כמו רבות אחרות, גם אני לא שקטה מאז התפרסמה פרשת "המין הקבוצתי" בחוף בוגרשוב. שלושה ימים אחרי, והרשת לא נרגעת. פוסטים, סטטוסים, ציוצים. נדמה כי כולן מדברות על זה, וכולן חסרות מנוחה. כולן עצובות. עוד ועוד נשים מספרות את סיפוריהן האישיים: אונס, נסיונות אונס. דוגמאות אפשר למצוא כאן, כאן, כאן וכאן והן ממש לא היחידות.
בעודי כותבת את הפוסט התפרסם ראיון עם האישה בחדשות ערוץ 2, והתבררה גם גרסתה. אני אתיחס לכך בהמשך, אבל קודם אני רוצה להתעכב מה שקרה בימים האחרונים. אני מנסה להבין מה היה כל כך טריגרי בפרשה הזאת, למה דווקא הסיפור הזה עורר כזה גל תגובות, ומה השפיע על השיח הציבורי שהתפתח בעקבות המקרה.
המקרה בים לא תואם את "סצנת האונס" הקלאסית. זה לא קרה בחושך, באיזו סמטה אפלה. לא היה שם גבר (= זר, כהה, מלוכלך, הומלס עם קעקועים וסכין) שתוקף אישה (= צעירה, תמימה, יפה ובלונדינית). לא היתה שם אלימות פיזית, לא ראינו סימנים לכפייה. כל כך הרבה עדים לאירוע לא חשבו שקורה פה משהו רע. לפיכך, רבים פסקו בנחרצות שלא מדובר באונס, ואף יצאו למסע השמצות נוסף נגד "הפמיניסטיות הפטרוניות" שהן בעצם פוריטניות ותו לא. ההתנגדות הזאת היתה קשה כל כך על רקע הכאב שחשו א/נשים (אבל בעיקר נשים) כששמעו על הסיפור.
אני משתדלת להימנע מחלוקה ל"נשים" מול "גברים" כשאני מדברת על אלימות מינית מתוך הבנה שלא רק נשים נפגעות. אבל הפעם אני כן אדבר בהכללה על נשים וגברים, כי אני חושבת שאחת הסיבות לפער הזה בפרשנות של הסיטואציה קשור לחוויה השונה של גברים ונשים במרחב ציבורי בכלל, ובהקשר של מין בפרט.
נדמה לי שמה שזעזע את כולם יותר מכל בפרשה הזאת זו האדישות. האדישות הזאת של הסביבה המיידית באירוע כואבת לכל מי שאי פעם חוותה (וחווה) סוג כלשהו של אלימות מינית – הטרדת רחוב או גילוי עריות כאחת. "האדישות החברתית" מתבטאת בהתעלמות, שתיקה, השתקה והכחשה. היא נמצאת כמעט בכל סיטואציה של אלימות מינית, והיא גם זו שמאפשרת אותה. היא מאיימת על נשים דרך החוויה הפרטית שלהן: אם א/נשים נשארו אדישים ל"מין קבוצתי" חריג על חוף הים, איך ניתן יגיבו למקרה "פעוט" כמו הטרדה מינית? למה שיגידו משהו כשיראו גבר ש"בסך הכל" צובט לאישה בתחת, או מניח עליה יד באוטובוס? בטח ובטח אם הוא רק מדבר אליה לא יפה. והרי אין אישה (למיטב ידיעתי) שלא חוותה איזושהי הטרדה מינית בחייה, או שאינה חשופה לאלימות מינית בחלק ניכר מזמנה. הסטיאוציה הזו מראה לכל אחת ואחת באיזו קלות היה ניתן להפקיר גם אותה.
