תבלעי!

משהו אצלך גם יצא מפרופורציה

# תרבות אונס # האשמת הקורבן #השתקת הקורבן #דיכוי

מאמי, תבלעי!

זה לא שמישהו התנפל עליך

#סטראוטיפ #מיתוס #תרבות אונס #השתקת הקורבן

מאמי, תבלעי!

הוא ניסה, את צעקת עליו והוא הפסיק,נו טוב, אז זרקת אותו, די!

#תקיפה מינית #אונס #נסיון אונס #השתקת הקורבן #הצדקת התוקף #דיכוי

מאמי, תבלעי!

המכתב שלך הוא קצת אגוצנטרי וקצת היסטרי

#סטראוטיפ #השתקת הקורבן #האשמת הקורבן #דיכוי

מאמי, תבלעי!

ברור שלא תהיו ידידים כבר, הוא רוצה איתך משהו יותר. וברגע שאת לא רוצה, הוא מבין שכבר לא יהיה כאן כלום

רגע של בלבול:

הוא מבין שלא יהיה כלום?

אז למה הוא ממשיך?

 #תקיפה מינית #אונס #נסיון אונס #תרבות אונס

מאמי, תבלעי!

את לא מגזימה קצת?

#סטראוטיפ #השתקת הקורבן #האשמת הקורבן #תרבות אונס

מאמי, תבלעי!

את צריכה לצאת עם הרבה גברים, את צריכה להשתחרר קצת מבחינה מינית, תאמיני לי, כמה שאת תצאי יותר ויהיו לך יותר חוויות מיניות, הסיטואציה ההיא תמחק

#מיתוס #פטריארכיה #דיכוי #האשמת הקורבן

מאמי, תבלעי!

טראומות במרכאות נופלות על אישיות בעייתית, ואז אותה אישיות בעייתית הופכת את הטראומה לסיפור חייה

#מיתוס #האשמת הקורבן

מאמי, תבלעי!

ס ל י חה אנחנו לא חיים בעולם סטרילי

*** מסכימות שיש בעיה, אבל… ***

 #פטריארכיה #תרבות אונס #דיכוי

מאמי, תבלעי!

ז א ת טראומה רבותי, ז א ת טראומה, עם זה הבן אדם צריך מסתובב וצריך להבריא מזה, אי ההבנה האיומה הזאת. הדבר הנוראי הזה שקרה, ולא שבחור את היית ו…ו…ו…ו…

#השתקת הקורבן #היררכיה של סבל #דיכוי

מאמי, תבלעי!

יום שלישי 4.12.12, בתכנית רדיו שלה

אני ורדה הרעה, אני ורדה האיומה, אני זאת שעכשיו כל ארגוני הנשים בבקשה תתנפלו עלי, ותגידו שאני נותנת לגיטימציה לאונס

כן.

מאמי, תבלעי!
הי, רגע…

אל תתפסי טרמפ על הסיפור הזה

#מיתוס #האשמת הקורבן #השתקת הקורבן #דיכוי

מאמי, תבלעי!

את צעקת עליו, הוא הפסיק, די.

#השתקת הקורבן

מאמי, תבלעי!

הוא רצה, היתה אי הבנה, הוא חשב, הוא לא חשב

#תרבות אונס #הצדקת התוקף #תקיפה מינית

מאמי, תבלעי!

יש בכל זאת סוג של הגזמה בעניינים שבינו לבינה

#דיכוי #תרבות אונס

מאמי, תבלעי!

אנחנו הנשים גם לפעמים לפעמים הולכות קצת רחוק מדי

#פטריארכיה #דיכוי #הפנמת הדיכוי #השתקה

מאמי, תבלעי!

אנחנו הנשים צריכות להיזהר מלקחת את הדברים למקומות שהם פליליים והם איומים ונוראיים. בואו גם אנחנו ניקח צעד אחורנית

#פטריארכיה #דיכוי #הפנמת הדיכוי #השתקה #תרבות אונס

מאמי, תבלעי!

מה שהיא תיארה הוא לא דבר שצריך לחרוט את נפשה בחרב של אש

#תרבות אונס #השתקת הקורבן #הפנמת הדיכוי

מאמי, תבלעי!

אני עומדת מאחורי הדברים, אני לא אתנצל בפני אף אחד, זכותכם להתלונן

עוד נראה לגבי זה.

מאמי, תבלעי!

אני אומרת לה: יקירתי, תזיזי בורג קטן במוחך

> > > > > > > > > > >

מאמי, תבלעי!

היתה חוויה נאחסית. איכס, גועל נפש, מגעיל, חבל….. זה קורה, וזה קרה, וזה יקרה

#תרבות אונס #אונס #תקיפה מינית #אלימות #דיכוי #השפלה #שליטה

#פטריארכיה #הפנמת הדיכוי

מאמי, תבלעי!

עדיין יום שלישי, במפגש עם סטודנטים באוניברסיטה העברית

ואז הוא ניסה לשכב איתה ואז היא לא רצתה ואז הוא ניסה לכפות את עצמו עליה ואז היא צעקה וזהו, וזה מה קרה. עכשיו היא צעקה עליו – והוא הפסיק. אחרי שהיא צעקה עליו – לא קרה כלום.

#תקיפה מינית #אונס #ניסיון אונס #טראומה #פחד #שיתוק #תרבות אונס

מאמי, תבלעי!

הוא ניסה לכפות את עצמו – אידיוט

#תוקף #עבריין מין #מסוכן #תרבות אונס

מאמי, תבלעי!

אני חושבת שארגוני אנשים בנושא הטרדות מינית וכו' וכו' וכו', מה שבין זה לזה, הולכות רחוק מידי. הולכות רחוק מידי. ואני חושבת שזה, כל כך הולכות רחוק, שזה פחד אלוהים

#פטריארכיה #דיכוי #השתקה #הפנמת הדיכוי

מאמי, תבלעי!

(על אורלי אינס) אני חשבתי שהסיפור שלה הופך את היחסים בין גברים ונשים לשדה קטל. כאילו, לפעמים נושאים איזה דגל, שלוקח את הדברים רחוק מידי. כן, אני חושבת שהנושאים הולכים רחוק מידי.

#פטריארכיה #הפנמת הדיכוי #תרבות אונס #אטימות

מאמי, תבלעי!

זה לא מעסיק שלך, זה לא אדם שמנצל את חולשתך, את תומתך, את טיפשותך, לא אדם שהציע לך נישואין ורימה אותך

זה לא משנה מי זה!!!!!!!!!!!!!!!!!

מאמי, תבלעי!

אנחנו כבנות, כנשים,צריכות לדעת שיש גבול

#פטריארכיה #הפנמת הדיכוי

מאמי, תבלעי!

עכשיו אני טוענת, שזה הופך גם להיות כלי נקם. זה הופך להיות כלי לשימוש של נשים נגד גברים

#סטראוטיפ #מיתוס #השתקה #הצדקת התוקף #האשמת הקורבן

מאמי, תבלעי!

יום רביעי 5.12.12, בתכנית רדיו שלה

אני מעולם לא צידדתי באלימות מינית

הממממ.

מאמי, תבלעי!

יקירתי, אל תנפחי את האירוע

> > > > > > > > > > >

מאמי, תבלעי!

עזבי! זה שאיזה מטומטם עבר את הגבול זה לא צריך להרוס את חייך

#תקיפה מינית #ניסיון אונס #אונס #תוקף #עבריין מין #תרבות אונס #השתקת הקורבן

מאמי, תבלעי!

כל אלה שהן באמת נפגעות טראומות מיניות

#תרבות אונס #השתקת הקורבן #הצדקת התוקף #דיכוי

מאמי, תבלעי!

גברים, אני לא מרשה

משכנע.

מאמי, תבלעי!

לא לנפח דברים ולהוציא אותם מההקשר

#תרבות אונס #דיכוי #השתקה

מאמי, תבלעי!

אני לא חשבתי שהיה שם אונס

#תרבות אונס

מאמי, תבלעי!

(ציטוט מעוות של שיטת חשיפה ממושכת לטראומה לטיפול בטראומה כדי להצדיק את ההמלצה ללכת לשכב עם שישה גברים)

#WTF

מאמי, תבלעי!

מי שמספיק זקן זוכר איך אני הדחתי נערות לזנות. גם זה היה ברקורד שלי.

לא מצחיק, אין לנו חוש הומור.

מאמי, תבלעי!

אני בעד אונס?? אני נותנת הכשרה??

כן.

מאמי, תבלעי!

יום רביעי, צינור לילה

תראי, לא נעים לי אפילו להגיד אבל זה קצת הצחיק אותי

כאמור, אותנו לא.

