הדיון בפרשת "חוף בוגרשוב" כבר חצה מזמן את האספקט המשפטי המבקש לפסוק האם מדובר באונס או לא לפי החוק היבש. רבות כבר נכתב ונאמר על כך, ולכן לא אוסיף. עם זאת, בבחינת האספקטים החברתיים של הפרשה, אני חושבת שיש עוד אלמנט אחד שלא קיבל מספיק התייחסות, וחשוב לי להדגיש גם אותו כאן. בשלל הדברים שאני קראתי על הפרשה, ההתייחסות הגורפת היתה היא-הם. "הם" היו מקשה אחת, ישות אחת שזכתה להתייחסויות על הרצף שבין "חסרת מודעות" ל"אלימה ותוקפנית". בהנחה שאנחנו מרחיבים את הדיון מעבר לחוק היבש ואל ההשלכות החברתיות של המקרה, אני חושבת שצריך להתיחס גם למורכבות של ה-"הם", לתהליכים שהתרחשו (ומתרחשים כל הזמן) בתוך קבוצה בכלל, וקבוצה של נערים בפרט, ובעיקר לזכור שקבוצה מורכבת מפרטים.
ניקח לדוגמה נער אחד שאולי היה שם (ואולי גם לא). הוא קיבל חינוך למופת בבית, הוא אדיב ומנומס ותלמיד טוב ותמיד עוזר לאמא עם הכלים אחרי הארוחה ביום שישי. זה בדיוק אותו נער שיגידו עליו "נורמטיבי", "בן טובים". אותו נער הולך עם חברים שלו לים. אולי הוא שמח במיוחד שהפעם הזמינו אותו. אולי הוא ממש לא מת על החברים האלה, אבל הוא בכיתה י' עכשיו והוא יודע שאלו האנשים שאיתם הוא הולך לבלות עכשיו שלוש שנים בתיכון. או שאולי אלו החברים שלו מהגן, "החבר'ה" שלו, האנשים שאיתם הוא מרגיש הכי שייך. לא בטוח שזה משנה. החבורה הזאת יושבת על החוף, הם שותים קצת למרות שאסור, ומנגנים, ומעשנים נרגילה – יום רגיל בים. פתאום ניגשת אל החבורה אישה מבוגרת, שאולי נראית לנער שלנו קצת הזויה (ואולי לא). אחד החבר'ה, המנהיג או אולי הליצן, זורמים איתה, ומזמינים אותה להצטרף. ומתחילים "צחוקים". לנער שלנו לא כל כך נוח, הוא לא אוהב את החברים שלו כשהם מתנהגים ככה, אבל מה הוא כבר יכול להגיד. חוצמזה שהיא אישה מבוגרת ונראה לו שהיא רוצה להיות שם (אם הוא יודע שהיא זונה אז הוא בכלל לא ישאל את עצמו שאלות, כי ממה שהוא יודע, זונה תמיד רוצה זין). הוא ישתדל להישאר בצד ויצחק רק אם ידע שמסתכלים עליו. אולי מתישהו היא תיגש דווקא אליו, בגלל העיניים הטובות שלו. והחבר'ה ידלקו כי הם יודעים שהוא ביישן. הם ישרקו, ויריעו לו, ויצלמו אותו בפלאפונים כשהיא תניח עליו יד. וכשהוא לא ישתף פעולה, הם יזרקו לעברו "מה אתה נקבה? תהיה גבר!", והם יצדיקו לעצמם את המעשים בכך שהיא זו שניגשה אליהם, או יותר פשוט – בכך שהיא זונה. אולי אותו זה ירתיע, אולי אפילו יגעיל, אבל לא בטוח שהוא יתנגד, כי הוא קצת שיכור, ואולי גם קצת חרמן מהים ומכל מה שקורה סביבו, ובעיקר, כי הוא לא באמת יודע שיש לו ברירה.