במקביל לפחד שההבנה הזו מייצרת, עולה גם הזיכרון המקרים הקודמים – המקרים שבהם החברה כבר הפקירה את אותן נשים, כשהחוויה הפרטית נתפסה כ"אפור" או כלא חמורה מספיק. אותם מקרים חרגו מסכמת האונס המוכרת, ומכיוון שכך החברה לא הצליחה להכילם. כשמשהו מאיים מכדי להתמודד איתו, מנסים לגרום לו להיעלם. עושים זאת על ידי האשמת הקורבן (היא רצתה את זה, היא הלכה איתם מרצונה, היא לא התנגדה, היא התלבשה חשוף, היא אוהבת סקס), או הגנה על התוקפים (בני טובים, נערים נורמטיביים, איש מקצוע מוערך) או באמצעות אמירה הפשוטה ש"אין מדובר פה באונס", או שהיא סתם מגזימה. אני חושבת שהצפיה במנגנון הזה פועל מול העיניים בסיטואציה כל כך חריגה, גרמה לכך שנשים לא יכלו יותר לשתוק והחליטו לספר את סיפורן.
חשוב לשאול גם למה תגובת "המתנגדים", כלומר אלו שלא חושבים שמדובר באונס, היא כל כך אלימה. אחת הסיבות "לנרמל" את מקרי האלימות המינית היא חוסר היכולת (והרצון) להתמודד עם שכיחותם. אם נסכים שבמקרה כל כך שונה ממה שאנו רגילים לתייג כאונס היה מדובר באלימות מינית, נצטרך להכליל תחת אותה כותרת עוד מי-יודע-כמה אירועים "הרבה פחות אפורים". אם נעשה זאת, אולי נבין פתאום שאירועים שעד היום נתפסו אצלנו כ"צחוקים" היו בעצם אלימות מינית. אולי פתאום נגלה שגם אנחנו תוקפים, והמחשבה הזאת נורא מפחידה. אז עדיף להשקיע כמה שצריך בלנרמל את הסיטואציה הזאת. בעיקר את זאת. כך נרחיק מאיתנו את מה שנתפס כאונס, כך נבדיל את עצמנו מאותם תוקפים או מאותם עדי ראיה אדישים.
מעבר לזה, קיים קושי של גברים להבין איך זה *באמת* מרגיש להיות אישה בעולם הזה, איך זה *באמת* מרגיש להיות חשופה לאלימות מינית כל הזמן. חלק ניכר מהגברים לא מודעים בכלל לחוויה הנשית הזאת, ולא מסוגלים להבין אותה. הם לא מצליחים לדמיין את עצמם בעולם שבו יחסי הכוחות אינם לטובתם. הם לא מצליחים להבין את האיום התמידי שנשים נמצאות בו, את התחושה הזאת שאת עלולה להיות מושפלת או להיפגע פיזית בכל רגע נתון, אפילו שזה לא קורה כל הזמן. חוויית ה"עלולה" הזאת, שנשים חיות בה, היא חמקמקה מדי עבורם. חוסר המודעות הזה להבדלים בכוח מייצר עיוורון כלפיו כשהוא בא לידי מימוש – זה אפילו לא נחווה כשימוש בכוח. ואם אין שימוש בכוח, אז לא היה אונס. הנשים נתפסות כהיסטריות והפמינסטיות כגוזמאיות שטניות. הסדר החברתי נשמר.