מאמי, תבלעי!

ההסתערות גובלת בטירוף היסטרי

#סטריאוטיפ #השתקה #הפנמת הדיכוי

מאמי, תבלעי!

זה לא היה בדיוק אונס, אנחנו לא יודעים מה היה

#תרבות אונס #אונס #ניסיון אונס #השתקת הקורבן #הצדקת התוקף

מאמי, תבלעי!

יום חמישי, 6.12.12, תכנית הבוקר של אורלי וגיא

זה אירוע לא נחמד, זה אירוע לא סימפטי, אבל… אירוע טיפשי ואידיוטי

#תקיפה מינית #אונס #ניסיון לאונס

מאמי, תבלעי!

גיא אומר: קוראים לזה אונס.

ורדה: סליחה, רק רגע… זה לא אונס.

#תקיפה מינית #אונס #ניסיון לאונס.

מאמי, תבלעי!

אני תמיד אומרת: אל תקחו אותי כתורה מסיני.

הממממ.

מאמי, תבלעי!

אני לא יכולה לקחת אחריות על כל מה שפונה למאזינים, אלה שפונים ואלה שלא פונים.

הממממ.

מאמי, תבלעי!

במדינה הזאת יש סוג של היסטריה שפועל נגד עצמנו הנשים

And we're back!!

 #סטריאוטיפ #תרבות אונס #השתקה #האשמת הקורבן #הצדקת התוקף

מאמי, תבלעי!

בסך הכל הבחור הזה אידיוט

#עבריין מין #תוקף #מסוכן

מאמי, תבלעי!

די! אנחנו לא יכולות לצאת במין עוצמות כאלה מטורפות

דווקא כן.

#פטריארכיה #דיכוי #תרבות אונס

מאמי, תבלעי!

האופן שבו תקפו אותי… הוא חלק ממלחמת המינים

כן.

מאמי, תבלעי!

לא, את לא אשמה.

*** רגע של נחת ***

מאמי, תבלעי!

את קורבן, את קורבן. אני אומרת רגע, בואו נצא מזה

אנחנו אומרות רגע, היא באמת קורבן!

מאמי, תבלעי!

גיא שואל: יכול להיות שטעית?

ורדה עונה: יכול להיות שההתנסחות שלי היא בוטה… פתחתי פתח לסקנדל השנתי, תמיד יש מי שיתפוס עלי טרמפ.

#ראש בקיר

מאמי, תבלעי!

סליחה, אני קצת השתעשעתי מהעודף טירוף

#חסרות חוש הומור

מאמי, תבלעי!

יום חמישי, 6.12.12, בתכנית הרדיו שלה

הנה התנצלות ברורה וחד משמעית…. כבר אתמול הבהרתי אם היה צורך להבהיר, שאני נגד כל אונס ותקיפה מינית…. אני רוצה להבהיר, אני לא יודעת מה קרה לאותה אישה שפנתה אלי. היתה לי אינטואציה מסויימת מקריאת הדברים שלה, על סמך הניסיון שלי. אבל בהחלט יכול להיות שטעיתי. בהחלט יכולה להיות שהחוויה שלה היתה אונס לכל דבר ועניין. אני מודה שאני לא יודעת… אני מבקשת להתנצל בפני אותה פונה שלא הבנתי אותה נכון. אני רוצה להתנצל על חלק מהדברים שאמרתי … חלק מהדברים נאמרו בחוסר רגישות. אבל אני מבינה שיש מי שנפגע מהם ולא התכוונתי לפגוע. אני באמת לא התכוונתי לפגוע. באמת באמת. ואני מצטערת אם פגעתי. זהו, בזה אני מסכמת את מה שיש לי לומר על הנושא

ורדה סוף סוף יורדת מהעץ ולוקחת אחריות על (חלק מ)אמירותיה.

 עד הפעם הבאה.

מי יודע/ת מה עלה בגורל התמונה?

הסכמה חופשית

פעם אחרי פעם אני מגלה כמה א/נשים לא מכירים את החוק ביחס לעבירות מין בכלל, ולאלמנט של הסכמה חופשית בפרט. הנה הסבר קצר שיכול לעזור.

לפי החוק, תקיפה מינית (כלומר, מעשה הנחשב עבירת מין) מתקיימת במצב שבו אין הסכמה חופשית. אבל מה זאת בדיוק הסכמה חופשית?
בשנת 1993 פסק בית המשפט העליון פסק דין תקדימי בפרשת האונס בקיבוץ שמרת. באותו מקרה חבורת בני הקיבוץ (שהיו אז בני 17) קיימו יחסי מין עם בת קיבוץ (אז בת 14.5) לאורך חמישה ימים, שבמהלכם חזרה לביתה ושבה לדירה בה בוצעו מעשי האונס. הנערים טענו לאורך המשפט כי המעשים נעשו בהסכמתה המלאה של הנערה, ואילו היא טענה שהמעשים נעשו בניגוד לרצונה ותוך איומים כלפיה. בבית משפט השלום נמצאו הנערים אשמים באונס, בערעור בבית המשפט המחוזי זוכו הנערים חמת הספק מכמה טעמים בהם אמינות העדים (בעיקר חוסר אמינותה (לכאורה כמובן) של המותקפת), השיהוי בדיווח על המקרה, והתנהגותה של הנערה במהלך האירועים (כאן הכוונה לעובדה שהנערה לא צעקה בשעת המעשה, והעובדה שהיא עזבה את הדירה ושבה אליה "מרצונה"). בערעור נוסף בית המשפט העליון מצא את הנערים אשמים באונס, והוא מתייחס לכמה וכמה היבטים של המקרה. פסק הדין מציג גישה מהפכנית בכל הנוגע לאונס, בעיקר סביב שאלת ההסכמה. מובאים כאן כמה ציטוטים חשובים מתוך פסק הדין:

[נשיא ביה"ש דאז, שמגר]
התייחסות לעבירת האינוס:
"שלא בהסכמתה החופשית"הסכמה חופשית עולה מתוך מתן ביטוי להסכמה ואין די בהיעדר התנגדות, אם זה יכול להיות בנסיבות העניין תולדה של פחד, הלם או חוסר אונים שהאישה נקלעה אליו.

  • הסכמה לבעילה על-ידי פלוני אינה הסכמה לבעילה על-ידי פלמוני, והסכמה לבעילה בעבר אינה כשלעצמה הסכמה לצורכי בעילה בהווה. הווי אומר, בהיעדר סימן להסכמה במועד הרלוואנטי, אין זכות מוקנית להסכמה.
  • הסכמה להתעלסות (נשיקות וחיבוקים) אינה גם הסכמה לבעילה ואינה מונעת הבעת אי-הסכמה לבעילה.
  • אישה האומרת "לא" – מבטאת אי-הסכמה. […] אין הצדקה והיגיון בכך שלצורכי מניעת חדירה לאיבר מינה של אישה תהיה דרושה יותר מאי-הסכמה מילולית. כל אדם בישראל נהנה מזכות יסוד לשלמות גופנית ולשמירת כבודו כאדם.
  • גבר המתעלס עם אישה בהסכמתה אינו חייב לקרוא מחשבותיה ולחוש מיד כאשר חל שינוי בגישתה והיא פוסקת להסכים למעשה, אולם אם האי-הסכמה מובעת בדבריה או נובעת מהתנהגותה, די בה כדי להפוך בעילה – הנעשית בניגוד להבעת האי-הסכמה ­לעבירה.
  • אין הכרח בכך שהאי-הסכמה תובע בצעקות, בהיאבקות וכדומה. בוודאי, אין מקום לתמיהה מדוע פלונית לא צעקה כאשר הנסיבות היו כאלה שהיא ראתה עצמה בסכנה לו הייתה מביעה התנגדות קולנית, או אם הצעקה היא בנסיבות העניין חסרת תוחלת או תועלת.
הסכמה זה סקסי

הסכמה זה סקסי.  קרדיט: bedsider

התייחסות ל"עצימת עיניים":
ייתכנו אפוא שלוש מערכות של נסיבות כאשר אין הסכמה חופשית של האישה הנבעלת: (1) העבריין היה מודע להיעדר ההסכמה, ואולם לא היה מוכן לוותר בשל כך על הבעילה; (2) התקיים מצב של טעות בעובדה; (3) הבועל עצם את עיניו מפני אפשרות התקיימותן של הנסיבות העובדתיות הרלוואנטיות להתהוות העבירה. בכך נדון עתה:

  • יש נסיבות שבהן נוצר חשד בלבו של עושה המעשה (הבועל את האישה), שמא מתקיימת נסיבה שעלולה להפוך את מעשהו למעשה עבירה, היינו, עולה במחשבתו החשד שמא האישה אינה מעניקה לו הסכמה חופשית. אם הוא בוחר לבצע מעשהו על-אף החשד האמור, בלי לבדוק את הנסיבות ובלי שהוא מראה אכפתיות לדבר התקיימותן – יש בכך משום עצימת עיניים. זו האחרונה דינה ומהותה כדין המודעות לקיום הנסיבה ההופכת את המעשה לעבירה. עצימת עיניים הינה שוות משמעות לידיעה.

