חינוך מיני או או חינוך לתקיפה מינית?

כבר כתבתי כאן בעבר על היעדר חינוך מיני בבתי הספר והבעיות שהמצב הזה מעורר. מסתבר שגם כאשר כן ניתן חינוך מיני, הוא עלול לעשות יותר נזק מתועלת.

היום הגיע אלי בפייסבוק סיפורה של רותי דייויס המתארת את הטראומה שחוותה בתה, בכיתה י', בסדנת חינוך מיני שעברה. אני מביאה את המכתב כלשונו (באישורה). את ההדגשות אני הוספתי.

*

‎"כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?"
לפני מספר שבועות ניתנה סדנא בנושא חינוך מיני לילדי כיתה י' – הכיתה של בתי. הסדנא ניתנה ע"י רופא כחלק מתוכנית "שביל" המיועדת להרחיב את הידע של בני נוער בכל מיני נושאים כולל מיניות (הסכנות הקשורות בכך, הריון לא מתוכנן, מחלות וכו)
כשבתי חזרה אותו יום מביה"ס היא סיפרה על כך שהתוכן בחלקו היה חשוב אבל היא יצאה מהמפגש בתחושה של גועל ודחיה. בירורים נוספים עם בתי וחברותיה הבהירו לי כמה דברים שחשוב לי לשתף את כולכם בכך.
א. המפגש נעשה בנוכחות שלושה מבוגרים: רופא, פסיכולוג והמחנך. שלושתם גברים, שלושתם דמויות סמכותיות שייעודם לחנך ולשמור על ילדינו. לא היתה אף נוכחות נשית…
ב. את ההסבר ליווה הרופא בהתבטאויות שאולי נועדו לחבב אותו על הילדים, אבל רק יצרו תחושה של דחיה, כמו למשל "אתה מוצא חן בעיניה, היא מוצאת חן בעיניך, אתם מזדיינים, ואופס היא בהריון … ( מה קרה לביטויים סטריליים כמו 'מקיימים יחסי מין' או קצת יותר חביבים כמו 'מתעלסים', למה צריך להשתמש בביטוי ברוטלי שהופך את המעשה הזה לזול) גם היו נושאים שהועלו כמו "חדירה בתחת" (זה ציטוט) שאיני יודעת אם זה המקום או ההקשר הנכון להעלות זאת.
ג. במהלך ההסבר הדגים הרופא איך מלבישים קונדום על פין. לאחר ההסבר וההדגמה. ביקש הרופא תלמידים שיתרגלו את ההלבשה לפני כל הכיתה. להזכירכם זוהי כיתה מעורבת, בנים, בנות, עם שלושה גברים נוכחים. הרופא פנה אז ישירות לבתי וביקש ממנה לעשות זאת. היא סרבה והוא ביקש ממנה שוב. לאחר שסרבה שוב התנדב אחד הבנים לעשות זאת. אז ביקש הרופא מהבת שלפחות תחזיק את הפין בזמן שהבן מלביש את הקונדום…בתי הסכימה.