התיחסות קטנה גם לסוף הסיפור. שלושה ימים לאחר חשיפת הפרשה מתגלה כעת זהותה של האישה. מדובר בזונה. היא רואיינה בחדשות ערוץ 2, שם היא טענה כי המעשים נעשו מרצונה, וכי לא היתה שום כפיה. אני מקשיבה לה, ושומעת בעיקר את הפערים: אני שומעת אותה מגינה עליהם, ואומרת: "הם עשו צחוק יותר מדי בים, אלו שהיו מסביב רצו צחוקים, אבל הם לא עשו משהו רע". או מתנצלת: "זאת הטעות שלי, קצת שתיתי וודקה, קצת התחרפנתי", או מתגוננת: "אני מאוד לא הייתי קרובה לכל הקהל כמו שעשו מזה, אלא הייתי די רחוקה מאחורי הגלים". ולא יוצא לי מהראש התיאור הזה מפיה של האישה שבסופו של דבר התקשרה למשטרה: "הבנים צעקו עלי: ‘תעופי מפה', ואמרו שלא אעז להתקשר למשטרה. הם אמרו לי ‘מה אכפת לך שאנחנו נהנים קצת"'. הם ידעו שהיא לא בסדר. הם צחקו עליה, קראו לה מכוערת, ואמרו ‘מי יילך איתה'. אחרים שם עמדו וצעקו שמי שרוצה מין אוראלי שישלם שקל ויעמוד בתור". טוב, עכשיו כבר באמת קל לקבוע שאין פה קייס. בסך הכל מדובר בזונה.
*
כמה טורים מעולים בנושא: מירב מיכאלי, מאיה קוי, נעמה כרמי, מורן בריר, הדס בשן.
ריכוז של כתיבה מהימים האחרונים (כלומר הפוסטים האלה ועוד) בבלוג האחות הגדולה: כאילו השלווה היא חוף הבהלה.
קוצים 
פינגבק: כאילו השלווה היא חוף הבהלה « האחות הגדולה
יפה כתבת. אני מסכים מאד, ועצוב מאד. המקרה הזה עושה לי דיכאון בדיוק בגלל החמקמקות הזאת שתיארת כל כך מדויק, ובגלל הקושי להסביר לכל אלה ששואלים "אבל מה לא בסדר כאן?" – מה באמת לא בסדר כאן…לפעמים אני שואל את עצמי איך זה שיש א/נשים שלהם זה מאד ברור מה לא בסדר כאן (גם אם הם מתקשים למצוא את המילים), ולעומתם יש א/נשים שעבורם זה לא ברור בכלל.
ואם נסתכל על זה רגע גם מזווית "גברית", מה שהכי קשה לי אתו הוא התפיסה הזאת של "אנחנו לוקחים": אם מגישים לנו סקס מנוכר ומזדמן "על מגש" אז אנחנו תמיד לוקחים, כי רק גבר "דפוק/הומו/ניחנח" לא לוקח. ואנחנו לא עוצרים לחשוב רגע מה באמת עובר על הבחורה, לא מנסים לברר איתה מה מצבה, וגם לא מעלים בדעתנו את האפשרות אולי לוותר הפעם על המין המזדמן הזה, פשוט בגלל שמשהו כאן לא נראה לנו כל כך טוב,גם אם אין ביכולתנו להסביר לעצמנו עד הסוף מה לא בסדר כאן.
עצוב.
אהבתיאהבתי
הי אביב,
גם אני מתוסכלת מאוד מהקושי להסביר לאנשים מה לא בסדר בסיטואציה, ובעיקר מכך שצריך בכלל להסביר.
מסכימה כמובן גם עם החלק השני של תגובתך.
תודה.
אהבתיאהבתי
עשית סדר בדברים וטוב שכך.
אני עצובה כי כל האנשים שמתייחסים בכל הדיונים מסרבים בעקשנות לחשוב על האישה הזו כבן אדם. היא דמות קרטון מבחינתם, מושא להתפלפלויות פסיאודו משפטיות או פסיאודו קוויריות למיניהן. שאלתי שוב ושוב מה היו חושבים אילו היתה מישהי שיקרה לליבם אבל לא קיבלתי תשובה. ברור שאף אחד לא חושב שמישהי שקרובה אליהם עלולה להקלע למצב שכזה. בכל פעם שנדמה שאנחנו הולכים קדימה, בא מקרה כזה וחושף את העובדה שלא זזנו מילימטר. כמה עצוב.
אהבתיאהבתי
כן. זה מרגיש כמו שיח חירשים. גם אצלי.