מסקנות:

  • החבורה נהגה בה לא כמו באדם, אישה או נערה, שהיא חברה ­ולו חברה לשעה – אלא כבבובת-מין החייבת לשמש אותם לפי צוויהם, ללא כבוד, ללא יחס אנושי, ללא כל התחשבות. […] תיאורה של שרשרת האירועים המתוארת כ"הסכמה חופשית" של בת ארבע-עשרה וחצי היא נטולת היגיון ונטולת יסוד במערכת הנסיבות שתיאורה הובא לפני בית המשפט. אגב, הקריאה "זונה תצאי החוצה" הוא ביטוי שמשתלב היטב עם היחס אליה.
  • לפנינו מקרה, שבו הצביעו הנסיבות לפני מי שלא עצם עיניו מראות, לא אטם אוזניו משמוע ולא חתם עצמו מכל תחושה ורגש, כי נעדרת הסכמה חופשית.
תשאלו קודם: "זה בסדר?" זה לא הורס את האווירה... זה מדליק אותי.

תשאלו קודם: "זה בסדר?" זה לא הורס את האווירה… זה מדליק אותי. קרדיט:where is your line 

 

[השופט חשין מוסיף]

  • חלה תזוזה בהגדרת מעשה האינוס; ותחת מעשה הנעשה "בניגוד לרצונה" של אישה, מדבר עתה החוק במעשה הנעשה "שלא בהסכמתה החופשית" של אישה. ודוק: לא אך "שלא בהסכמתה", אלא שלא בהסכמתה "החופשית".
  • ההבחנה בין "בניגוד לרצונה" לבין "שלא בהסכמתה החופשית", היא הבחנה בין דברים הנראים לעין או הנשמעים לאוזן לבין דברים שאינם נראים לעין ושאינם נשמעים לאוזן. […] לענייננו כאן ניתן לומר, כי המושג "בניגוד לרצונה", ובצדו המושג "שלא בהסכמתה החופשית", הינם שני צדדים של אותה מטבע, כאשר "בניגוד לרצונה" (או "התנגדות") הינו הביטוי החיצוני לאי-הסכמה.
  • במקום בו מבקש גבר להתייחד עם אישה, אמור הגבר לבקש את הסכמתה של האשה, ולקבל את הסכמתה של האישה לדבר. הבקשה יכולה שתבוא באורח מפורש, ויכולה היא שתבוא במשתמע; אפשר שתבוא בדיבור מישרין, אפשר שתבוא בדיבור מרומז, ואפשר שתהיה במעשה. ואולם בין בדרך אחת ובין בכל דרך אחרת, חייבת שתהיה הסכמה בין שני בני הזוג.
  • רק במקום בו הסכימה האישה – באחת מדרכי ההסכמה המקובלות: בין מקובלות על בני-אדם בכלל ובין מקובלות על הגבר והאישה המיוחדים – ניתן לומר כי מעשה האישות נעשה בהסכמתה של האישה. ואם לא נתנה האישה הסכמתה – הסכמה מפורשת או הסכמה במשתמע – יהיה מעשה האישות שלא בהסכמה.
  • במקום בו עולה ספק אם הסכימה האישה למעשה אישות – או אם לא הסכימה – המסקנה חייבת להיות כי מעשה האישות היה שלא בהסכמה, שהרי עד שלא הייתה הסכמה לא הייתה הסכמה, ומעשה אישות שהיה לאחר אותה "לא הייתה הסכמה" נעשה ממילא "שלא בהסכמתה החופשית" של האישה.
  • מסקנה נדרשת מאליה היא, שאישה אינה נדרשת כלל להתנגד ­או להביע אי-רצון – למעשה האישות כדי שהמעשה יהיה שלא בהסכמה. די לה שלא נתנה הסכמתה למעשה, והמעשה יהיה שלא בהסכמה.

השופט מצטט את השיר "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת", וכך הוא כותב:

האומנם כך הוא? האומנם "לא" הוא "אולי"? האומנם "לא" הוא "בוא"? האומנם "לא" הוא "כן", ואף "עוד יותר מזמין מ'כן'"? אין ספק בלבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת – בוודאי בכישרון – ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג.

ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאישה אומרת "לא" היא מתכוונת ל"לא" כמשמעותו בחיי יום-יום וכהוראתו במילון. כך אישה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. "לא" הוא לעולם "לא", ואין "לא " שהוא "כן". אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח, אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום – והכול אם מדברים אנו בלשון בני-אדם. "לא" הוא "לא". אישה האומרת "לא" והגבר מתייחד עמה על-אף אותו "לא", הייחוד הוא שלא בהסכמתה והמעשה הוא מעשה אינוס

בכל שאלה ניתן לפנות לקווי הסיוע לנפגעות  ונפגעי תקיפה מינית:
1202– קו נשים
1203 – קו גברים.

תמלול קובץ האודיו של רוזה כלשהי למאזין אחמד שכתב לה מכתב:

*** טריגר ***

* לכאורה *

כותב לי ככה מאזין: אני בן עשרים ושלוש וסטודנט. לפני כחודש הייתי חבר טוב של מישהו יהודי, היינו חברים רק חודש, אולי אפילו קצת פחות, אבל לפני שנהיינו חברים היינו ידידים במשך שלוש שנים. זה נגמר כשהוא לחץ עלי להתגושש אתו. סירבתי, עד שפעם אחת – הוא פשוט עשה את זה ופירק אותי במכות. למרות שאמרתי לו באופן מפורש, למרות שאמרתי לו לא באופן מפורש והפסיק רק כשהתחלתי לצעוק. מאז די קשה לי. אני לא מבין איך הוא עשה את זה. בכלל לא היה לו אכפת ממני? אפילו בתור ידיד….כאילו ….מבחינתו זה לזרוק הכל לפח? יש לי סיוטים לפעמים ואני נזכר בזה. אני אפילו לא יודע אם כואב לי עכשיו בגוף או לא. המחשבה למצוא חבר יהודי חדש נראית לי מופרכת לחלוטין.

איך שוברים את מעגל הנורא הזה, איך מפסיקים להיזכר בזה, איך מפסיקים לבכות על זה, איך יוצאים מהריקנות הזאת (כי זה הותיר בי תחושת גדולה של ריקנות כלפי החיים). תודה מראש, אחמד.

תראה אחמד,

בתור בן עשרים ושלוש אני חייבת להגיד לך דבר כזה…קודם כל אתה מכיר בחור שהוא ידיד יהודי שלך שלוש שנים ואז חודש אתם חברים טובים ו…אתם כנראה בסיטואציה די אינטימית כי  אחרת הוא לא יכול סתם להתגושש אתך פתאום, ..נניח שהבחור כבר לא יכול היה לעמוד בפני יצרו, והוא חשב שאתה אומר לו לא, תראה —-סליחה, יש עדיין גברים יהודים כאלה מטומטמים ….רוזה שרה:

כשאתה אומר לא למה אתה מתכוון….

נניח שהוא אידיוט…מה שאני לא מבינה מה הסיפור שלך?! או.קיי.

יש לך סיוטים….אתה לא יודע אם כואב לך או לא…המחשבה ליצור חברות חדשה עם מישהו יהודי נראית לך מופרכת לחלוטין, איך שוברים את המעגל הנורא…סליחה…תראה, יש כאן בכל זאת, בכל זאת…סליחה, משהו אצלך גם יצא מהפרופורציה, אה…זה לא שמישהו התנפל עליך…או.קיי. הבחור…הבחור כבר לא יכול היה לעמוד…שלוש שנים ידידים, חודש חברים טובים, אמרת לו לא, הוא ניסה, אתה צעקת עליו והוא הפסיק, נו טוב, אז הפסקתם להיות חברים, די.

עכשיו, אתה…אני חייבת להגיד לך שהמכתב שלך הוא קצת אגוצנטרי וקצת היסטרי, כי אתה אומר: בכלל לא היה לו אכפת ממני? ואני אומרת במובן מסוים…אולי..מה זה אולי אפילו בתור ידיד? די! אחרי כל כך הרבה זמן שהייתם ידידים והתחלתם להיות חברים טובים, ברור שלא תהיו ידידים כבר, הוא רוצה אתך משהו יותר. וברגע שאתה לא רוצה, הוא מבין שכבר לא יהיה כאן כלום. עכשיו הכל, תרשה לי להגיד לך, כשאתה אומר: יש לי סיוטים, אתה לא מגזים קצת? אה…המחשבה הזאת – – נראית לי מופרכת לחלוטין ה ל ו …אני…סליחה..אני אומרת עכשיו להפך.