לאחר שנודע לי על כך, ככל שעבר הזמן כך הרגשתי כועסת יותר ויותר. הגבול נחצה פה בכמה אופנים:
מכעיסה האפשרות שמפגש זה יערך ללא נוכחות נשית, כשבכיתה נוכחות בנות שאינטימיות הנושא יכולה להביא אותן לידי מבוכה.
מכעיסה צורת התבטאות המוזילה והופכת את העניין לטכני וגס ומנתקת אותו מכל הקשר אחר. גם אם חושבים שקיום יחסי מין נועד רק לסיפוק צרכים פיזיים. עדיין הדגש בהסבר צריך להיות על כבוד הדדי ועל מערכות יחסים, כשיחסי מין הם רק חלק ממכלול רחב יותר.
חציית הגבול הגסה ביותר לדעתי, נעשתה בפניה של הרופא לנערה לבקש ממנה לתרגל לפני כל הכיתה הלבשת קונדום. בררתי עם אנשי מקצוע וקיבלתי חיזוק להבנה שלי שלא עושים כזה דבר. מבחינה מגדרית זה לא נכון שגבר יבקש מנערה לעשות זאת. אותו רופא צריך היה לעשות שיעורי בית לפני שהוא בא ללמד נערים ונערות על מיניות. מלבד זאת, כשנערה מביעה את אי הסכמתה, זה צריך להספיק לרופא. הוא לא צריך לבקש ממנה שוב ובטח לא לבקש שלפחות תחזיק את הפין. איני יודעת מה זה אמור היה בדיוק לשרת. אולי "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?"…
במקום זאת היה צריך להבהיר בו ברגע לכולם שכשמישהי או מישהו אומר לא, יש לכבד זאת ולא לנסות לעקוף זאת. המסר התת מודע במקרה הזה היה – אם אומרים לא, תנסה שוב, ואם לא מצליח לך, תעקוף זאת. ובמקרה הזה הנערה מרגישה שלא נעים לה, "מה היא עושה סיפור מדבר כל כך שטותי" ואז היא נענית.
מלבד זאת יש שם שלושה גברים סמכותיים שאמורים לשמור עליה – רופא, פסיכולוג, מחנך ואם הם תומכים בעניין אז כנראה שהקול הפנימי שלה טועה.
בכל ה"חינוך" הזה צריך היה להקפיד על חינוך להקשבה לקול הפנימי, והקשבה וכיבוד קול האחר. כאן, לא רק שלא הודגש המסר הזה, גם באופן העברת החומר לא היתה הקשבה אמיתית למה שהנערה הביעה ולא עידוד שלה להקשיב לקול הפנימי שלה. דווקא בגיל הזה, עם הרצון להיות ב"חברה" צריך ללמד איך להגיד לא. איך לשמור על גבולות.

בעקבות הפניה שלי לצוות בי"ס, היתה שיחה בצוות עם הכיתה והתקבל המשוב שהמידע היה חשוב, אבל האופן שבו הועבר היה בוטה ומעורר גועל. האם זה מה שהיינו רוצים שיקבלו ויחוו לגבי מיניות?
נפגשתי עם הפסיכולוג של התוכנית ועם יועצת ביה"ס. הם גם הביעו הבנה והזדהות. אך ההמשך עורר בי תהיות.
באותה פגישה וגם אח"כ, טלפונית, הודיע לי הפסיכולוג שנעשו שינויים בתוכנית. הכוונה לעתיד שתהיה נוכחות נשית במפגשים האלו. ושתרגולים יעשו כשיש הפרדה בין בנות לבנים. שמחתי על כך אך גם ביקשתי שתהיה התנצלות בפני הכיתה והסבר לגבי החשיבות של אמירת הלא. לא קיבלתי הסכמה לכך. הפסיכולוג אמר שידברו עם הילדים לגבי התחושות שלהם מהמפגש. אבל הרופא לא יגיע להתנצל. לדבריו הרופא עוסק רק באספקט הפיזי ולא הנפשי.
אמרתי לו שהאופן שבו מועבר האספקט הפיזי לילדים משפיע גם על הנפשי. ואני, כמי שמלווה נשים בלידה, רואה איך הן נכנעות הרבה פעמים ועושות דברים שהן לא רוצות רק בגלל המסר הבלתי מודע שחקוק בהן מילדות. בגלל המסר הזה אפשר להגיד להן "את לא יודעת איך ללדת". אפשר לשכנע אותן להסכים לכל מיני התערבויות לא נחוצות ופוגעניות. ובמחילה מכבודו של הרופא – מה זה היתה אמורה ההחזקה של הפין ללמד את בתי? ואיני יכולה להימנע מהחשיבה – מה לעזאזל זה שרת אצלו?!
לכן חשוב לי שגם המסר התת מודע יהיה מחזק ולא מחליש.
הפסיכולוג אמר שאני לוקחת את הדברים בצורה יותר מדי אישית…
מה לעשות, אני מודה באשמה – איך אפשר לא לקחת זאת באופן אישי?!
(אני אכן פוסטראומטית, כי בצד הלידות המופלאות שאני שותפה להן, יש הרבה לידות עם פגיעה בכבוד האשה ובגופה. אני חווה זעם וחוסר אונים מול אמירות שמחלישות את האשה, מול בדיקות והתערבויות גסות.)
הרופא עצמו, דרך אגב, מתנער מאחריות. לדבריו, ביה"ס היה צריך לעשות הכנה לכיתה לפני המפגש שלו וגם היה צריך לדאוג לנוכחות נשית. הוא דאג לדברים שבאחריותו (?!)
אנחנו ש"קוראות ללדת" שתומכות בנשים ללדת לפי ראות עיניהן ובחירתן, צריכות לראות איך אנחנו פועלות במקום של החינוך של הילדות, הנשים לעתיד, ללקיחת אחריות על גופן ונפשן.
אישית אני פועלת כרגע להשתמש במה שקרה כהזדמנות להפנות תשומת לב הילדים למקומות המוחלשים האלה ולחזק אותם. בתי לא בטראומה. דיברתי איתה וההתנסות הזאת ניערה אותה לגבי אמירת לא. אבל עדיין חשוב שהמסר יעבור לכל הכיתה. במיוחד מצד המבוגרים שהחליקו שם.