אהבתיאהבתי
אני חושב שההזדעזעות המיידית של הפמיניסטיות מהסיפור, מבלי לברר פרטים, מזיקה לפמיניסטיות. הייתי מעדיף אמירה שכזו: "בחברה מושלמת, שאין בה עוד ניצול נשים והשוויון ברור לכל וקיים במציאות, זה יהיה בסדר גמור, אפילו נהדר, אם מדי פעם אנשים יחליטו להזדיין על החוף לעיני כולם, כמו קופי בונובו. כי זה יעיד על כך שכבר אין עכבות מיניות, שהן חלק מהדיכוי הכללי של כולנו, ולא רק של נשים. אולם, היות שאנחנו לא בחברה מושלמת, יש להניח שאותה אישה לא השתתפה באירוע המדובר מתוך עמדה של כוח והנאה ממין או מהרווח הכספי שלה. יש להניח שאותה אישה השתתפה באירוע המדובר כסימפטום למצוקה שבה היא נמצאת. ויש להניח שאותם נערים השתתפו באירוע כסימפטום לחוסר ההתחשבות העמוק שיש לבני-אדם בחברה שלנו כלפי בני-אדם אחרים, וביתר שאת חוסר ההתחשבות הקיצוני השכיח אצל גברים כלפי נשים. לכן, זהו אירוע שיש לסמנו כשלילי ולנסות להסביר לכל מי שאינו תופס את האירוע כשלילי מדוע אנו תופסות אותו כאירוע שלילי".
אהבתיאהבתי
הי יוסי,
בגדול אני מסכימה עם דבריך, ואני חושבת שהם משקפים בדיוק את "הזעזוע הפמיניסטי". אולי רק הטון של הדברים שונה.
לא כתבת למה בדיוק אתה חושב שהדבר מזיק לפמיניסטיות.
אני חושבת שאותם הדברים שאמרת הם-הם הטענה של "הפמיניסטיות", והבעיה היא שהנסיון להסביר את הדברים כך נתקל גם הוא בהתנגדות עזה (למשל: אתן ממשטרות את המיניות שלה, היא אישה עצמאית, אתן פוריטניות, מה אתן מצפות מהנערים וכו' וכו'), מה שזעזע אף יותר את "הפמיניסטיות".
לגבי הקשר בין זיונים פומביים והיעדר עכבות – אני לא לגמרי מסכימה עם החיבור הישיר הזה. אני כן מסכימה ששחרור מעכבות יוביל ליותר צורות של יחסי מין לגיטימיים. פומביות היא שאלה בפני עצמה שמשפיעה לא רק על הפרקטיקה המינית אלא גם על הסביבה, ולכן צריכה בעיני להיבחן בנפרד.
תודה על התגובה.
אהבתיאהבתי
אני מסכים עם רוח דבריו של יוסי. השימוש במילה אונס לדעתי הוא הדבר העיקרי שמעיק מאד על הדיון ויוצר את התחושות הקשות – אבל ספציפית אלו לאו דווקא הפמיניסטיות ש"התחילו"- זהו אינטרס של התקשורת שבמקרה זה פמיניסטיות (לא כולן כמובן.. ) מיהרו מדי לאמץ לדעתי.
בכל מקרה- קבוצות פוליטיות אחרות ימין-שמאל דתיים חרדים וכו' שמאמצות באופן קבוע ונורמטיבי גם שיח שרץ עד לעמדות קיצון לא זוכות ליחס נוראי כזה בתגובות ובשיחות ברשת או מחוצה לה. אותם א/נשים שיגידו לפמיניסטיות שהן הלכו רחוק מדי לא נוטים לבדוק את עצמם במרחבים אחרים.
ואני מעלה השערה שייתכן שהשימוש במילה אונס בהקשר שהוא לא "משפטי-עובדתי" וההתעקשות עליה מצידן של פמינסטיות בהקשר יותר חברתי יוצר פיצול מסויים בתוך התנועה.