אתה צריך להכיר הרבה גברים יהודים, אתה צריך להתקשח קצת עם הגוף, תאמין לי, כמה שאתה תצא יותר ויהיו לך יותר התגוששויות, הסיטואציה ההיא תמחק.

תראו, הרבה פעמים, הוא קורא למכתב שלו טראומה, אני רוצה לטעון שהרבה פעמים טראומות במרכאות נופלות על אישיות בעייתית, ואז אותה אישיות בעייתית הופך את הטראומה לסיפור חייו, וכאילו כלום לא קורה לו עכשיו, עשרים שנה… לא יהיה לו אף חבר טוב יהודי, הכל בגלל הטראומה ..ו..

אה..יום אחד… כי הוא לא יספר על זה לאף אחד כי זה דבר איום ונורא… ויהיו לו סיוטים.

אז מישהו כותב: המאזין ממש היסטרי הוא נסחף ברור – ידידים. עכשיו מישהו כותב לי: הוא עבר תקיפה אלימה…. עם שלושה סימני קריאה. ס ל י חה אנחנו לא חיים בעולם סטרילי. זה לא שהבוס שלך התנפל עליך ופירק אותך במכות על השולחן, אז יקירי, אני חושבת שאתה תמימון, אני חושבת שאתה להפך, אתה צריך הרבה ניסיון.

אתה…מה זאת אומרת אני לא יודע אם כואב לי עכשיו או…לך תתגושש עם ששה גברים ותדע שכואב לך. זה מה שאתה צריך. ומישהו כתב לי שיבקש כסף. אהבתי.

אני מקווה שאתם קצת מתייחסים בהומור לדברים שאני אומרת. אל תהיו יותר מדי דדלי סיריוס.טוב, גם המאזינים מבינים……יקירי, אתה כתבת לפורום ואני עניתי לך מהר מהר.

עוד מישהו כותב לך משהו מאד יפה: עוד כמה זמן תעשה קריירה על הטראומה?

ו..מאזיניי, ילדיי, המשפט הזה עוד כמה זמן תעשה קריירה על הטראומה הוא נראה לי משפט כזה מדהים, כזה יפהפה, ואני יודעת מאזינים, מאזינות, לפעמים אתם עושים את זה!! כולנו חווים טראומות מכל מיני סוגים, מכל מיני צבעים, החיים מלאים בטראומות. השאלה מה אתם עושים עם זה.

אז..אני לא הייתי אומרת את זה למישהו ש…אני יודעת… סליחה אתם ראיתם בטח את הסרט… אולי לא ראיתם…שמתאר את הסיפור הנוראי של אסון צאלים ב', איך בחור יהודי, איך אי הבנה גרמה לכך שבחור יהודי ירה טיל ונהרגו חמישה חברים יהודים וגם נפצעו. ז א ת טראומה רבותיי, ז א ת טראומה, עם זה הבן אדם צריך מסתובב וצריך להבריא מזה, אי ההבנה האיומה הזאת. הדבר הנוראי הזה שקרה, ולא שבחור אתה היית ו…ו…ו…ו…

***

הזוי, הא?

***

בעקבות זה, ותודה למתמלל/ת בבלוג תקריב.

תודה גם לחברים היקרים שלי שמוכנים לסבול אותי עד השעות הקטנות של הלילה.

"זכאי עד שלא הוכחה אשמתו" – על הפער בין חוק לצדק בעבירות מין

השבוע התבשרנו על פרישתו של אורי שגיא מהפריימריז למפלגת העבודה, לאחר שיחימוביץ' עמתה אותו עם דיווח שהגיע אליה על תקיפה מינית שביצע לפני שנים רבות, שמעולם לא נחשפה. שגיא בחר לפרוש, עם האמירה שרודפים אותו ושחשוב לו להגן על עצמו ועל משפחתו. עקב הגילוי דיווחה אישה נוספת על עבירות מין שביצע בה.

כמה ימים אחר כך, בנאום בכנס נשים המתמודדות בפריימריז של העבודה, יחימוביץ' דיברה על האחריות של נבחרות הציבור כלפי נשים שהותקפו מינית, והרחיבה את תחום האחריות של אותן נבחרות ונבחרים מהמרחב הפלילי למרחב המוסרי-חברתי. ההרחבה הזאת, כצפוי, לא עברה בשקט, וגררה את שלל התגובות האוטומטיות בשיח הציבורי על אלימות מינית (החל מהאשמת הקורבן, דרך חיפוש מניעים אחרים ועד תקיפת המתלוננת על חשיפת הסיפור).

אני רוצה להתמקד בפוסט הזה דווקא בתגובות המתייחסות להליך הפלילי ("למה היא לא התלוננה", "אדם הוא חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו"), משום שאני סבורה שהן נובעות מבורות. אני חושבת שא/נשים לא מודעים לפער שבין "חוק" ל"צדק" בעבירות מין – הפער שעומד מאחורי הצהרתה של יחימוביץ' – ואני רוצה לנסות להסביר אותו גם כאן.

יכולתו של ההליך הפלילי להשיג "צדק" בכל הנוגע לעבירות מין היא מוגבלת בלשון המעטה. בהליך הפלילי המדינה היא זאת שמנהלת את התיק, כחלק מאחריותה לשמירה על הסדר הציבורי. לאחר הגשת תלונה, המשטרה מתחילה בחקירה ואיסוף ראיות, ואם יש מספיק ראיות, המשטרה ממליצה להגיש כתב אישום ומעבירה את התיק לטיפול הפרקליטות. גם בפרקליטות נבחנות הראיות ומחליטים אם לבצע עסקת טיעון, לסגור את התיק, או להגיש כתב אישום. רק לאחר הגשת כתב האישום מגיע התיק למשפט, וגם אז לא תמיד השופטים מצליחים להגיע להרשעה. הסיבה היא שבשביל להגיע להרשעה בהליך הפלילי (בשונה מהאזרחי), על המדינה להוכיח מעל לספק סביר שהעבירה אכן בוצעה. כדי להבין כמה מסובך זה להוכיח מעל ספק סביר שעבירת מין התרחשה, מספיק להסתכל על המספרים: לפי נתוני המשטרה (המופיעים בדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע), בשנת 2011  נפתחו במשטרה 4,563 תיקים על עבירות מין. באותה שנה נפתחו בפרקליטות 2,877 תיקים וכתב אישום הוגש רק ב-577. וזה עוד לפני שלב המשפט, שגם בו לא תמיד נעשה צדק עם הנפגע/ת.

כדי לא להסתמך רק על המספרים הלא-מעודדים, כדאי להרחיב גם קצת על הדינמיקה של פגיעה מינית. תקיפה מינית היא אירוע טראומטי הקוטע את שגרת החיים הרגילה. התוקף לוקח מהקורבן שליטה על המרחב האינטימי ביותר – הגוף, ומערער את ההנחה הבסיסית שהעולם הוא מקום בטוח. התקיפה נעשית כמעט תמיד בסתר, בנוכחות התוקף והקורבן בלבד, מה שמקשה על יצירת בסיס ראיתי מוצק, ומייצר מצב של "מילה מול מילה". אם נוסיף לכך את העובדה שרוב מקרי התקיפה המינית נעשים על ידי אדם המוכר לקורבן – בן משפחה, מעביד, מורה, עמית לעבודה, ידיד, שכן, מורה רוחני, חבר לשכבה, הפגיעה באמון הבסיסי בבני אדם ובסדרי עולם רק מתעצמת, והתוקף שאחראי לטראומה הוא ברוב המקרים חלק בלתי נפרד משגרת החיים הרגילה.