***

אז מה היה לנו? מערכת בורה ואטומה, צוות גברים פריוויליגים מול נערה אחת בכיתה של מתבגרים, הבכה (או השפלה?) פומבית, סגנון דיבור גס ואלים מצד המנחים, חוסר יכולת לשמוע "לא" בקונטקסט הכי רגיש, התייחסות טכנית ליחסי מין, התנשאות מצד האחראים בבית הספר וחוסר יכולת שלהם לקחת אחריות (ומהצד השני של זה – אמא היסטרית, כמובן), כיתה של נערים ונערות שחשו גועל מהסדנה, ונערה אחת לפחות שחזרה הביתה מזועזעת.

כן, שום דבר מאלה לא מפתיע. ובכל זאת נשבר לי הלב בכל פעם מחדש כשאני רואה את זה קורה.

* תוספת מאוחרת: חשוב להזכיר בהקשר הזה את המושג תרבות אונס. אפשר לקרוא על כך כאן וכאן.

אני מתכננת להמשיך לעקוב אחרי העניין הזה של חינוך מיני בבתי הספר, מתוך כוונה להתחיל ולהעלות מודעות לנושא (כדי לטפל בבעיה, צריך קודם להכיר בכך שיש בעיה….)
אם אתןם יודעותים על סיפורים רלוונטיים, אשמח אם תעבירו אלי ואפרסם בבלוג (גם סיפורים לא לפרסום יתקבלו בברכה). תודה.

מודעות פרסומת

30 מחשבות על “חינוך מיני או או חינוך לתקיפה מינית?

  1. מטורף, פשוט מטורף. מיהם "אנשי המקצוע האלה"? אני מבין שחשיפת שמות ה"מחנך" ופסיכולוג ביה"ס יביאו לפגיעה בפרטיות הבת (אם כי שם האם פורסם), אבל את שם הרופא, שמסרב להכיר בטעות ולהתנצל, אין שום סיבה לשמור מהציבור.

    אהבתי

    • הי יוסי, תודה על התגובה.

      אני לא חושבת שחשיפת האנשים תועיל מעבר ל"קטרזיס" נקודתי, ויתכן שהיא אף תפגע בנפשות המעורבות. יותר מכך – זהו הסיפור של רותי ובתה ואני חושבת שנכון יותר להשאיר להן לבחור כיצד להתנהל איתו.

      מדובר סימפטום של בעיה הרבה יותר – לא רק הרופא כשל כאן אלא המערכת כולה, החל מחוסר המחשבה הבסיסי ביותר על המשמעות של שלושה גברים המעבירים יחד סדנה שכזו.

      אני מעדיפה לחפש דרכים שבהן *אנחנו* יכולים לפעול, אם ברמה הנקודתית – בסביבה של כל אחד ואחת ואם ברמה המערכתית.
      אם יש לך רעיונות – אשמח לשמוע.

