אם אשכחך ירושלים

שלום, קוראים לי דפנה, וגם אני ירושלמית. זאת אומרת, לא בדיוק, כי עכשיו אני בתל אביב, כמו כולם, אבל במקור – ירושלמית. כמו רבותים לפני, גם אני עזבתי את עיר הקודש לטובת עיר החטאים, וגם היום, חמש שנים אחרי המעבר, ואפילו שאני כבר פמיניסטית-תל-אביבית-זועמת, ה"ירושלמית" היא עדיין חלק ממי שאני.

כמו כל מהגרת, גם לי יש יחסי אהבה-שנאה עם המקום שעזבתי (להלן), והמודעות החברתית החדשה שלי לא מקילה עלי את ההתמודדות עם העיר. לראשונה בחיי חוויתי השנה את יום ירושלים כסמולנית בעלת סוג של מודעות פוליטית, מה שאומר, בגדול, שבעיקר התביישתי. מצעד דגלים מתריס ברובע המוסלמי, הפרדת נשים-גברים ברחובות קינג ג'ורג' – פחות סיבות לשמוח, בלשון המעטה. וכך, עם הטעם הרע בפה, הגעתי לי בלילה לירושלים, לאירוע לילה לבן במסגרת יום הסטודנט בעיר.

התוכנית המקורית היתה להתאוורר קצת מעניינים ברומו-של-פמיניזם, לשים את המודעות הפוליטית החדשה בצד, ופשוט להנות מהמופעים השווים. כן, בטח. כשנכנסנו למתחם, מוש בן ארי כבר היה על הבמה. ההפתעה שחשתי מנוכחותה של כנרת אישה בהרכב קיבלה מהר מאוד פרשנות פמיניסטית: אם אני מופתעת מאישה בהרכב הנגנים, סימן שזה לא קורה הרבה. גם במוזיקה, כך הסתבר לי די מהר, אין ייצוג שווה של נשים וגברים על הבמה (ונכון שזה לא אמור להפתיע, אבל איכשהו תשומת הלב שלי לא הופנתה לשם. לכאורה זה תחום שבו סביר למצוא פחות הבדלי ייצוג בין המגדרים. או שסתם הייתי תמימה).

בגלל שהפמיניסטית כבר התעוררה, את המשך הערב העברתי בבחינת ההרכבים שהופיעו על הבמה. וזה הדיווח: מוש בן ארי: שתי נשים, אחת מנגנת בכינור ואחת שרה. שרית חדד: שתי זמרות ליווי. הפרוייקט של עידן רייכל: שתי זמרות. אביב גפן: גיטריסטית. הדג נחש: רק גברים. ברי סחרוף: רק גברים. כמנהגי, הייתי מאוד שמחה לכתוב את שמות הנשים שהופיעו על הבמה, אבל מלבד כברה קסאי ששרה בפרוייקט של עידן רייכל, התקשתי למצוא את שמות הנשים בהרכבים.

אבל לא רק על זה רציתי לספר.

עם כמה שאני אוהבת לשנוא את ירושלים עכשיו, בכל זאת גם דברים טובים קורים בה, ויום הסטודנט הוא אחד מהם. נכון שאומרים שתל אביב היא המקום שבו כל אחד יכול להיות עצמו, אבל בינינו – זה שקר. את ההטרוגניות והחופש אני מרגישה דווקא בירושלים, בערבים כמו יום הסטודנט, שבהם אני רואה חילוניים ודתיים רוקדים ביחד לשירתה של שרית חדד, שבהם אני יכולה לנעול סנדלי טבע עם גרביים (כי קר) ואף אחד לא יסתכל עלי מוזר. אני מודה שאני מתרגשת בכל שנה מחדש למראה האלפים שזורמים במורד רחוב בצלאל אל גן סאקר, שמים את המחלוקות בצד, ולערב אחד פשוט שמחים. ואני מודה גם שלא משנה כמה זמן יעבור, או כמה חילונית אני אהיה, אני לא אצליח להתכחש לקדוּשה שאופפת את העיר. הצמרמורת שחלפה בי כשמוש ואלפי האנשים שרו כאיש אחד את שיר למעלות גורמת לי להבין שבסופו של יום, עדיין, תפילות נשמעות לי קצת אחרת בירושלים.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אם אשכחך ירושלים

  1. פינגבק: על רקע פוליטי « האחות הגדולה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s