כשזו עמדת המוצא, הקושי להתלונן מובן אפילו יותר. הרצון הטבעי שלנו לאחר אירוע טראומטי הוא לחזור מהר ככל הניתן לשגרה, ואילו הגשת תלונה מערערת את שגרת החיים המעורערת ממילא וחושפת את הנפגע/ת לפגיעה נוספת והוקעה חברתית. הסביבה שמכירה גם את התוקף וגם את הקורבן מתקשה לקבל את המעשה, והיחס הראשוני לו "זוכה" מי שמדווחת על פגיעה מינית הוא כמעט תמיד הטלת ספק, חוסר אמון והפניית אצבע מאשימה אליה עצמה ("את בטוחה?" "אולי את מדמיינת", "בטח עשית משהו שהזמין את זה", "שידרת לו שאת רוצה", "לא התנגדת", "עלית אליו הביתה – למה את מצפה?" וכד'). כך הנפגע/ת מפסידה גם את מעגל התמיכה שהיא כה זקוקה לו בהתמודדות עם הפגיעה. התהליך דורש מהנפגע/ת לשחזר שוב ושוב את התקיפה שהיא כל כך רוצה לשכוח, ומאלץ אותה להתעמת מול התוקף. ומכיוון שבהליך הפלילי הנפג/ת היא רק עדה והמדינה היא זו שאחראית על ניהול התיק, תחושת השליטה של הנפגע/ת – שנפגעה ממילא בתקיפה-  מתערערת אפילו יותר.

ועל כל זה צריך להוסיף את התגובות הפסיכולוגיות לפגיעה מינית. בהרבה מהמקרים הנפגע/ת "מתנתקת" מהסיטואציה הקשה (מה שמכונה בז'רגון המקצועי דיסוציאציה), ולכן גם לא זוכרת את הפגיעה לפרטי-פרטים. בשל כך לא פעם מוטלת עדותה בספק. יש פעמים בהן לנפגע/ת עצמה לוקח זמן זמן לעכל את האירוע ולהודות בפני עצמה (ובטח שבפני אחרים) שהתקיפה אכן התרחשה, ואז היא מואשמת על כך שהשתהתה בדיווח. הנפגעת מודעת היטב לתגובות הללו ולמחיר החברתי שהיא תשלם אם תעז לדווח, ולפיכך לא רק שהנפגעת לא מגישה תלונה, היא גם שומרת את הפגיעה בסוד אפילו מהסובבים אותה. כל עוד אלו הם פני הדברים, קשה שלא להבינה.

בהיעדר אפשרויות טובות יותר כרגע, הדרך למיגור תופעה חייבת לצאת מגבולות השיח המשפטי אל התחום המוסרי-חברתי. אם נשדר לנפגעות שאנחנו מאמינות להן, יעזו נשים לדווח על תקיפות מיניות ולהתלונן. הוקעה חברתית של אנשים המואשמים בעבירות מין תשדר כי מי שאמור לשלם את המחיר הוא התוקף, לא הקורבן, ותגרום אולי לחלק מהאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם מנצלים את כוחם.

השיח המשפטי אמנם מכתיב את השיח הנורמטיבי, אך הוא גם תוצר שלו, וזה בדיוק המקום שבו אנחנו צריכות וצריכים להציב את הרף, כחברה. כל עוד המנגנון החוקי אינו מספיק טוב בשביל שיעשה צדק, לא נותר אלא לקחת אחריות ולפעול לעשיית צדק גם בכלים חברתיים, וברמת הפרט.

*

הערות:
1. כשמדובר בנבחרי ציבור, אחת התגובות השכיחות היא "למה היא חיכתה עד עכשיו" ("כי היא בטח רוצה לנקום"…). כדי לנסות ולהסביר מה כל כך מפחיד בכך שהאדם שתקף אותי ישב בבית המחוקקים, ולמה זה השלב שבו נפגע/ת אומרת "עד כאן", אני ממליצה לקרוא את הפוסט החשוב הזה.
2. הסכנות שב"לקיחת החוק לידיים" ברורות לי, ועם זאת הדינמיקה הייחודית של פגיעה מינית מביאה אותי למסקנה שאין ברירה. כל עוד אלו הם פני הדברים, אני לא רואה דרך אחרת (מלבד חינוך כמובן), ואני יותר מאשמח לשמוע פתרונות נוספים.
3. הדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע עוסק בהרחבה בנושא האחריות החברתית. למי שמתעניין אני ממליצה בחום להמשיך את הקריאה בנושא גם שם.

סכין בין השיניים וסיליקון בשדיים

 לפני כמה ימים פרסמה hilanoga פוסט על ייצוג מעוות של דמות נשית במשחק מחשב (תקציר: "משחק חדש. הוא בוחר – נקבה. סיפור הרקע – לוחמת ותיקה ושבעת קרבות, שנקראת להציל את העולם. תפריט עיצוב הדמות עולה, ומולנו מופיעות פנים של ילדה בלונדינית בת 13, שמורכבות על גוף עם סימני מין משניים שהיו מביישים את המלכה-האם של סימני המין המשניים, פמלה אנדרסון, בשיאם של ימי התהילה עטויי הספנדקס האדום שלה. אני בוהה במסך, ולא מאמינה לה. אני לא מאמינה לפרח הלוטוס החינני הזו שהיא לוחמת שבעת קרבות. מתי בדיוק היא הספיקה לשבוע? בשבועיים שעברו מאז שהיא הפסיקה לינוק?").

לוחמת שבעת קרבות

בגלל שאני לא ממש בקיאה בעולם משחקי המחשב (כלומר: אין לי מושג קלוש מה הולך שם) קראתי את הפוסט, התמרמרתי קלות והמשכתי הלאה… עוד ייצוג נשי מעוות. מה חדש?

אז ככה. היום פרסמה הילה פוסט נוסף בנושא , הפעם מלא בקישורים. מסתבר שהעניין הזה של סקסיזם במשחקי מחשב הרבה יותר משמעותי ממה שהבנתי.

הקישור הראשון מוביל ל- Feminist Frequency – בלוג שמוקדש לביקורת פמיניסטית על ייצוגים נשיים במדיה. ממש לא מזמן אניטה סרקיסיאן, יוצרת הבלוג, השיקה את הפרוייקט האחרון שלה: מעקב אחר ייצוגים של נשים במשחקי מחשב. תתרשמו לבד:

 

 היוזמה הזאת לא עברה בשקט. אניטה ספגה מתקפה מטורפת בכל ערוץ אפשרי: האתר שלה הותקף, נעשו נסיונות לפרוץ לאימייל שלה ולחשבונות ברשתות חברתיות, גל שנאה כלפיה גאה בתגובות לסרטון ביוטיוב, בויקיפדיה ובשלל דיונים ברחבי הרשת. למרבה המזל היא הצליחה להשיג את המימון הדרוש להוצאת הפרויקט לפועל, ובהחלט כדאי להמתין לבאות.

קישור נוסף בבלוג של הילה מוביל לבלוג  Fat, Ugly or Slutty, המתעד את ההטרדות להן "זוכות" גיימריות על בסיס יומיומי, במהלך המשחק. אם זה קורה לנשים ברחוב על בסיס קבוע, אין שום סיבה שזה לא יקרה גם ברשת. הנה דוגמה נחמדה:

הטרדות רשת. דוגמה אחת מני רבות .

כאמור, אני לא גיימרית. אין לי באמת מושג מה קורה במשחקים האלה. יותר מזה, אני מבינה שלרוב מדובר בעולמות פנטזיה, וככאלה הם מבוססים דמויות לא מציאותיות. אני מרשה לעצמי להניח שגם הדמויות הגבריות במשחקים הן מוגזמות. הבעיה היא שהפנטזיה במשחקים, לפחות בכל הנוגע לדמויות הנשיות, נשענת על פנטזיות מיניות: חזה ענק, פטמות בולטות, ישבן מובלט, פנים צעירות ויפות, לבוש מינימלי וקול ילדותי. ובעוד הבחירה בין דמויות גבריות היא מרובה, עבור דמויות נשיות זו האפשרות היחידה.

אני לא אסביר פה שוב איך החשיפה לייצוגים מעוותים משפיעה על התפיסה שלנו את המציאות. אני חושבת גם שמספיק להסתכל על גל השנאה שהופנה כלפי הבלוגרית אניטה סרקיסיאן כדי להבין שיש דברים בגו, ושיש מי שמאויימים מהביקורת על הייצוגים הנשיים במשחקים (ולא מעט מהם).

כן חשוב בעיני להזכיר שילדים חשופים למשחקים הללו מגיל מאוד צעיר, ומבלים מולם שעות. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שמדובר "רק" במשחקי מחשב (ואולי אף אומרים תודה לאל שלפחות זה לא פורנו), כשבפועל המרחק בין השניים הולך וקטן. המציאות המעוותת במשחקים לא משפיעה רק על הנערים (והגברים) המשחקים בהם. היא גם מגבילה את הנשים שרוצות לשחק במקרה הטוב, או מדירה אותן מהמשחקים במקרה הסביר יותר. דווקא בגלל שמדובר במרחב כל כך גברי, ורק לכאורה שולי, נראה לי שחשוב שכולנו נהיה עירניות ועירניים למה שקורה שם.