      אהבתי

      • שלום לך, צר לי על המציאות שפגשה בתך ומעודדת אותי העירנות שלך ופרשנותך המדוייקת.
        שמי רן ואני מעביר הרצאות בנושא "מין מוגן גופנית ונפשית" בצה"ל ובבתי ספר.
        הן כיוזמה עצמאית והן כחלק מפרויקט הסברה שהקימה שרונה בן עמי במרפאת לוינסקי של משרד הבריאות.
        תרבות הפורנוגרפיה, יחסי הכוח המגדריים והשפה האגרסיבית הם כל כך קריטיים וחשוב לדבר עליהם וללמד חשיבה ושפה אחרות.
        יישר כוח על נכונותך להתמודד עם תכנים מורכבים מאוד של הורות.
        את מוזמנת לפנות אלינו מתי שרק תרצי. (אנחנו גם גוף ההסברה היחיד שבא בחינם)
        את לא לבד במאבק הזה על חינוך למין מוגן נפשית
        רן גבריאלי ran_gavrieli@walla.com

        אהבתי

        • הי רן,
          שמחה מאוד לקרוא את תגובתך, העברתי אותה גם ישירות לרותי דייויס, האם.
          אהבתי במיוחד את המשפט "חינוך למין מוגן נפשית". זו בדיוק הנקודה, ומרגש לראות שיש מי שפועלים לכדי לגרום לזה לקרות.

          האם יש אתר אינטרנט לתכנית שניתן לקשר אליו?

          תודה.

          אהבתי

  2. וואו אני ממש בהלם.
    גם ככה כל החינוך הזה מאוד מאוד מביך ובמיוחד לילדים שעכשיו לומדים על זה.
    אם הייתי צריכה ללמוד את זה יחד עם בנים זה היה מוות בשבילי, לפחות בדבר אחד אני שמחה שהייתי דתייה שלמדתי רק עם בנות, ואת השיעור החשוב הזה עשו מאוד יפה בלי כל מיני מילים וביטויים מגעילי כמו שקרה במקרה הזה.

    בכל אופן יש דרך וצורה לגיד דברים, מאוד עצבן אותי שלא הייתה נוחכות נשית, ביכלל מאוד מעצבן אותי מה שהלך במהלך השיעור הזה, בלי לי לענות את כולם!!!!! :)* (את הצוות שהעביר את השיעור כן..?)

    אהבתי

    • הי שני,
      האמת היא שאני מופתעת לשמוע שבמסגרת חינוך דתית עברתן שיעורי חינוך מיני. מעניין אותי לשמוע עוד על השיעורים, על ידי מי הם הועברו ובאילו תכנים התמקדו?

      (ואני, כמובן, שותפה לעצבים ולזעזוע…)
      תודה.

      אהבתי

  3. דפנוש, האירוע הזה מזעזע, הבטן מתהפכת לי.
    סליחה על האסוציאציה, אבל עצם העובדה שדרושים "שלושה גברים סמכותיים" כדי להעביר שיעור חינוך מיני בכיתה – משדרת מסר כמעט גורלי. הייתי משווה את השילוש הלא קדוש הזה למשלחת של צה"ל שבאה לבשר למשפחה על נפילת הבן. משהו דרמטי ברמה כזו, בערך.
    ובכן באווירה חגיגית נכבדה וחריגה שכזו, כל "המבוגרים האחראיים" שהשתתפו באירוע כשלו באופן שאינו מתקבל על הדעת. מילא היו מתנערים לאחר שהאם האמיצה ניסתה להעיר להם ולהעיר אותם. אבל כדרכן של בירוקרטיות – ובעיקר של בתי ספר – המערכת מתבצרת ומגינה על עצמה במחיר של חירשות, עיוורון, אטימות וכסילות. על חשבון הילדים, כמובן. וההורים, כמובן.
    אני ממש מאוהבת בסיסמה "מורה טוב – מורה לחיים".
    אין ספק שבמקרה זה הסיסמה הודגמה במציאוּת. בהפוך, אבל הודגמה ועוד איך.
    המקרה הזה הוא שיעור לחיים.
    האירוע הטריפל-טראומטי הזה (רופא+פסיכולוג+מורה) רק מדגיש את חשיבותה העליונה של המשפחה בחינוך ובעיצוב נפשם ואישיותם של הילדים. בתרבות שלנו המשפחה מאוד מוחלשת, וזו בעיה בפני עצמה.
    רותי דייויס, האימא שהעלתה את הנושא לאוויר, ראויה לח"ח ולצל"ש על גישתה, על תבונתה, על התובנות שלה, על התקשורת שלה עם הבת שלה ועל האומץ שלה להעלות את הנושא לדיון חינוכי וציבורי.