בין נסיון להסביר ולהגיע ליותר אנשים ב"מיינסטרים" לבין ניסוח עמדה יותר חדה שמתעקשת על הביטוי "תרבות אונס"(למשל..)
בעצם זהו פיצול בתוכי למשל. לא בהכרח בחלוקה למחנות..
בכלל- אנחנו חיים חברה שבה יש פחות מקום למורכבות בפומבי..
וכן- הקושי של גברים זה נובע גם בגלל כל הדברים הכל כך כל כך נכונים וחשובים שכתבת לסיבות שלא נוח לנו התמודד איתם והתחום "האפור" הזה, אבל אולי יש משהו בסגנון ובבחירת המילה מצד חלק מהפמיניסטיות שגם בוחר שלא להתמודד עם אותו אפור..
אהבתיאהבתי
הי,
כמו שאני רואה את זה, אנו חיים בתרבות שבה מצבים "אפורים" הם מצבים שבהם בעל הכוח החברתי מקבל יתרון (ובחברה פטריאכלית, יהיו אלה הגברים). זה משהו שמאוד חשוב לזכור וקל מאוד לפספס בשיח הזה – יחסי הכוחות הא-פריוריים בסיטואציה. לא רק הגיל שלה משחק פה תפקיד.
לגבי מה שאמרת – אני חושבת שעבור יותר מדי נשים מצבים "אפורים" נחוו כאונס לכל דבר ועניין, ובשביל אותן נשים יש פה באמת "מאבק" על ההגדרות. מהצד השני – עבור יותר מדי גברים, מצבים כאלה או מאוד דומים להם כלל לא נחוו כאונס אלא כ"חגיגה", והמשמעות של קריאה להם מחדש בשם "אונס" היא מפחידה ומאיימת ובעיקר מאוד מאוד לא נעימה. זהו בהחלט מאבק פוליטי העושה שימוש במילה אונס כדי להעיד על תרבות אונס, והוא לגמרי חורג מהגבולות של ההגדרה המשפטית.
לגבי מה שאמרת על המורכבות – אני חושבת שדווקא ה"פמיניסטיות" כן מצליחות לראות את המורכבות של הסיטואציה, בעוד השאר פוטרים את הדיון בקביעה "היא רצתה אז לא היה פה אונס", וכך הופכים את האפור ללבן ונמנעים מהתמודדות עם המשמעות החברתית האמיתית של המעשים (עוד לפני הפרשנות החוקית שלהם).
אהבתיאהבתי
למה אם היה שם גבר שמקיים יחסי מין עם הרבה נשים אף אחד לא היה קם וצועק אונס?למה רק שנשים עושות כאלו דברים הן נאנסו או שהן לא שפויות?אני בטוח שיש הרבה גברים שהיו מוכנים להיות במצב כזה אבל זה לא יקרה כי נשים זה עם של חסודות-מתי שנוח להן זה בסדר ואז פתאום זה כבר לא.אם אתן דורשות שויון זכיות לפחות תהיו ישרות
אהבתיאהבתי
הי עפר,
אני חושבת שבמצב הפוך אם גבר זר היה מגיע לחבורה של בנות על החוף ומציע את עצמו הן היו בורחות בבהלה מהמראה המאיים, ולא משתפות איתו פעולה. אנחנו לא מקבלים התנהגות כזאת כלגיטימית. אבל החלק העצוב בסיפור הוא שהנערים לא נבהלו מהמראה או חשבו שהוא תמוה לכל הפחות, אלא "זרמו" עם ההצעה למין חינם ועל הדרך גם עשו צחוקים מהאישה.
לגבי החלק השני של תגובתך (מ"הרבה גברים היו מוכנים להיות במצב כזה") – אני לא בטוחה שהבנתי את כוונתך עד הסוף ולכן אשמח אם תבהיר ואוכל להתיחס.
אהבתיאהבתי