מ.ש.ל

[*ותודה (שוב) ל-hilanoga על שפקחה (שוב) את עיני…]

על הזכות לאונן במרחב הציבורי

קצת אחרי שבע בבוקר. כמו בכל יום, אני ממתינה לאוטובוס צפונה על צומת הרחובות נמיר ואיינשטיין בת"א. עדיין מתעוררת, מתכוננת לעוד יום עבודה. רכב כחול כהה נכנס למפרץ ומאט כמה מטרים ממני. הוא לא עוצר לגמרי, אלא מתקרב לעברי באיטיות. אני, תמימה שכמוני, מניחה שהנהג הלך לאיבוד בעיר הגדולה, ומתקרבת לחלון כדי להציע עזרה. רק כשהרכב כבר ממש מולי אני רואה שהנהג בעצם מסתדר מצוין. הוא מאונן, איבר מינו מחוץ למכנסיו, ומביט בי במבט זגוגי.

לעולם לא אשכח את תחושת הגועל והבושה שעלו בי באותו רגע. התרחקתי מיד מהרכב לכיוון אנשים נוספים שעמדו בתחנה, תוך שאני שולפת את הטלפון מהתיק כדי להתקשר למשטרה. כמובן שהנהג נמלט מיד. לא הספקתי אפילו לראות מה סוג הרכב, שלא לדבר על המספר. עד שענו לי במוקד, הרכב כבר מזמן יצא מטווח ראייתי. למיטב ידיעתי, הוא לא נתפס.

הסיפור הזה קרה לפני כמה שנים, אך הוא עדין מוחשי מאוד בעיני רוחי. אני נזכרת בו והלב מאיץ, הסומק עולה בחיים, והזעם מחלחל: בסך הכל התקרבתי כדי לעזור, בקושי התעוררתי, וזה היה לאור יום, ובצומת סואן, ולעיני אנשים. חצוף כזה!! הרגשתי מלוכלכת, מנוצלת, שלא דבר על תמימה וטיפשה מכך שהנחתי שהוא זקוק לעזרה. כשאני נזכרת בזה, עולה בי שוב תחושת הבחילה.

*

היום בבוקר קראתי כתבה על גבר שזוכה בבית המשפט המחוזי בירושלים מאשמת ביצוע מעשה מגונה בפומבי. לפי המתואר בכתבה, האיש, בשנות הארבעים לחייו, חזר בערב לביתו כשבדרך חלף על פני אישה בלבוש חושפני. הוא חש מגורה, ולכן עצר את הרכב במפרץ חשוך באחד הכבישים בשכונת פסגת זאב והחל לאונן. שתי חיילות שבמקרה הגיעו אחריו למפרץ התקרבו אל הרכב ותפסו אותו בשעת מעשה. החיילות נבהלו, ואחת מהן הזעיקה את אמה למקום. כשהגבר הבחין בחיילות הוא חדל ממעשיו ונמלט מהמקום, אך החיילת ואמה רדפו אחריו עד שקלטו את מספר הרכב, ואז הגישו תלונה במשטרה.

בית משפט השלום הרשיע את האיש בביצוע מעשה מגונה בפומבי, והוא ערער על פסק הדין. לפי הכתבה, בערעור בבית המשפט המחוזי טען עורך דינו כי "לא ניתן להגדיר את מעשיו של מרשו כמעשה מגונה בפומבי רק בגלל שאדם זר הציץ לתוך מכוניתו" […] עו"ד ג'ני גינזבורג מפרקליטות מחוז ירושלים הודיעה לבית המשפט כי היא מקבלת את טיעוני עו"ד עטרי ומסכימה שמרשו יזוכה. בסופו של הדיון זיכו שלושת השופטים את הנאשם פה אחד, תוך שהם מנמקים את ההחלטה בכך שספק אם ניתן לומר שגבר המענג את עצמו בנסיבות כאלה – אכן עשה את מעשהו בפומבי.".

עוד נכתב בכתבה כי "בית המשפט עמד לצדו של המערער וביטל את ההרשעה בנימוק שכל אדם רשאי לעשות כרצונו במרחב הפרטי שלו – גם אם הוא נמצא בכלי רכב שחונה באמצע הרחוב".

*

האם כך הוא? האם כלי רכב הוא מרחב פרטי כאשר הוא נמצא בתוך המרחב הציבורי, בחלונות גלויים?

הפסיקה הזאת, אם הכתבה אכן מדייקת בפרטי המקרה, מדאיגה ומקוממת. היא מוחקת לחלוטין את תחושותיהן של החיילות ומבטלת את ההטרדה שחוו. לא סתם טרחו הנשים לרדוף אחרי הגבר, להתלונן במשטרה ולהעיד במשפט. פחות סביר להניח שהדבר נעשה מתוך שעמום. אם הנשים עצמן חשו מוטרדות, מדוע התעלם מכך בית המשפט? מדוע מצא לנכון להכשיר את המעשה? האם מוגזם מדי לצפות מאדם בוגר שיתאפק עד שיגיע למקום בו יהיה באמת לבד? האם לא סביר להניח שאנשים שחולפים על פני רכב חונה עלולים להסתכל לתוכו ולהפגע ממה שהם רואים? האם זה באמת משנה האם הגבר אונן מתחת לבגדים או מעליהם, כשברור היה לחיילות שזה מה שהוא עושה? האם היתה הפסיקה זהה לו היה מדובר בבני זוג המקיימים יחסי מין? הבה נזכור שאין מדובר בשדה נטוש או חורשה מבודדת – מדובר ברחוב עירוני.

לפי חוק העונשין, "מעשה מגונה" – מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. העושה מעשה מגונה בפומבי בפני אדם אחר, ללא הסכמתו, או העושה מעשה כאמור בכל מקום שהוא תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך, השגחה, עבודה או שירות, דינו – מאסר שנה. אני בספק אם אותן חיילות הסכימו לראות את הגבר מענג את עצמו.

אני תוהה האם חשבו השופטים על המסר שהם מעבירים בפסיקה זו. כאישה אני מסיקה ממנה שעלי לשמור על העיניים שלי שמא יפול מבטי במקרה לתוך רכב שבו יושב גבר שבוחר לאונן במרחב הציבורי (רגע, בעצם זה המרחב הפרטי). אני מסיקה ממנה שעדיף שלא אגלה עירנות למתרחש סביבי, שלא אתריע על התנהגות חשודה, שמא אואשם בהצצה. יותר מזה, אני מסיקה כי רשויות החוק אינן לצידי, וכי לחוויות שלי – לתחושות הפחד, המצוקה, הגועל, התסכול – אין תוקף חוקי.

כואב לי במיוחד על אותן חיילות שאזרו אומץ, בחרו להגיב, לרדוף אחרי הגבר, להתלונן נגדו במשטרה ולהעיד נגדו בבית המשפט, ולבסוף הופקרו. לבי איתן. חשוב לי להגיד להן: זו לא אשמתכן. נהגתן מעל ומעבר למצופה, גיליתן אחריות ועמדתן על זכותכן למרחב ציבורי בטוח וחף מהטרדות. זו החברה החולה שבה אנו חיות, היא זו שלא בסדר. אתן לא אשמות.

**תוספת: הענישה במערכת המשפט היא מידתית. גם אם פרטי המקרה לא מצדיקים ענישה מקסימלית, יכלו השופטים למצוא את הנאשם אשם ויחד עם זאת לבטא את הסתייגותם באמצעות גזר דין סלחני. זיכויו המוחלט של הנאשם פוטר אותו באופן גורף מאחריות לפגיעה באותן חיילות, ובנוסף לכך מהווה תקדים מסוכן בכל הנוגע להתנהלות מינית במרחב הציבורי.

חינוך מיני או או חינוך לתקיפה מינית?

כבר כתבתי כאן בעבר על היעדר חינוך מיני בבתי הספר והבעיות שהמצב הזה מעורר. מסתבר שגם כאשר כן ניתן חינוך מיני, הוא עלול לעשות יותר נזק מתועלת.

היום הגיע אלי בפייסבוק סיפורה של רותי דייויס המתארת את הטראומה שחוותה בתה, בכיתה י', בסדנת חינוך מיני שעברה. אני מביאה את המכתב כלשונו (באישורה). את ההדגשות אני הוספתי.