    אהבתי

    • הי אמא 🙂
      כייף לקבל את תגובתך גם פה…

      קודם כל אני מאוד שמחה לומר שאני מסכימה עם דברייך. המסר שמועבר בכך שדרוש "צוות" כדי לדבר על הנושא "מיניות" הוא מעוות לחלוטין, ובוודאי שהיעוורון וחוסר המקצועיות של אותו צוות מוסיפים חטא על פשע.
      מסכימה גם עם הדברים על המשפחתיות (אולי נפתח את זה יום אחד לפוסט…?), וגם על השיעור לחיים.
      (ומתעדת את כל ההסכמות האלה לעיני כולם!! 🙂 )

      אהבתי

  4. היי, אני מלמדת בבית ספר יסודי ואצלנו, בכיתה ו' , אנו מתעקשים ששיעורי החינוך המיני יועברו ע"י המחנכים ולא ע"י אנשי רפואה (אחיות ורופאים). חינוך מיני הוא אינו עניין רפואי. בשיעור הראשון אנו מבהירים שאף פעם לא נשאל תלמיד/ה שאלה באופן ישיר ושרק מי שרוצה להגיד, לספר, לשאול או לענות יעשה כך.

    אני מזועזעת מסיפורך.
    אותה נערה חזרה הביתה ושוחחה עם אמה על האירוע, רוב הילדים אינם משתפים ואין אפשרות לתווך להם חוויות כאלה.

    אהבתי

    • הי ניקי,
      קודם כל אני ממש מתרגשת לשמוע שאתם מעבירים שיעורי חינוך מיני. במערכת החינוך של היום זה ממש לא מובן מאליו.
      אני מסכימה גם שהנערה במקרה הזה זכתה באמא שאפשר לדבר איתה, ושגם זה ממש לא מובן מאליו.

      אני אשמח לשמוע עוד פרטים על השיעורים: באילו תכנים מתמקדים, מה הרכב הכיתה (כולם ביחד או בנים-בנות לחוד), איזו הכשרה מקבלים המחנכים לצורך העברת השיעור וכו'. אני מנסה לקבל תמונת מצב על מה קורה במקומות שונים, וכן ללמוד מדגמים מוצלחים (אפשר גם בהודעה פרטית כמובן).

      תודה!

      אהבתי

      • הי דפנה,
        אנו מתמקדים בשינויים החברתיים, הרגשיים והגופניים בגיל ההתבגרות. אנו מדברים על הקושי לשוחח על הנושאים האלו, על השפה שבה אנו משתמשים כדי לדבר על הנושא, על ההבדלים בין בנים ובנות, על לחץ חברתי, מקורות מידע אפשריים, אחריות בגיל ההתבגרות, ועוד.
        אנו מראים את הסרטים שגילה אלמגור מקריינת: "מאין באתי?" ו"מה קורה לי". אנו מקריאים בהמשכים את הספרים: "מין גיל כזה" ו"כל אחד עובר את זה" מאת גילה ברונר וחנה לבנה –
        http://www.hannalivne.com/h_min1.htm
        השבוע קראנו פרק מהספר שבו הנערים והנערות ראו סרט כחול במסיבה. בעקבות הפרק התנהל דיון בכיתה על החשיפה לסרטי פורנו באינטרנט (כשמחפשים בכוונה או כשנכנסים בטעות) ועל השפעת הסרטים על בני נוער. זו הייתה הזדמנות מצויינת לדבר על ניצול ועל אלימות.
        הסרטים והספרים מזמנים הזדמנות לשאול שאלות… והילדים שואלים המון.