בתור פמיניסטיות אנחנו מאוד מודעות לנערות שנמצאות בסיטואציות דומות. כשנערה נמצאת עם קבוצת נערים אנחנו ערות ללחץ החברתי שמופעל עליה ומקשה עליה להתנגד לסיטואציה, בטח ובטח אם היא גם קצת שיכורה. אנחנו לא רואות ב"הסכמה" של נערה כזאת כ"הסכמה חופשית" – אנחנו נראה בה קורבן של לחץ חברתי, ונגיד שמדובר באונס.
אבל כשאנחנו מדברות על הנערים, הרבה יותר קשה לנו להכיר באלו שגם פגיעים ללחץ חברתי ואלימות בתוך הקבוצה. בגלל שאנחנו מניחות שהגבר חייב להיות אקטיבי כדי שתתרחש חדירה, אנחנו מטילות עליהם (ושוב, "הם" ככלל), את מלוא האחריות לסיטואציה, בין אם היתה חדירה ובין אם לא. אנחנו מתקשות להשמיע את הקול לפיו הציווי החברתי "להיות גבר" הוא בעצמו אלים, הוא מצמם משמעותית את חופש הבחירה וגובה גם כן מחיר מגברים, ובעיקר מנערים.
חשוב לי להדגיש: אני לא מתיחסת כאן למצבים שבהם ברור שהאישה/ נערה לא מעוניינת במגע מיני, או שבהם הוא נעשה בכוח פיזי. במצבים כאלה אין ספק שכל מי שמשתף פעולה הוא שותף לדבר עבירה ועליו לשאת בעונש. אני גם לא פוטרת את הנערים מאחריות במקרה הספציפי הזה, ומסכימה שהתנהגות הקבוצה במקרה הזה היתה גסה, דורסנית, אלימה ומנצלת. אני מקבלת את הפרשנות "הפמיניסטית" המקובלת לאירוע ויותר מזה, אני בעצמי השתמשתי בהכללות בפוסט הקודם שכתבתי בנושא.
בכל זאת, אני חושבת שההכללה הגורפת וההתייחסות אל הנערים אך ורק כ"קבוצת תוקפים" הומוגנית (שאוטומטית גם מורחבת להתייחסות לכלל הגברים כקבוצת תוקפים הומוגנית) עלולה לגרום נזק. היא מגבילה את הפרשנות למצב ל"מלחמה מגדרית" (או מלחמה אידיאולוגית: הפמיניסטיות מול השאר) ובעשותה כך היא מפספסת לא מעט א/נשים.
אני חושבת שמחובתנו להסתכל מעבר להכללות, ולהשמיע גם קולות של נערים כמו זה שתיארתי. בדיוק כשם שאנחנו מכירות בכוחות הפועלים על נשים ונערות בסיטואציות דומות, אנחנו חייבות להתיחס לכוחות הפועלים על נערים. אנחנו חייבות לשאול את עצמנו באילו כלים ציידנו אותו, האם עזרנו לו להתמודד עם סיטואציה כזאת, שכוללת מגע מיני (יתכן שבניגוד לרצונו)? עד כמה הוא באמת מסוגל להתנגד? האם הוא נתון פחות להשפעה של הלחץ החברתי המופעל עליו? ובהיעדר כל חינוך שמלמד אותו אחרת, האם לא נכון לראות גם בו קורבן של נסיבות לא שגרתיות?
הנקודה הזו שבה ועלתה בשיחות שניהלתי עם א/נשים מאז המקרה, אך נעדרה מהשיח אליו נחשפתי ברשת. בהתחשב בכך שאף אחת מאיתנו לא היתה שם, אני מבקשת להציג זווית ראיה נוספת שמזכירה לנו להיזהר בהכללות, להכיר במורכבות של הסיטואציה ולחשוב על כל מי שעלולים להיפגע בה, למרות המגדר אליו הם משתייכים.
פינגבק: עצמאות « האחות הגדולה
מסכימה.
אהבתיאהבתי