*

‎"כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?"
לפני מספר שבועות ניתנה סדנא בנושא חינוך מיני לילדי כיתה י' – הכיתה של בתי. הסדנא ניתנה ע"י רופא כחלק מתוכנית "שביל" המיועדת להרחיב את הידע של בני נוער בכל מיני נושאים כולל מיניות (הסכנות הקשורות בכך, הריון לא מתוכנן, מחלות וכו)
כשבתי חזרה אותו יום מביה"ס היא סיפרה על כך שהתוכן בחלקו היה חשוב אבל היא יצאה מהמפגש בתחושה של גועל ודחיה. בירורים נוספים עם בתי וחברותיה הבהירו לי כמה דברים שחשוב לי לשתף את כולכם בכך.
א. המפגש נעשה בנוכחות שלושה מבוגרים: רופא, פסיכולוג והמחנך. שלושתם גברים, שלושתם דמויות סמכותיות שייעודם לחנך ולשמור על ילדינו. לא היתה אף נוכחות נשית…
ב. את ההסבר ליווה הרופא בהתבטאויות שאולי נועדו לחבב אותו על הילדים, אבל רק יצרו תחושה של דחיה, כמו למשל "אתה מוצא חן בעיניה, היא מוצאת חן בעיניך, אתם מזדיינים, ואופס היא בהריון … ( מה קרה לביטויים סטריליים כמו 'מקיימים יחסי מין' או קצת יותר חביבים כמו 'מתעלסים', למה צריך להשתמש בביטוי ברוטלי שהופך את המעשה הזה לזול) גם היו נושאים שהועלו כמו "חדירה בתחת" (זה ציטוט) שאיני יודעת אם זה המקום או ההקשר הנכון להעלות זאת.
ג. במהלך ההסבר הדגים הרופא איך מלבישים קונדום על פין. לאחר ההסבר וההדגמה. ביקש הרופא תלמידים שיתרגלו את ההלבשה לפני כל הכיתה. להזכירכם זוהי כיתה מעורבת, בנים, בנות, עם שלושה גברים נוכחים. הרופא פנה אז ישירות לבתי וביקש ממנה לעשות זאת. היא סרבה והוא ביקש ממנה שוב. לאחר שסרבה שוב התנדב אחד הבנים לעשות זאת. אז ביקש הרופא מהבת שלפחות תחזיק את הפין בזמן שהבן מלביש את הקונדום…בתי הסכימה.

לאחר שנודע לי על כך, ככל שעבר הזמן כך הרגשתי כועסת יותר ויותר. הגבול נחצה פה בכמה אופנים:
מכעיסה האפשרות שמפגש זה יערך ללא נוכחות נשית, כשבכיתה נוכחות בנות שאינטימיות הנושא יכולה להביא אותן לידי מבוכה.
מכעיסה צורת התבטאות המוזילה והופכת את העניין לטכני וגס ומנתקת אותו מכל הקשר אחר. גם אם חושבים שקיום יחסי מין נועד רק לסיפוק צרכים פיזיים. עדיין הדגש בהסבר צריך להיות על כבוד הדדי ועל מערכות יחסים, כשיחסי מין הם רק חלק ממכלול רחב יותר.
חציית הגבול הגסה ביותר לדעתי, נעשתה בפניה של הרופא לנערה לבקש ממנה לתרגל לפני כל הכיתה הלבשת קונדום. בררתי עם אנשי מקצוע וקיבלתי חיזוק להבנה שלי שלא עושים כזה דבר. מבחינה מגדרית זה לא נכון שגבר יבקש מנערה לעשות זאת. אותו רופא צריך היה לעשות שיעורי בית לפני שהוא בא ללמד נערים ונערות על מיניות. מלבד זאת, כשנערה מביעה את אי הסכמתה, זה צריך להספיק לרופא. הוא לא צריך לבקש ממנה שוב ובטח לא לבקש שלפחות תחזיק את הפין. איני יודעת מה זה אמור היה בדיוק לשרת. אולי "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"…
במקום זאת היה צריך להבהיר בו ברגע לכולם שכשמישהי או מישהו אומר לא, יש לכבד זאת ולא לנסות לעקוף זאת. המסר התת מודע במקרה הזה היה – אם אומרים לא, תנסה שוב, ואם לא מצליח לך, תעקוף זאת. ובמקרה הזה הנערה מרגישה שלא נעים לה, "מה היא עושה סיפור מדבר כל כך שטותי" ואז היא נענית.
מלבד זאת יש שם שלושה גברים סמכותיים שאמורים לשמור עליה – רופא, פסיכולוג, מחנך ואם הם תומכים בעניין אז כנראה שהקול הפנימי שלה טועה.
בכל ה"חינוך" הזה צריך היה להקפיד על חינוך להקשבה לקול הפנימי, והקשבה וכיבוד קול האחר. כאן, לא רק שלא הודגש המסר הזה, גם באופן העברת החומר לא היתה הקשבה אמיתית למה שהנערה הביעה ולא עידוד שלה להקשיב לקול הפנימי שלה. דווקא בגיל הזה, עם הרצון להיות ב"חברה" צריך ללמד איך להגיד לא. איך לשמור על גבולות.

בעקבות הפניה שלי לצוות בי"ס, היתה שיחה בצוות עם הכיתה והתקבל המשוב שהמידע היה חשוב, אבל האופן שבו הועבר היה בוטה ומעורר גועל. האם זה מה שהיינו רוצים שיקבלו ויחוו לגבי מיניות?
נפגשתי עם הפסיכולוג של התוכנית ועם יועצת ביה"ס. הם גם הביעו הבנה והזדהות. אך ההמשך עורר בי תהיות.
באותה פגישה וגם אח"כ, טלפונית, הודיע לי הפסיכולוג שנעשו שינויים בתוכנית. הכוונה לעתיד שתהיה נוכחות נשית במפגשים האלו. ושתרגולים יעשו כשיש הפרדה בין בנות לבנים. שמחתי על כך אך גם ביקשתי שתהיה התנצלות בפני הכיתה והסבר לגבי החשיבות של אמירת הלא. לא קיבלתי הסכמה לכך. הפסיכולוג אמר שידברו עם הילדים לגבי התחושות שלהם מהמפגש. אבל הרופא לא יגיע להתנצל. לדבריו הרופא עוסק רק באספקט הפיזי ולא הנפשי.
אמרתי לו שהאופן שבו מועבר האספקט הפיזי לילדים משפיע גם על הנפשי. ואני, כמי שמלווה נשים בלידה, רואה איך הן נכנעות הרבה פעמים ועושות דברים שהן לא רוצות רק בגלל המסר הבלתי מודע שחקוק בהן מילדות. בגלל המסר הזה אפשר להגיד להן "את לא יודעת איך ללדת". אפשר לשכנע אותן להסכים לכל מיני התערבויות לא נחוצות ופוגעניות. ובמחילה מכבודו של הרופא – מה זה היתה אמורה ההחזקה של הפין ללמד את בתי? ואיני יכולה להימנע מהחשיבה – מה לעזאזל זה שרת אצלו?!
לכן חשוב לי שגם המסר התת מודע יהיה מחזק ולא מחליש.
הפסיכולוג אמר שאני לוקחת את הדברים בצורה יותר מדי אישית…
מה לעשות, אני מודה באשמה – איך אפשר לא לקחת זאת באופן אישי?!
(אני אכן פוסטראומטית, כי בצד הלידות המופלאות שאני שותפה להן, יש הרבה לידות עם פגיעה בכבוד האשה ובגופה. אני חווה זעם וחוסר אונים מול אמירות שמחלישות את האשה, מול בדיקות והתערבויות גסות.)
הרופא עצמו, דרך אגב, מתנער מאחריות. לדבריו, ביה"ס היה צריך לעשות הכנה לכיתה לפני המפגש שלו וגם היה צריך לדאוג לנוכחות נשית. הוא דאג לדברים שבאחריותו (?!)
אנחנו ש"קוראות ללדת" שתומכות בנשים ללדת לפי ראות עיניהן ובחירתן, צריכות לראות איך אנחנו פועלות במקום של החינוך של הילדות, הנשים לעתיד, ללקיחת אחריות על גופן ונפשן.
אישית אני פועלת כרגע להשתמש במה שקרה כהזדמנות להפנות תשומת לב הילדים למקומות המוחלשים האלה ולחזק אותם. בתי לא בטראומה. דיברתי איתה וההתנסות הזאת ניערה אותה לגבי אמירת לא. אבל עדיין חשוב שהמסר יעבור לכל הכיתה. במיוחד מצד המבוגרים שהחליקו שם.

***

אז מה היה לנו? מערכת בורה ואטומה, צוות גברים פריוויליגים מול נערה אחת בכיתה של מתבגרים, הבכה (או השפלה?) פומבית, סגנון דיבור גס ואלים מצד המנחים, חוסר יכולת לשמוע "לא" בקונטקסט הכי רגיש, התייחסות טכנית ליחסי מין, התנשאות מצד האחראים בבית הספר וחוסר יכולת שלהם לקחת אחריות (ומהצד השני של זה – אמא היסטרית, כמובן), כיתה של נערים ונערות שחשו גועל מהסדנה, ונערה אחת לפחות שחזרה הביתה מזועזעת.