        בשיעורים הבנים והבנות משתתפים ביחד חוץ ממפגש או שניים בנפרד (בעיקר על המחזור) כדי לאפשר שאילת שאלות במסגרת מצומצמת ובטוחה יותר.
        פעם היינו משלבים הדרכה מעולה (חד פעמית) מחברת ALWAYS בתכנית אבל היום אסור להכניס גורמים מסחריים לתוך בית הספר.
        לא קיבלנו הכשרה מיוחדת אבל אנו קוראים, לומדים מהניסיון ומעבירים את התכניות בינינו.
        לפני כשנה פגשתי תלמידה שלי לשעבר, (היום מרצה באוניברסיטה ודוקטורנטית). היא אמרה לי: "ניקי שלום, אני זוכרת כל כך הרבה דברים שעשינו איתך בכיתה אבל אני זוכרת הכי טוב את הספרים שקראת לנו ואת שיעורי החינוך המיני. אני זוכרת שהצבת תיבה לשאלות בכיתה ושענית על כל שאלה ושאלה".
        כמורה, יותר מזה לא יכולתי לבקש!

        אהבתי

        • ואו, ניקי. ממש שימחת אותי.
          התכנית נשמעת מדהים, וגם האופן שבו תיארת אותה נשמע מדהים – רגיש, ענייני, בגובה העיניים ומאוד מחובר למציאות שבה חיים בני הנוער.
          זה ממש נותן תקווה ביחס לסיפור שבגללו התכנסנו…
          ההוכחה החד משמעית לכך הם דבריה של התלמידה לשעבר. הם רק מראים עד כמה המידע חשוב ומשמעותי, בוודאי שכאשר הוא מועבר נכון.

          תודה רבה ששיתפת!

          [אם כבר מדברים על תכנים -אני רק אזכיר שיש ב"ספריה" פה בבלוג כל מיני תכנים (סרטונים, שירים, סיפורים) שאפשר להשתמש בהם כפתח ליצירת שיח בנושא של מגדר / מיניות, ואשמח מאוד להוסיף לרשימות המלצות מהקוראות/ים…]

          אהבתי

      • הלבשת קונדום פומבית על הפין*, ואילוץ הילדה לעשות את זה.

        * בקריאה ראשונה אני הבנתי את זה בתור פין אמיתי של אחד הבנים. בקריאה ומחשבה חוזרות ברור שזה חייב להיות פין של בובה או פין פרוסתטי כלשהו (למרות שזה לא כתוב… למה להבהיל אותי סתם). אבל גם כך, הלבשת קונדום היא פעולה בעלת אופי מיני, ולאלץ ילדה (או ילד) לבצע פעולה בעלת אופי מיני עם בובה בציבור עדיין עובר את הגבול מבחינתי.

        אהבתי

        • אכן מדובר באיבר מין מלאכותי…

          אני מסכימה איתך שהמעשה עדיין חמור וחוצה את הגבול של מה שראוי להיעשות ולהיאמר בציבור בכלל, ובמסגרת שיעור חינוך מיני בפרט.
          אינני משפטנית ואינני יודעת אם בכוונתה של האם לפתוח בהליך פלילי כלשהו. לכן אני מעדיפה שלא לעסוק בהיבט המשפטי של המקרה (כלומר לאיזה סעיף בחוק העונשין המקרה תואם), ולהתמקד דווקא במשמעויות החברתיות שלו.
          זהו תחום שבו כאדם פרטי, אני מרגישה שיש לי כוח רב יותר לפעול.