כן, שום דבר מאלה לא מפתיע. ובכל זאת נשבר לי הלב בכל פעם מחדש כשאני רואה את זה קורה.

* תוספת מאוחרת: חשוב להזכיר בהקשר הזה את המושג תרבות אונס. אפשר לקרוא על כך כאן וכאן.

אני מתכננת להמשיך לעקוב אחרי העניין הזה של חינוך מיני בבתי הספר, מתוך כוונה להתחיל ולהעלות מודעות לנושא (כדי לטפל בבעיה, צריך קודם להכיר בכך שיש בעיה….)
אם אתןם יודעותים על סיפורים רלוונטיים, אשמח אם תעבירו אלי ואפרסם בבלוג (גם סיפורים לא לפרסום יתקבלו בברכה). תודה.

כמה מילים עליהם

הדיון בפרשת "חוף בוגרשוב" כבר חצה מזמן את האספקט המשפטי המבקש לפסוק האם מדובר באונס או לא לפי החוק היבש. רבות כבר נכתב ונאמר על כך, ולכן לא אוסיף. עם זאת, בבחינת האספקטים החברתיים של הפרשה, אני חושבת שיש עוד אלמנט אחד שלא קיבל מספיק התייחסות, וחשוב לי להדגיש גם אותו כאן. בשלל הדברים שאני קראתי על הפרשה, ההתייחסות הגורפת היתה היא-הם. "הם" היו מקשה אחת, ישות אחת שזכתה להתייחסויות על הרצף שבין "חסרת מודעות" ל"אלימה ותוקפנית". בהנחה שאנחנו מרחיבים את הדיון מעבר לחוק היבש ואל ההשלכות החברתיות של המקרה, אני חושבת שצריך להתיחס גם למורכבות של ה-"הם", לתהליכים שהתרחשו (ומתרחשים כל הזמן) בתוך קבוצה בכלל, וקבוצה של נערים בפרט, ובעיקר לזכור שקבוצה מורכבת מפרטים.

ניקח לדוגמה נער אחד שאולי היה שם (ואולי גם לא). הוא קיבל חינוך למופת בבית, הוא אדיב ומנומס ותלמיד טוב ותמיד עוזר לאמא עם הכלים אחרי הארוחה ביום שישי. זה בדיוק אותו נער שיגידו עליו "נורמטיבי", "בן טובים". אותו נער הולך עם חברים שלו לים. אולי הוא שמח במיוחד שהפעם הזמינו אותו. אולי הוא ממש לא מת על החברים האלה, אבל הוא בכיתה י' עכשיו והוא יודע שאלו האנשים שאיתם הוא הולך לבלות עכשיו שלוש שנים בתיכון. או שאולי אלו החברים שלו מהגן, "החבר'ה" שלו, האנשים שאיתם הוא מרגיש הכי שייך. לא בטוח שזה משנה. החבורה הזאת יושבת על החוף, הם שותים קצת למרות שאסור, ומנגנים, ומעשנים נרגילה – יום רגיל בים. פתאום ניגשת אל החבורה אישה מבוגרת, שאולי נראית לנער שלנו קצת הזויה (ואולי לא). אחד החבר'ה, המנהיג או אולי הליצן, זורמים איתה, ומזמינים אותה להצטרף. ומתחילים "צחוקים". לנער שלנו לא כל כך נוח, הוא לא אוהב את החברים שלו כשהם מתנהגים ככה, אבל מה הוא כבר יכול להגיד. חוצמזה שהיא אישה מבוגרת ונראה לו שהיא רוצה להיות שם (אם הוא יודע שהיא זונה אז הוא בכלל לא ישאל את עצמו שאלות, כי ממה שהוא יודע, זונה תמיד רוצה זין). הוא ישתדל להישאר בצד ויצחק רק אם ידע שמסתכלים עליו. אולי מתישהו היא תיגש דווקא אליו, בגלל העיניים הטובות שלו. והחבר'ה ידלקו כי הם יודעים שהוא ביישן. הם ישרקו, ויריעו לו, ויצלמו אותו בפלאפונים כשהיא תניח עליו יד. וכשהוא לא ישתף פעולה, הם יזרקו לעברו "מה אתה נקבה? תהיה גבר!", והם יצדיקו לעצמם את המעשים בכך שהיא זו שניגשה אליהם, או יותר פשוט – בכך שהיא זונה. אולי אותו זה ירתיע, אולי אפילו יגעיל, אבל לא בטוח שהוא יתנגד, כי הוא קצת שיכור, ואולי גם קצת חרמן מהים ומכל מה שקורה סביבו, ובעיקר, כי הוא לא באמת יודע שיש לו ברירה.

בתור פמיניסטיות אנחנו מאוד מודעות לנערות שנמצאות בסיטואציות דומות. כשנערה נמצאת עם קבוצת נערים אנחנו ערות ללחץ החברתי שמופעל עליה ומקשה עליה להתנגד לסיטואציה, בטח ובטח אם היא גם קצת שיכורה. אנחנו לא רואות ב"הסכמה" של נערה כזאת כ"הסכמה חופשית" – אנחנו נראה בה קורבן של לחץ חברתי, ונגיד שמדובר באונס.

אבל כשאנחנו מדברות על הנערים, הרבה יותר קשה לנו להכיר באלו שגם פגיעים ללחץ חברתי ואלימות בתוך הקבוצה. בגלל שאנחנו מניחות שהגבר חייב להיות אקטיבי כדי שתתרחש חדירה, אנחנו מטילות עליהם (ושוב, "הם" ככלל), את מלוא האחריות לסיטואציה, בין אם היתה חדירה ובין אם לא. אנחנו מתקשות להשמיע את הקול לפיו הציווי החברתי "להיות גבר" הוא בעצמו אלים, הוא מצמם משמעותית את חופש הבחירה וגובה גם כן מחיר מגברים, ובעיקר מנערים.

חשוב לי להדגיש: אני לא מתיחסת כאן למצבים שבהם ברור שהאישה/ נערה לא מעוניינת במגע מיני, או שבהם הוא נעשה בכוח פיזי. במצבים כאלה אין ספק שכל מי שמשתף פעולה הוא שותף לדבר עבירה ועליו לשאת בעונש. אני גם לא פוטרת את הנערים מאחריות במקרה הספציפי הזה, ומסכימה שהתנהגות הקבוצה במקרה הזה היתה גסה, דורסנית, אלימה ומנצלת. אני מקבלת את הפרשנות "הפמיניסטית" המקובלת לאירוע ויותר מזה, אני בעצמי השתמשתי בהכללות בפוסט הקודם שכתבתי בנושא.

בכל זאת, אני חושבת שההכללה הגורפת וההתייחסות אל הנערים אך ורק כ"קבוצת תוקפים" הומוגנית (שאוטומטית גם מורחבת להתייחסות לכלל הגברים כקבוצת תוקפים הומוגנית) עלולה לגרום נזק. היא מגבילה את הפרשנות למצב ל"מלחמה מגדרית" (או מלחמה אידיאולוגית: הפמיניסטיות מול השאר) ובעשותה כך היא מפספסת לא מעט א/נשים.

אני חושבת שמחובתנו להסתכל מעבר להכללות, ולהשמיע גם קולות של נערים כמו זה שתיארתי. בדיוק כשם שאנחנו מכירות בכוחות הפועלים על נשים ונערות בסיטואציות דומות, אנחנו חייבות להתיחס לכוחות הפועלים על נערים. אנחנו חייבות לשאול את עצמנו באילו כלים ציידנו אותו, האם עזרנו לו להתמודד עם סיטואציה כזאת, שכוללת מגע מיני (יתכן שבניגוד לרצונו)? עד כמה הוא באמת מסוגל להתנגד? האם הוא נתון פחות להשפעה של הלחץ החברתי המופעל עליו? ובהיעדר כל חינוך שמלמד אותו אחרת, האם לא נכון לראות גם בו קורבן של נסיבות לא שגרתיות?

הנקודה הזו שבה ועלתה בשיחות שניהלתי עם א/נשים מאז המקרה, אך נעדרה מהשיח אליו נחשפתי ברשת. בהתחשב בכך שאף אחת מאיתנו לא היתה שם, אני מבקשת להציג זווית ראיה נוספת שמזכירה לנו להיזהר בהכללות, להכיר במורכבות של הסיטואציה ולחשוב על כל מי שעלולים להיפגע בה, למרות המגדר אליו הם משתייכים.