          אהבתי

  5. שלום לכולם, קודם כל תודה על התגובות, אבל אני רוצה להבהיר שברגע שהבאתי זאת למנהל ביה"ס הוא פעל מיד להכנסת שינויים. חבל שהם נרדמו בשמירה ולא בדקו את תוכן המפגשים האלה לפני כן. התוכנית מועברת כבר כמה שנים ע"י עמותת שביל. אבל אני כן מעריכה את ההתגייסות. גם בעמותה עצמה הכניסו שינויים. עדיין לא מקובלת עלי תגובת הרופא ונטפל בכך. ועדיין לא התקיימה הפגישה המתקנת עם הכתה וגם על כך אעמוד שזה יתרחש. אני לא בעניין עריפת ראשים אלא בעניין של להשתמש בארוע כמנוף ליצירת שינוי. התגובות חיוביות תודה רותי דייויס

    אהבתי

    • הי רותי,
      שמחה מאוד לראות את תגובתך כאן 🙂

      לאור התגובות שהאירוע גרר, אני מרשה לעצמי לדבר בשם אחרות ולהגיד שאם תזדקקי לתמיכה חברתית בהתנהלות בהמשך, יהיו רבות ורבים שישמחו לגבות אותך ולסייע לך, ואני כמובן ביניהן.

      אני אשמח מאוד לשמוע עדכונים על איך הפרשה מתקדמת. אני חושבת שלאופן שבו האירוע מטופל ונחתם יש משמעות חברתית רבה.

      בהצלחה!

      אהבתי

  6. פינגבק: תרבות אונס – פוסט מעקב | שחור-סגול

  7. מאוד אוהבת את הפוסטים שלך, ואשמח אם תמשיכי לעקוב אחרי החינוך המיני במערכת החינוך.
    חשוב לי להגיד שאני מזמינה את כל מי שרוצה לעזור לנו בערך על תרבות האונס בויקיפדיה (שתרגמנו רק השבוע…) לעשות זאת!

    אהבתי

  8. פינגבק: אין גבול « האחות הגדולה

  9. כל פעם מחדש אני נדהמת איך מי שאחראי על הילדים האלה (הנהלת ביה"ס לצורך העניין) לא בודקת בדיוק מה עושים איתם ואיך מעבירים את התכנים הכל כך רגישים האלה.

    אני עו"ס במרכז טיפולי קהילתי בת"א, וכחלק מהתפקיד אני מעבירה סדנאות של הכנה לגיל ההתבגרות (לכיתות ו') וסדנאות של זוגיות ומיניות (לכיתות י"א). אנחנו מנחים את הסדנאות בזוגות, כשתמיד יהיה זוג מעורב (גבר ואישה).

    אצל כיתות ו' הסדנה מופרדת בין הבנים לבנות, ואנחנו נמצאים אח"כ בקשר עם יועצת ביה"ס כדי לעקוב אם צצו דברים שדורשים טיפול והתערבות בעקבות הסדנה. אנחנו מדברים איתם על שינויים בגוף, שינויים חברתיים ושינויים במשפחה בעקבות גיל ההתבגרות. עם הבנות (אנחנו תמיד נהיה 2 מנחות) אנחנו מדברות על מחזור, על התפתחות פיזית ועל גבולות! על היכולת והחשיבות של התקדמות בקצב שלהן וחושבות איתן ביחד על התמודדויות שונות שהן כבר נתקלות בהן. אצל הבנים כמעט תמיד עולה נושא הפורנו, ואצלם יש בעיקר קושי גדול סביב העובדה שהם עדיין צעירים וילדותיים אבל כבר נחשפים לעולם מעוות של מין – זה לא עושה להם טוב…

    אצל כיתות י"א אנחנו גם מפרידים בד"כ, ושם אנחנו עונים להם על שאלות שהם העבירו אלינו טרום סדנה. אני כל פעם מזועזעת לגלות עד כמה הראיה של הבנים מעוותת לגבי קשר זוגי ויחסי מין, ועד כמה לגיטימי בעיניהם להתעלם מה"לא" של הבנות ולהמשיך לנסות ולהתעקש. אצל הבנות, עיקר הסדנה היא דיבור על החלק הרגשי, חיזוק ההקשבה לקול הפנימי, חשיבה משותפת על התמודדות עם סיטואציות מיניות ועבודת מניעה.
    חלק מהמתבגרים האלה יוצרים אח"כ קשר עם המרכז ומגיעים להתייעץ…

    אז הנה לך דרך שבה *כן* צריך להתמודד עם הנושא…

    אהבתי

    • הי אפרת,
      תודה רבה על התגובה, שימחת אותי מאוד.
      זה באמת מנחם לראות שיש גם חינוך מיני ראוי, הלוקח בחשבון את ההבניות החברתיות ואת המציאות המייצרת מצבים של פגיעה.
      העובדה שהמתבגרים פונים לייעוץ מתקפת את הצורך של בני הנוער במידע/ הכוונה/ סיוע בכל הקשור למיניות, אבל יותר מכך היא מעידה על החוויה המשמעותית שאתןם מצליחות/ים לייצר עבור אותם בני נוער. וזה ממש לא מובן מאליו בעיני.
      שוב, תודה.

      אהבתי

  10. גם אני חושבת שזה מעשה פלילי וראוי לתביעה
    תביעה את הרופא על תקיפה מינית/מעשה מגונה (אילוץ נערה לעשות מעשה בעל אופי מיני תוך ניצול סמכות, למרות שהביעה חוסר נוחות ואי הסכמה, לא שאם לא היתה מביעה אי הסכמה זה היה בסדר – יחסי מרות) במינימום.

    אהבתי

  11. אולי תפרסמו את השם של הרופא הזה, יש לי הרגשה שהוא לא יעשה זאת שוב. אני קוראת את זה, והזעם עולה בי.

    אהבתי

    • הי חן,
      הבחירה האם לפרסם את שמו של הרופא היא של האם ובתה.

      אני חושבת שהרופא לא היה הארחאי היחיד למה שקרה בכיתה. מלבדו נכחו שני מבוגרים, אנשי מקצוע, בכיתה, שהיו בעלי אחריות שווה (אם לא רבה יותר) על הנעשה בה.
      העובדה שאיש מהמעורבים לא פירש את התנהגות הרופא כבעייתית וההתנערות של המערכת מאחריות לאירוע היא מקוממת ומדאיגה בעיני לא פחות.

      וכך או כך, אני בהחלט מזדהה עם תחושת הזעם…

      אהבתי

  12. אני רוצה להבין- על מי בדיוק הוא תרגל את זה? על עצמו? בטח שלו. על בנים מהכיתה? זאת פגיעה מינית גם בבנים עצמם. מה זה השטויות האלו?

    אני רוצה לעודד ולהגיד שבתור תלמידת תיכון, אצלו קורס שנקרא חינוך לחיי משפחה ועסק בין היתר בחינוך מיני,היה מאוד משביע רצון ואני אומרת את זה בבטחון מלא (: המורה – אישה, פמניסטית בעצמה, דיברה איתנו על הצדדים הרגשיים וגם הפיזים. לא הייתה שום כפייה בטח שלא פיזית, היו שיחות כנות ושימוש במושגים נכונים. מה שהכי אהבתי זה פרק בקורס שעסק באלימות בין בני זוג שיכולה להתבטא בהרבה מאוד צורות חוץ ממכות פיזיות. מה לעשות? בתור הצד המוכה, או בתור מסתכל מהצד. בכל מקרה אני לא אפרט הכל אבל היה מאוד מעניין ולא דומה בשום צורה לשיעור המטריד שמתואר כאן…

    אהבתי

  13. את לא מגזימה. את לא לוקחת את זה באופן אישי. זה מזעזע. הרופא וגם הפסיכולוג לא רק ביחס לילדה אלא בתשובות אליך הפגינו פטרונות שבה נוהגים תמיד בעלי המקצוע הזו להיאחז. נוראי, דוחה. הטרדה מינית בשיעור חינוך מיני. אנחנו חייבים להפסיק להתייחס לרופאים ולפסיכולוגים כאל סמכות בלתי מעורערת. הם מדושני עונג ותחושת צדק, גסים ומנצלים את המעמד. סיפור זוועתי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s